סיפורה של התאנה שרצתה לחיות בקיבוץ משאבי שדה / שושנה מרכוס

 

סיפורה של התאנה שרצתה לחיות בקיבוץ משאבי שדה

שושנה מרכוס - [משאבי שדה] - כברי

גנדי - ערך, קיצר ועיבד - כברי

איור - יעקב גוטרמן

 

מתחת לסוללת הרכבת הטורקית היה מעבר מים עשוי אבן שתקרתו מקומרת.

איור מאת יעקב גוטרמן

לידו היה בוסתן קטן ושם צמח ועלה עץ תאנה ענף, גזעו קצר ענפיו מרובים ופירותיו בחודשי הקיץ החמים נפוחים, אוצרים בתוכן המון גרגירים ומתיקות רבה. וזאת, כשבכל הסביבה, לאן שהעין הביטה, פרט לכמה רתמים בוואדי, לא גדל אפילו עץ אחד, ובוודאי לא עץ העושה פריו.

 

מאין באה תאנה זאת? מי נטע אותה? ומי טיפח אותה? לא ידענו. את סיפוריה שמרה התאנה בתוכה ואיש לא שמעם. אבל כל מי שישב בצילה ואכל מפירותיה הרבה להללה ולשבחה.

 

בצילה של תאנה זאת ישבו הילדים הראשונים של משאבי שדה. קבוצה של שבעה ילדים, שהצעירים ביניהם היו בני שנה והגדולים כבר בני שלוש. הם היו הילדים הראשונים בגן "רותם" עוד לפני שהיה מבנה גן "רותם" עצמו. תארו לעצמכם, לטייל מהגבעה אל הסוללה של הרכבת, בוואדי, בלי לפגוש באף עץ, רק במלוח, בשיחי זוגן ורתמים.

 

הדרך הנפלאה נמשכת ומושכת את הרגליים הקטנות להגיע אל עץ התאנה האהוב שהיה מטרה לכל כך הרבה אירועים: ימי הולדת ופיקניקים, כאשר בקיץ מסתיים הטיול בטעמם הטוב של התאנים. היו ביקורי סתיו לפגוש את עלי השלכת של התאנה ובחורף לברך אותה לט"ו בשבט שתחזור ותתכסה בכסות עליה. באביב באו לפגוש את לבלובם של העלים ולקראת חג הביכורים לראות את פגותיה הקטנות. המון טיולים יפים, שכולם נגמרו בכך שאמיר הצעיר בחבורה רכוב על כתפיה של שושנה הגננת מרטיב את חיתוליו, וזה היה הסימן שצריך לפנות אחורה לחזור הביתה למקלחת ושינה.

 

עברו ימים ובחצר המשק כבר צומחים עצי אשל. בכנסת מחליטים על העברת מים מהכנרת אל ישובי הנגב בתוך צינור מים ענק, הלא הוא המוביל הארצי, והוא שיביא את הברכה לדרומה של הארץ.

 

הימים ימי סוף הקיץ, התאנה כבר הניבה פירותיה ומתקרבים ימי הסוכות, ילדי הכתה לוקחים את מורתם, אמדע, לטיול אל... התאנה, יוצאים דרך הגדר עוברים ליד ברכות הביוב לכיוון מטע הזיתים, ופתאום... תדהמה, מה זה?! מה רואות עיניהם, בולדוזר ענק "טי.די. ניין" צהוב גדול ומאובק, תולש בכפתו מן האדמה את עץ התאנה ומרימה למעלה. היא גונחת ונאנחת, שורשיה משתלשלים למטה וענפים כמו זרועות פרושות לצדדים זועקים את כאבה על שנעקרה שם שורשיה מתוך האדמה והושלכה לצידי הדרך. משקלטו הילדים את שרואות עיניהם החלו לרוץ בבהלה לטרקטור ועמליה שהייתה אחת מבנות הכתה התנפלה על הטרקטוריסט בצעקות, צווחות, בעיטות ומריטות. "אתה... אתה האיש מהצפון, אתה מבין מה זה עץ בנגב!" היא פורצת בבכי גדול ונורא וגם מעיני שאר ילדי הקבוצה זלגו דמעות.

 

הטרקטוריסט כשהבין את שהתרחש ניסה לנחם אותם ולהסביר שאין זאת אשמתו משום שבדיוק תוואי החפירה של המוביל הארצי עובר פה במקום שניצבת לה התאנה האהובה... הבכי הצעקות והאבל היו גדולים והטיול שהיה חגיגי הפך למצעד של צער וכאב. כך חזרו הילדים מהטיול ובפיהם הבשורה המרה, וכל שהיה אפשר לנחמם, היה בכתיבת סיפורה של התאנה בספר מיוחד בגן "רותם", שהוצב בכבוד הראוי לו בין ספרי הגן, ומדי פעם היו חוזרים וקוראים בו ומספרים את סיפורה של התאנה. כך עבר הסיפור על התאנה אל ילדי הגן החדשים שהגיעו מהגיל הרך שנה אחר שנה.

 

אם הזיכרון אינו מטעה אותנו עברו כחמש שנים מאז נעקרה התאנה ובשבת של שמש חורפית אחת יצאה קבוצת ילדים לטיול קצר, טיולים כאלו הקדימו את ארוחת הבוקר השבתית, והנה הם שוב בדרך העולה אל סוללת הרכבת. לפתע נעצר יובל, מביט היטב ומפיו פורצת צעקת שמחה, "ה...הת... התאנה!" ומבלי לחכות התחיל לרוץ חזרה למשק, להעיר את שושנה הגננת, שבאותה שבת לא עבדה בגן ולהגיד לה, ששוב ראו את התאנה ליד הסוללה, ואמנם מתוך האדמה שערם לפני שנים הטרקטור הגדול, ליד מעבר המים בצבץ ועלה ענף תאנה רענן בן לאותה תאנה עתיקה. במקום הוחלט שכאן לא ישאירו את נצר התאנה הזה אלא יעבירוהו למשק.

 

למחרת בבוקר יצאה מהגן חבורה נרגשת של ילדים הגוררים אתם עגלה, מעליה שקים לחים, מעדרים ודליי מים ואחריה צעדו גם הכלבה "שיטה" והכבשה "בוקרה"... איך אפשר בלעדיהם. כל החבורה הצוהלת, מושכת ודוחפת את העגלה ומגיעה לסוללה. לאט ובזהירות חופרים סביב לשתיל התאנה, בתחילה במעדרים ואחר כך בידיים חודרים עמוק לאדמה עד שמגיעים מתחת לשורשים. מוציאים את האוצר היקר ועוטפים את גוש האדמה שבו השורשים בשקים הלחים וכמו נסיכה מפונקת מניחים את השתיל על העגלה.

 

בצהלות שמחה, מגיעים לגן "רותם", חופרים בור, שותלים, עושים גומה וממלאים אותה במים. בוקר, בוקר באו הילדים לבקרה ושמחה גדולה הייתה כאשר ראו שנקלטה התאנה והחלה לפתח ענפיה. לימים גדל השתיל והפך לעץ תאנה גדול הנותן פרי וצל.

 

אני שהייתי לפני שנים רבות הגננת של גן "רותם" מתגעגעת לתאנה זאת. מקווה, שאתם, ילדי הגן, מברכים אותה בחג האילנות בברכת חג שמח!

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: