תבנית נוף אצבעותי / שושנה גוטשלק-סבג

תבנית נוף אצבעותי

שושנה גוטשלק-סבג

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אליעזר מנהל בית הספר, שיבח אותי על ידיעותי וכתיבתי בעברית.

איור מאת יעקב גוטרמן

"קחו דוגמא מנעמה", אמר פעם לפני כל הילדים, באחד מימי שישי, לקראת חנוכת העלון החודשי שלנו, ופנה בדבריו אלו אף לתלמידים מהכתות הגבוהות יותר. "קחו דוגמא וראו כיצד היא כותבת, ללא שגיאות כתיב, אפילו לא אחת".

התמלאתי גאווה.

 

הוא היה נמוך קומה וחמור סבר. שיער אפור וסמיך בצבץ ממפתח חולצתו ודמה לציצית השיער של הכלבלב של קלרה, שנפל פרוע וכיסה את שתי עיניו והיא הייתה אוגדת אותו בגומיה אדומה במעלה מצחו. נהג לדבר לאט וברור, והקפיד להדגיש כל מילה ומילה. "דברו עברית תקנית" הייתה סיסמתו, ואותה היה מבקש להנחיל לנו בכל הזדמנות. דיקדק באותיות הגרוניות ואף התאמץ ככל יכולתו להגות הברות אלו "כפי שאחינו, העולים מארצות המזרח, מבטאים אותן". אלא שהן על פי רוב נשמטו מפיו, במיוחד שעה שהכעס עלה והתיישב בתוך גרונו. לימד מוסיקה וניצח על המקהלה.

 

שתי אצבעות של ידו השמאלית, קמיצה ואמה, היו גדועות. חלק מהחברים אמרו "מהמלחמה", אבל היו גם ליחשושים אחרים "מהנגרייה, סתם תאונת עבודה". על כל פנים לאחר ארוע זה החליט להשקיע עצמו בחנוך ובהוראה. בשעת הניצוח כשזרועו הייתה מתפתלת בעדינות, נראו לי אצבעותיו הנותרות מזדקרות כמשושי זחל תולעת המשי.

שלושה ימים בשבוע התנדב לעבוד באספקה קטנה.

 

ביום רביעי אחה"צ, בשליחותו של אבא, הלכתי לאספקה קטנה להביא את המצרכים השבועיים. אבא בינתיים שטף את הרצפה, הסיר מעט אבק, ניקה את המטבחון, והכין את החדר לקראת בואה של אמא. לבש בגדים חגיגיים, מכנסי חאקי וחולצה לבנה, והתכונן לנסוע בטנדר הירוק להחזיר אותה ואת התינוקת החדשה שלנו מבית החולים. הוא מנה את כל המצרכים, "תכתבי את כל הרשימה", הוסיף ואמר.

 

"אני אזכור" אמרתי, אבל מיד רצתי והזדרזתי לקחת עפרון, כמו ששתי להזדמנות שניתנה לי כדי להפגין את ידיעותי בכתיבה.

 "כדאי תמיד לרשום", אמר בסיפוק, "רק ליתר בטחון, כדי לא לשכוח משהו".

 

הוציא מהמגירה פיסת נייר קיפל אותה, הניח סרגל בצידו הפנימי של הקפל, לחץ עליו באצבעותיו, ואז לאורכו, בתנופה אחת גדולה שממנה נמשכה שריקה נעימה, חתך אותה לשני חלקים שווים והושיט לי חצי אחד. אח"כ ליטף את ראשי והחל מכתיב לי לאט ובסבלנות, ואני כתבתי. בריכוז רב כשראשי נטוי מעט, כתבתי לאט ובהנאה. לשוני בצבצה מתוך זווית שפתי כמו הצב המשרבב את ראשו מעבר לשריונו, שעה שמרגיש בטוח ומחליט שהגיעה השעה לצעוד. כתבתי באותיות כתב, בכתב ברור ומסודר, כל מצרך בשורה נפרדת:

1 ק"ג קמח

שלוש מעטפות דואר אוויר,

משחת שיניים שנהב

סבון רחצה

סכיני גלוח מסוג גילט

זוג שרוכי נעליים בצבע חום.

 

"בצבע חום" חזר והדגיש אבא, "תמיד חסר לו לאליעזר, ושלא ייתן לך שרוכים שחורים. תכתבי ותצייני לעצמך, לא לשכוח". חייכתי לעצמי וסימנתי שני פסים חזקים תחת החום. עופרת העיפרון נשברה ואבא הושיט לי מחדד בפנים רציניות והמשיך:

שני גלילי נייר טואלט

1 ק"ג סוכר

סיגריות, גפרורים ואבני עש

 

הרמתי את עיני בשאלה. אבא הוציא מכיס מכנסיו, ביראת כבוד, קופסה בצורת מלבן קטן ושטוח בצבע כסף שקצותיה מעט מעוגלות ובפינה הימנית התחתונה חרותות שתי אותיות בלועזית. מישש אותן בעדינות והסביר לי שאבני האש משמשות ליצירת הלהבה, וזאת ע"י חיכוכן של אבנים אלו האחת ברעותה, בעזרת מנגנון מיוחד שנמצא בתוך המצית. חיוך עלה והתפשט על כל פניו, ומפיו הזדחל איזה קול לחש, כעין תפילה "סוף סוף אני יכול להשתמש בה".

 

רק לפני שבועיים הוחלט באסיפה הכללית, אמנם ברוב קטן, לאפשר לחברים שיש ברשותם מצית והמעוניינים להשתמש בו, לרכוש אבני אש, וכמובן לספק להם אותם במסגרת התקציב האישי.

"אינני מבין מדוע מיעוט קטן זה איננו יכול להסתפק בגפרורים?" טען אליעזר, שהייתה בו תמיד איזו התנגדות חריפה לכל מה שנדף ממנו אבק נוחיות, ושהתנגד נחרצות כמובן גם להחלטה זו. "מדוע נחוץ לנו כל הלוקסוס הזה, ומי יודע לאן דבר שכזה עוד עלול הוביל את חברתנו"

 

עברתי דרך החורשה הקטנה שבמרכזה נותרה פקעת חבלים וערימה של סנדות מפעולת הנוער שעשינו שם אתמול, ושבה היה עלינו להדליק אש בעזרת אבני צור. ריח העשן עוד עמד באוויר ואני השתעשעתי מהמחשבה שבתקופתנו המודרנית, אפשר להדליק אש באגודל בלבד. שמש עגולה וצהובה נטתה מערבה, ועמדה מעל הצריף של האספקה קטנה. עץ אלון זקן וטוב לב הצל עליו. החדר היה צר ארוך וחשוך. נורה קטנה ללא אהיל שהפיצה אור צהבהב קלוש, השתלשלה מהתקרה וכמעט שנגעה בראשו של אליעזר. דלפק ארוך חצה אותו מקיר לקיר, כשדלת מתרוממת בעלת צירים חלודים מפרידה בין שני חלקיו. על כתליו היו מקובעים מדפים ועליהם מפוזרים מצרכים. התור השתרך לאיטו. כשסוף סוף עמדתי ראשונה ליד הדלפק, הבחנתי שסנטרי לא רק נוגע, אלא אף עובר בקלות מעל משטח העץ. ציינתי זאת לעצמי בשמחה והזדקפתי יותר. הגבהתי את ראשי וחייכתי לאליעזר.

 

"שולמן", שאל אליעזר בפנים רציניות כשקולו פוסח מעל ראשי, "מה בשבילך? אבל שולמן הפנה את מבטו לכוונו ואח"כ אלי ואמר "נעמה כאן לפני בתור" "הא כן" מלמל אליעזר בהקלת ראש, "בסדר בסדר" ופנה אלי. דפדף בכרטיסיות כשהוא טובל ומרטיב את אצבעו ברוק פיו, ושלף את זו שלנו. עיין בה לשניות ספורות. מצמץ בפיו שאף מהסיגריה והניח אותה חזרה בזהירות כשחציה על הדלפק וחציה באוויר. אח"כ מבלי לדבר החל להוציא ולהניח את המצרכים השבועיים. ניגש למדף העליון מצד שמאל ומתוך שקית נייר חומה גדולה הוציא שבע זוגות של חפיסות סיגריות הניח אותן על הדלפק. עטיפתן הייתה בצבע כחול בהיר כצבע השמיים ועליהן בקצה העליון בצד ימין מצויר מטוס מעופף כשהוא מותיר אחריו שובל לבן מעוקל בצורת קשת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה גם יכולתי לקרוא את שכתוב שם, "סילון". אליעזר הוריד את העפרון שעמד תקוע בשקע אוזנו, ושהיה לא יותר ארוך מאורכה של הזרת שלי, גרר אותו על פני הכרטיסיה וסימן באות וי במקום המתאים. אחר שוב שאף מהסיגריה, החזירה למקומה, ושוב פישפש בקול חורקני באחת מהמעטפות החומות ושלף ארבע קופסאות גפרורים. חזר והריץ את עפרונו וסימן, לפי התאריך, בעמודה המיועדת. וכך הוריד מעל המדפים פריט אחר פריט וסימן אותם זה אחר זה, מבלי להרים את ראשו ומבלי להסתכל עלי, אפילו לא פעם אחת.

 

"זהו גמרנו" קבע כשהוא מעיף מבט אחרון בכרטיסיה, "נתתי לך את כל התקציב שלכם", אחז בכרטיסיה והתכונן להחזירה לקופסת הקרטון.

 

"רק רגע" אמרתי

"מה עוד" שאל בחוסר סבלנות.

"אבא ביקש גם קמח".

 

הרים אלי בפליאה את עיניו, אחר בראש מוטה הסתכל פעם נוספת בכרטיסיה. בדק שוב את התאריכים ובחן את רשימת המצרכים כשהוא מחליק ומעביר את עפרונו שורה אחר שורה. הוא עשה זאת בריכוז רב. לבסוף כחכח בגרונו, ואמר בקול צרוד:

"קמח? מדוע אתם צריכים קמח? אצלי מסומן שכבר קיבלתם לפני שבוע"

"אנחנו עושים עוגה לאמא", גימגמתי.

 

"הא כן", אמר בחוסר נחת, וטון דיבורו הפחיד אותי. גירד בראשו ונענע אותו מצד לצד. מעט חוטי השער ששרדו על ראשו נראו כמו שיבולים בודדות שנשארו עזובות בשדה לאחר הקציר ואשר נעות לאט ובכבדות עם משב הרוח. הוא הרים את דלת הפתיחה שחרקה שעה שעבר דרכה והלך לכוון המדף שעליו היה מונח הקמח. שפתיו נעו מבלי שקולו ישמע. הורדתי את עיני ולחצתי בחוזקה את הפתק שבצבצץ מבין ידי. הסיגריה החלה להתקצר ופתיל ארוך ואפור התפתל ממנה. חזר למקומו ובתנועה עצבנית הניח את הקמח על הדלפק. האפר נשמט ממנה והתפזר על הריצפה ואילו בדל הסיגריה עצמו שעדיין המשיך לבעור, חרך מעט את עץ הדלפק והותיר בו גומה קטנה שחורה. גומה זו נוספה לגומות דומות שכאלו היו פזורות עליו פה ושם. עכשיו כיבה אליעזר ומעך אותה בכח בתוך המאפרה השחורה שהייתה מלאה בבדלי סיגריות, ומיד הדליק לעצמו סיגריה נוספת. הבטתי בו בחשש. ידעתי שיש עוד פריט שאני צריכה לבקש, אבל לא יכולתי להיזכר מהו. התחלתי להזיע. אליעזר החזיר את הכרטיסיה למקומה.

 

"יש עוד משהו" לחשתי. הוא הסתכל עלי בהשתאות. כבר קבלתם הכל, כל מה שמגיע לכם השבוע".

 

הניר המקופל שבתוך ידי היה מלוחלח. גילגלתי, ופרשתי אותו. רציתי לקרוא אבל לא הבנתי את כתב ידי, דווקא במילה האחרונה. ניסיתי לדמיין, אך האותיות קפצו והתערבלו לנגד עיני. הכל היה מבולבל ומטושטש כמו ערפל שכיסה את הניר. חשתי איזו סחרחורת ומלמלתי מילים לא ברורות.

"אני לא שומע" אמר בחוסר סבלנות "הגביהי בבקשה את קולך"

שתקתי.

"מה?" שאל והחווה את ידו לעבר הפתק.

לחשתי משהו.

"תני לי את הרשימה" ארשת פניו הייתה אטומה וצוננת, "אני אעזור לך"

 

הושטתי לו את פיסת הניר שהייתה עכשיו מקומטת בתבנית נוף אצבעותי. עיניו קצרות הרואי ננעצו בפתק בבהלה כמו ראו שם איזו מפלצת, וכדי לא לראותה הסיר מעליהן את משקפיו ומרק אותן בשולי חולצתו. אחר שב והניח אותן על חוטמו ושוב הציץ בניר. גבותיו התכווצו, בכאב, התחברו זו לזו והפכו לפס אחד שחור שחצה והפריד בין פניו ובין מצחו. במשך כל אותו הזמן לא יכולתי להסיר את עיני מידו השמאלית. שתי אצבעותיו הנותרות, הפכו עכשיו לקרני פר מחודדות, המופנות אלי, ורוצות לדקור אותי.

 

המשיך וקרא בו שוב ושוב אח"כ הרים את ראשו ולפתע צחק בקול מתגלגל.

"תזכירי לי בבקשה, נעמה, באיזו כיתה את לומדת?"

הרמתי את ראשי, חייכתי אליו כשלרגע היה נדמה לי שהוא מתבדח ושואל אותי איזו שאלה מצחיקה שלא מן העניין.

"בכיתה ב" אמרתי בקול רם וגאה.

בו ברגע פניו הפכו אדומים וראשו הטלטל לצדדים. התאמץ להשתלט על כעסו, אבל איזה חיוך לגלגני חמק ממנו ואז השתחלו מפיו אט אט המילים:

"ואת עדיין אינך יודעת שאבני אש כותבים באות א?"

 

לחיי בערו כאילו קיבלתי זה עתה סטירת לחי מצלצלת. במצוקת המבוכה נשארתי עומדת נטועה במקומי. מלמולי החברים העומדים בתור הקיפו אותי מכל עבר זקופים בחומה מגן, "מזל טוב", נשמעו קולותיהם מכל עבר... "מזל טוב, מה שלום אמא", שאלו, "מתי היא חוזרת?"

 

בנייר עטיפה חום גלל אליעזר ארבעה גלילים קצרים, דקים ואפורים כעופרת עיפרון .

"שלא תאבדי אותם בדרך", אמר בטון יבש, ולאחר הפוגה קלה הוסיף בחיוך קצר "ומסרי מזל טוב לאמא ולאבא". המשיך וקיפל את שולי הנייר, אח"כ הצמיד וסילסל את שניהם יחד. אצבעותיו רטטו, ארוכות ודקות. על פרקיהן נראו אניצי שער שחור ודליל והן דמו לרגלי העכביש שראיתי ממש הבקר, בשיעור טבע, תחת זכוכית מגדלת.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: