לאן אתה רץ? / שושנה גוטשלק-סבג

לאן אתה רץ?

שושנה גוטשלק-סבג

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

סמוך לשער הכניסה של הקיבוץ, מחוצה לו, החניתי את הסימקה שקניתי "יד שלישית".

איור מאת יעקב גוטרמן

אף על פי שהיה ריק, תליתי על כתפי את תרמיל הגב שלי. הלכתי לאורכה של הגדר, סביב סביב, ונכנסתי דרך הכניסה האחורית. כלטאה חמקתי מאחורי הרפת ובין הלולים. צעדתי בצעדים מהירים וחרישיים, משתדל שלא לפגוש בחברים. הקפתי את בתי הילדים ובזווית אחד הבתים שמעתי טפטוף של מים. נטף אחר נטף ניתז מפי הברז המקולקל, וסביבו צמח סבך שתילי נענע גבוהים. לרגע נדמה היה לי שברז זה נשאר כך מטפטף עוד מזמני. התעכבתי שם, לידו, אך לשניות ספורות, מחייך לעצמי. בחטף קטפתי גבעול אחד ונחירי אפי התרחבו בהנאה מאותו הריח שעלה מתוך עליו הטריים. על המדרכה, קרוב לחדר הורי האצתי את הליכתי, כמעט רצתי. קול צעדים כבדים הדהד באוזני אך המשכתי ללכת מבלי להסב את ראשי.

 

"סוף סוף רואים אותך" שמעתי לפתע, מאחורי גבי, צחוק רם, ומיד זיהיתי את קולו של גיורא בן כיתתי. הוא היה גבר גבה קומה, בעל פנים רחבות ושזופות. כובע הטמבל שחבש לראשו נפל על מצחו והסתיר את מחציתן העליונה של עיניו. לרגליו סנדלים תנכיות חומות. שרוולי חולצתו נמתחו תחת שרירי זרועותיו.

 

"דחילק, מה אתה ממהר כל כך", קרא אלי בשמחה מופגנת, והושיט לי את ידו, "לאן אתה רץ?"

"סתם" אמרתי, נבוך כולי.

 

לחצנו ידיים. כף ידו הייתה עבה ובוטחת, ולחיצתו החזקה מעט הכאיבה לי אבל לא אמרתי דבר, רק חייכתי אליו. כפות ידי הן עדינות ואצבעותי ארוכות, דומות לאלו של אמא, ומאז שהתחלתי סוף סוף לנגן בקונטרבאס אני מקפיד לשמור עליהן.

 

"איך הלימודים", שאל גיורא בסקרנות

"בסדר" עניתי

"איך אתה מסתדר בעיר", חקר

"בסדר, לא רע" הנהנתי "ומה עם כולם?"

"לא שמעת? גל של עזיבות פקד אותנו, אחרי שאתה עזבת עזבו עוד חמישה חברה מהכיתה, יחיעם, עומרי, יעל דורית ונורית".

"ומה איתך?"

"אתה רואה, אני אקונום. נבחרתי להיות אקונום", אמר לא בלי שמץ של גאווה. "חוץ מאשר לדאוג שיהיה מה לאכול, אני צריך לשמור שחברים לא יוציאו אוכל לחדרים. אתה לא תאמין מה שנעשה אצלנו בזמן האחרון עם האוכל", אמר כשהוא מעביר משקל מרגל לרגל בחוסר נחת, "כמה בזבוז יש, צריך לעשות קצת סדר. אני חייב לנעול, כן, אין לי ברירה, ממש כמו שאתה שומע, התחלתי לנעול עם מנעול אפילו את הפריג'ידר הגדול". הוא עצר לרגע את שטף דיבורו ולפתע קרץ לי. החזרתי לו קריצה ושנינו פרצנו בצחוק גדול לזכר אותם מעשי קונדס עם המתנדבות שהסתיימו כמעט תמיד באותן סעודות מלכות ליליות. אך מיד שוב הרצינו פניו, "ההורים לוקחים אוכל לבנים שלהם, לאלו שעזבו, כך בלי בושה, מוציאים אוכל מחדר האוכל, ממש סוחבים ובכמויות, והכל כמובן על חשבון הקיבוץ".

 

תחושות אשם ובושה קיננו בי מאז שעזבתי את הקיבוץ. במשך שהותי בעיר הצלחתי, לאט לאט להטביע אותן עמוק במוחי, אבל עכשיו הן שבו ועלו וצפו כבועות אוויר המבעבעות ויוצאות מפיו של דג השט במצולות, ושוב לא יכולתי לסלקן. טיפות זיעה בצבצו עכשיו על פני. עמדתי מולו, שתקתי, ותיקנתי את המשקפיים שהחליקו לאט על חוטמי.

 

גיורא ואני היינו חברים טובים ונאמנים זה לזה מאז שאני זוכר את עצמי. יחד שיחקנו בגן הילדים, למדנו בביה"ס העממי, ובתיכון האזורי. יחד היינו מכינים פעולות נוער, ובחופשים שקדנו לתכנן את מחנות הקיץ. גיורא היה הראשון מבני הכתה שלמד לנהוג בטרקטור ומיד לימד גם אותי. יחד שרתנו באותה יחידה קרבית, וחשקנו באותן מתנדבות. "זאת שלי" קבע גיורא, הזמין ורקד עם אליזבט כל הערב. אף על פי שהיא העדיפה אותי, וויתרתי לו. בשבילי, הרהרתי ביני לביני, גם ברברה טובה. רק על אורנה לא רציתי לוותר. עם אורנה הדבר היה שונה. תחרות סמויה אך ברורה לגמרי התנהלה בינינו. אחרי הצבא עבדנו יחד בפלחה ואח"כ התכוננו ללכת ללמוד באוניברסיטה. בקבוץ קראו לנו, "התאומים". במתמטיקה הייתי תמיד חלש והוא עזר לי ברצון ובסבלנות. הצד החזק שלי היה מוסיקה, "בזה אני לא יכול לעזור לך" השתעשעתי, והוא השיב לי באותו הצחוק ובעיניים טובות "אתה עם המוסיקה שלך, אפילו לך עצמך לא תוכל לעזור".

 

"מה שלום אורנה?" שאלתי מתוך נימוס.

"בסדר גמור, מרגישה טוב", חייך, ובכף ידו שירטט באוויר תנועה של חצי עיגול "חודש שמיני".

"אתה יודע" ניסיתי עכשיו לקצר, "אני חייב להיכנס לזקנה שלי, הבטחתי לה שאבוא בצהרים והיא כבר בטח"... וממש בשנייה הזו הצטרף גיורא לתוך דבורי, ושנינו יחד המשכנו כמו פזמון של שיר ידוע, תוך שאנו מחקים את מילותיה של אמי "...יושבת על קוצים". פרצנו בצחוק וטפחנו אחד על שכמו של השני.

 

"תקפוץ לקפה ונמשיך לפטפט" אמר, וכשכבר החל מתרחק ממני סובב שוב את ראשו אלי ואמר כבדרך אגב, "לא תאמין כל יום שלישי אורנה סוחבת אותי לערבי האזנה למוסיקה".

 

לחלוחית הופיעה בשתי עיני, שהלכה והתעבתה עד שכמעט הפכה לדמעה. נשארתי לעמוד באותו המקום, עוד זמן קצר ואח"כ נכנסתי.

 

"מה נשמע רוחלה" פניתי לאימי.

"מה קרה למה אחרת כל כך..." מיהרה וחיבקה אותי ואני התכופפתי ונשקתי לה על לחיה.

"...ואני כל הזמן יושבת על קוצים ומחכה לך". אח"כ התרחקה ממני מעט, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש, ואמרה "אוי ואבוי כמה שרזית", ומיד הוסיפה בשמחה, "קודם כל תשב לאכול. את ארוחת הצהרים כבר הבאתי". בכלי התחתון של נושא האוכל, יצקה את מרק העוף, בזה שמעליו הניחה שתי פרוסות של "בשר שטוח" עם רוטב, ובשלישי, חמש כפות של פירה ושני מלפפונים חמוצים. את ידה השנייה פיסקה לרוחב של אוקטבה ודחסה בה פרוסות לחם רבות.

"אני לא רעב".

"שב ואכל" פקדה עלי, "ואני רצה להביא קצת תפוזים, קודם לא היה מקום ביד" המשיכה מתנצלת.

 

"רוחלה" אמרתי בהתלוצצות "אל תטרחי בשבילי, באמת כבר אכלתי".

 "מה זאת אומרת", התפרצה לדברי "שכבר אכלת", טפחה קלות על סינורה, מתחה ויישרה אותו.

"אמא" אמרתי בטון כעוס "לא צריך להביא לי כלום, אני במילא לא רעב... כבר הבאת לי מספיק".

"תאכל, תאכל", דחקה בי, "תראה איך אתה נראה, כל כך רזית, כולך עור ועצמות", היא עמדה עכשיו מולי ולמשך דקה ארוכה התבוננה בי. גב כפות ידיה מונחות על המותניים, כשאצבעותיה פונות לצדדים, מעוגלות מעט כלפי מעלה, ובעומדה כך, דומה היה כל פלג גופה העליון לאיזה ציור של כד יווני עתיק עם ידיותיו המעוטרות.

"אני גם אמסור לגיורא שבאת לביקור".

"אין צורך כבר פגשתי אותו" קטעתי את דבריה.

"יופי אני מאד שמחה" אמרה, "הוא כל הזמן, מתי שרק פוגש אותי, שואל עליך".

"אמא" ניסיתי פעם נוספת למנוע בעדה את אותה הליכה, "רק קפצתי להגיד שלום, אני כבר צריך לחזור, ממש ממהר, אני לא רוצה שתביאי לי עוד אוכל".

"אל תדבר שטויות, תאכל ותנוח" והוסיפה בנימה של גערה מהולה בחיוך "ושלא תברח לי לגיורא לפני שאני חוזרת". וכך רגועה הלכה לחדר האוכל.

 

שלוש שנים למד גיורא כלכלה ומנהל עסקים, על חשבון הקיבוץ. עכשיו הוא אקונום ואשתו אורנה, עומדת ללדת. לי לא אשרו את הלימודים. לא היה רוב באסיפה הכללית. "זה לא מקצוע שדרוש לנו עכשיו", אמרה לי שרהלה המזכירה, "מורה למוסיקה כבר יש לנו, ואנחנו לא צריכים עוד אחד, אבל" עודדה אותי "חכה לשנה הבאה אולי נדון בכך שוב". אבל בקשתי נדחתה פעם אחר פעם. ובאותם הימים, פעם אחר פעם, אמרה לי אמא, "מתי תתחיל כבר להיות יותר ריאלי?"

אחרי שגיורא יצא ללימודים, המשכתי לעבוד בפלחה. "אולי בשנה הבאה" אמרתי לעצמי, מתוך איזו תקווה, תחילה בשקט, ואח"כ בקול רם, כמו גם למענה.

"אתה והמוסיקה שלך" לגלגה, "בסוף לא יצא ממך כלום. תראה את גיורא" אמרה בלא להסתיר את קנאתה.

"כל אחד לפי התור" ניחמתי אותה ואת עצמי.
"אל תהיה תמים" אמרה אמא, "תלמד מקצוע פרקטי, לא חשוב מה, משהו פרודוקטיבי שיועיל לקיבוץ". נאנחה קלות, אך מיד המשיכה בטון בוטח, "קודם כל שיהיה לך משהו ביד", והוסיפה כשחיוך עלה על פניה, "ואז תהיה על הסוס".

 

 שלוש שנים עבדתי בפלחה. לפני שנה החלטתי לעזוב. עכשיו זו הפעם הראשונה שעזרתי עוז, וקפצתי לביקור חטוף.

 

אמא הרימה את שולי סינורה, הטילה בו שלושה עשר תפוזים, אספה אותם לכעין צרור, אח"כ כיווצה את קצותיו, ואלו הזדקרו מתוך כף ידה הקפוצה כאוזני השפן. עמוסה בפירות צעדה צעדים חפוזים לחדרה. התפוזים היטלטלו בזמן הליכתה והשמיעו קולות עמומים. מטרים ספורים לפני הכניסה, הופיע פתאום גיורא. נעמד מולה, פיסק את רגליו לכל רוחבה של המדרכה, כזקיף, וחסם את דרכה. "מה יש לך כאן" שאל ספק בהיתול ספק בכעס.

"זה לא עניינך" אמרה.

"זה ענייני, ועוד איך ענייני", התקרב אליה והטה את ראשו כמו רוצה להציץ, "למה את מוציאה אוכל מחדר האוכל?"

"אתה שלא תתערב, זה לא עניינך", חזרה ואמרה.

"מי נתן לך אישור".

"מי צריך לתת לי אשור".

"זה לא האוכל שלך".

"זה גם לא האוכל שלך".

"כן, זה שלי, וזה גם של כל הקיבוץ", אמר בקול זחוח.

"אוהו, ממתי הפכת למנהל גדול כזה?"

"לא מנהל ולא בטיח" השיב לה מתנשא, "אבל את לא יכולה לקחת לעצמך או לבן שלך אוכל, אדרבא, שיבוא שיאכל בחדר האוכל, אבל אנחנו לא צריכים לפרנס אותו".

 

"אתה למדת על חשבוני, וגם על חשבונו של הבן שלי, ועל חשבון כל הקיבוץ. שלוש שנים שלמות הקיבוץ פרנס אותך, ואני לא פתחתי פה".

 

"גם הוא היה יכול ללמוד מה שנחוץ לקיבוץ, היו מאשרים לו. אף אחד לא אשם שהוא החליט ללמוד רק מה שהוא רוצה. לא כל אחד עושה מה שמתחשק לו".

 

פניה עטו סלידה

 

הוא התקרב אליה מעט, ובאיזו תנועה של בעלות, חשב להניח את כף ידו בתחתית הסינור, כמו סוחר המנסה לאמוד את משקל מרכולתו. אך לפני שהספיק לגעת בו, נסוגה צעד אחד לאחור, דרכה על אבן קטנה, התנודדה קמעה, אבדה לרגע קט את שווי המשקל וכמעט שמעדה. גיורא נחפז להושיט לה יד. ברגע זה השתחררו קצות הסינור וכל התפוזים התפזרו על המדרכה. לרגע עמדו שניהם המומים. גיורא התבלבל והחל ממלמל מילים לא ברורות. רצה אף להציע לה עזרה והזדרז להתכופף להרים אותם. אלא שהיא הסתכלה עליו בשאט נפש, ובתנופת יד סילקה אותו.

"פישר שכמוך" פרצה בצעקה פראית "איך אתה לא מתבייש, מגיל אפס אני מגדלת אותך, מגיל אפס ועכשיו נהיית לי מנהל גדול, הסתלק ממני".

 

במשך כל אותו הזמן שהיתי לבד בחדר. מהבוקר לא הכנסתי דבר אוכל לפי והרעב צבט את שרירי בטני. אכלתי מהר, בזלילה ממש. את הבשר בלעתי בלהיטות, כמעט ללא לעיסה, ואת הלחם בנגיסות גדולות, פרוסה אחר פרוסה. גמרתי את כל האוכל ומחמת הבושה הדחתי בזריזות את הסכו"ם והצלחות. אח"כ ניצלתי את היעדרותה וחטפתי תנומה קלה, התעוררתי לשמע צווחותיה. ניגשתי והשקפתי מבעד החלון. את גיורא ראיתי נעלם בריצה מבוהלת, אבל צילו הארוך חלף על פני זגוגית החלון, שהה למשך שניות ספורות מתנועע על ריצפת החדר, וכמעט נגע בכתפי. ואילו את אמא ראיתי גוחנת ואוספת את התפוזים. רציתי לרוץ ולעזור לה, אך רגלי לא נשמעו לי וגררו אותי שוב לכורסה בה נמנמתי. חזרתי והתיישבתי עליה חסר אונים. אמא שבה והידקה את סינורה סביב התפוזים, כעכעה מעט בגרונה, והחלה לצעוד בקומה זקופה.

 

"סקנדל שלם הוא עושה לי בגלל כמה תפוזים, ואתה?" שאגה עלי מיד כשנכנסה "אתה יושב לך כמו בול עץ ולא זז".

"רוחלה" היתממתי "מה קרה".

"מה אתה מתבייש כל כך באמא שלך?"

"אני לא מתבייש" עניתי בחמקמקות.

"זה בסה"כ לטובתך, בשבילך אני עושה את זה. תאמין לי שגם גיורא, לולא היה נשאר בקיבוץ, גם אמא שלו הייתה לוקחת לו אוכל, אבל הוא לא היה מתבייש כמוך".

 

עמדה ופרקה את התפוזים לתוך קערה גדולה, אח"כ התיישבה לצדי ולחשה בטון סלחני, "כולם, כל מי שיכול לוקח לבנים שלו שעזבו. זה רק טבעי שהורים רוצים לעזור לילדים שלהם".

"אני לא אקח את כל זה" רטנתי.

"אתה קופי של אבא שלך, עליו השלום", אמרה והעיפה בי מבט מריר, "אל תהיה צדיק כמוהו. הוא היה רץ לעזור לכל הקיבוץ. אבל לי, לך, לעצמו, כלום. רק לנו הוא לא דאג".

"לא היית צריכה לקחת אותם" אמרתי.

"בשבילי אני לוקחת?" פניה האדימו, "הרי כל זה אני עושה רק למענך".

 "אני לא לוקח את התפוזים האלה" חזרתי ואמרתי בהתרסה.

"תלמד" אמרה בגרון ניחר "תלמד מגיורא, הוא למשל בדיוק כמו האבא שלו, הוא יודע טוב מאד איך להסתדר".

 

"מה את לוקחת, הרי את יודעת שלא מוציאים אוכל מחדר האוכל", אמרתי לה הפעם באיזה טון רברבני.

פניה החווירו. דממה שררה בינינו. היא קמה ממקומה, פרמה את שרוכי סינורה, קיפלה ובפנים חתומות הניחה אותו על השרפרף שעמד בפינת החדר. ואז התקרבה אלי בצעדים קטנים ואיטיים.

"אפילו את הבחורה שלך, את אורנה, הוא לקח לך", אמרה בנימה עוקצנית.

סומק של מבוכה עלה על פני ולא העזתי לענות לה.

 

כעבור זמן קצר של שתיקה, קמתי ממקומי. "אני זז" אמרתי.

ללא מילים נטלה את תרמילי, ובקדחתנות הטמינה ודחקה לתוכו תפוז אחר תפוז.

"מה את עושה" ניסיתי להתקומם אבל מיד ויתרתי. ידעתי שאין כל תועלת להמשיך בויכוח עימה.

"שתעשה כרצונה", הרהרתי.

 

נשאתי את התרמיל העמוס. אמא ליוותה אותי לשער. מרחוק, בזווית עיני, ראיתי את גיורא ואורנה עומדים ומתבוננים בנו. אורנה נופפה לי בידה בשמחה. גיורא עמד בידיים משולבות, אך היה נדמה לי שהוא נמצא ממש כאן, לידי, מאחורי עורפי, ועיניו המאשימות דוקרות בי.

 

"מה אתה ממהר כל כך" אמרה לי אמא דולקת אחרי, מנסה להדביק את קצב צעדי, "לאן אתה רץ?"

עדכון אחרון: