בשביל - בין השזיפים / שושנה גוטשלק-סבג

בשביל - בין השזיפים

שושנה גוטשלק-סבג

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

ביום השנה, שקבעתי לעצמי מטעמי נוחיות, אחרי העדרות בת 5 שנים, בעקבות למודי, שבתי לפקוד את קברם של אבא אמא ואחי אביתר.

איור מאת יעקב גוטרמן

חניתי לפני חדר האוכל. רחבת העפר שהיתה כאן במשך כל שנותי, ואשר ממנה סולק במהומה גדולה ובאבק סמיך הטנדר האדום של הדואר, כוסתה אספלט וריח לח ושחור עלה ממנה.

 

סוניה באה, מתגלגת לקראתי בשמחה פשוטה וברורה. היא התבלבלה וקראה לי בשמו של אחי, אך מייד מחקה את טעותה בתנועת בטול רחבה ובחיוך טוב אמרה "רק אתמול השקיתי אותם, את כולם". היא נשארה שמנה ומצויידת, כרגיל, ממש כפי שראיתיה בפעם האחרונה, סינר למותניה ומטפחת פרחונית לראשה. אף סומק לחייה לא דהה עם השנים. "ובחזרה שלא תשכח להכנס לכוס קפה" השביעה אותי.

 

גם מוטקה היה שם. בראש קרח שמוט על צואר מקומט, שפם וגבות לבנים, ניגש אלי בצעדים איטיים ומהוססים, לחץ את ידי. "פעם היינו צעירים נמרצים ומלאי אידיאלים ועכשיו תראה מה נשאר מאתנו", אמר חצי מחויך אך בקולו נשמעו צער וחרטה עמוקים. אח"כ צרף את ידו השניה והקיף את ידי בשתי כפות ידיו המחוספסות, וכך המשיך לאחוז ולהרעיד אותן זמן ממושך, בשקט, ואני חשתי מתוכן את בקשת הסליחה שלא העז לבקש מאמא.

 

מסביבנו שיחקה קבוצת ילדים "תופסת", רודפים זה אחר זה, מזיעים וצווחים, וכלבים רצים ומתערבלים ביניהם בנביחות ובכשכוש זנב.

 

נפרדתי מהם והתחלתי לפסוע בשביל המוביל לבית הקברות. משני צידיו נח המטע. שורות שורות ישרות ומתוחות עמדו העצים, ממושמעים, זה ליד זה. בצורה מפתיעה ומיידית, ללא כל מאמץ שבו ועלו מקרקעית זכרוני כל סוגי השזיפים. גאוה מלאה אותי על כך שיכולתי לזהותם, כמו פעם, לפי גודלם וצורתם, ושמחתי שמחה אמיתית שיכולתי לנקוב בשמם ושזכרתי את זמן הבשלתם ממש כשם שאני מכיר את שמותם של ילדי וזוכר בברור את תאריך לידתם. ה"מטלי", שהבשילו ראשונים והיו קטנים ואדומים, לא מרשימים במיוחד אבל מתוקים ועסיסיים מכולם. באמצע העונה הבשילו ה"סנטה-רוזה", נאים בצורתם אבל קשים וחמוצים. "אלו", אמר מוטקה בזלזול, "את אלו תקננה עקרות הבית העירוניות שלא מבינות בטעם ורוצות רק יופי". ואחרונים ה"ויקסון" ששימשו לעוגות ולליפתן. כאילו מאליה נשרקה מתוך פי סוויטה מספר 2 של באך שמוטקה מרכז הענף, לימד אותי להקשיב לה. עמדתי, בחנתי את הסתעפות ענפיהם והכרתי בהם את סגנון גזימתו. מוטקה לימד אותי את עקרונות הגזום, "הוא האלף בית של הטיפול בעץ ". מתוך התבוננות מרובה ומרוכזת בעץ, התחשבות במרחב ובעצים שמסביבו, חישובי זויות ותכנון עתידי לצורתו, היה מחליט סוף סוף ורק אז לוחץ על המזמרה לחיצה ארוכה ומשמעותית וגוזם את הענף המיועד. תוך כדי הסברים והדגמות היה מתרחק ומתקרב אל העץ, מקיף אותו מספר פעמים ומתבונן בו שוב ושוב כדרך האומן העושה ביצירתו. עם השלמת מלאכתו, היה מנענע בראשו בהתלהבות ובהנאה. "בכל הסובב אותנו יש סדר והגיון", חזר והסביר לי לא פעם. "אם תבין את הסדר המדוייק במוסיקה של באך, אם תדע טוב מתמטיקה ואם תכיר את ההגיון שבטבע תוכל גם אתה להיות גוזם עצים". שעות על גבי שעות ישבתי ולמדתי לחשב תרגילי מתמטיקה מסובכים, ימים ולילות שבתי והאזנתי לכל שש הברנדלבורגים עד שיכולתי לשרוק את כולם בע"פ. "כשאגדל אהיה כמו מוטקה" החלטתי אז.

 

רק פעם אחת נשבר לי ענף בשעת הגזום. החריקה היתה מחרישת אזניים, ארוכה וצורמת ולא יכולתי להפסיקה. מוטקה הגיע בריצה, אטם את שתי אוזניו. ופרץ בצווחה פראית שגברה אף על חריקת הענף. פניו התכווצו כאילו ספגו לתוכם פנימה את כאבו של העץ. הענף השבור נשאר תלוי בריפיון, מטלטל לצדדים, וממש כמותו רטט והטלטל כל גופו של מוטקה. לאחר דממה קצרה, כשכבר נדמה היה שהכל רגוע ושקט, החל לרקוע ברגליו ולצעוק. צעקותיו הפכו עד מהרה לבכי מר והוא דמה לתינוק ששברו לו צעצוע יקר.

 

במשך שבוע שלם גזם בשריקה ואף לא הפנה אלי את מבטו.

 

"מוטקה ידוע בחריצותו", אמר עליו אבא בכל פעם שהועלה שמו בחדרנו, "את כל כוחו ומרצו הוא משקיע בענף המטעים שהוא תפארת הקיבוץ". מוקסם תמיד משפע ידיעותיו החקלאיות והכלליות ובמיוחד מיכולת הדבור וכח השכנוע שלו, ראה במוטקה את ידידו הטוב ביותר בין חברי הקבוץ. "איש רב פעלים", חזר ואמר עליו בכל הזדמנות, ואי אפשר היה שלא לחוש בחיבה ובהערכה המיוחדת שרכש לו, ושהיתה מעלה על פניה של אמא הבעה לגלגנית, שכן היא כמו סוניה, הטילה ספק ברצינותו ובקנאותו של מוטקה ופקפקה בכל "דברני" הקבוץ. היא כינתה אותו "אידיאליסט" בטון זדוני, התריסה כלפי אבא ואמרה שכל החברות הזו שלהם כולה בגלל הונטילטור.

 

לאבא הוקצה צריף נטוש בקצה הקבוץ. שם, אחרי שגמר את יום העבודה, נהג לכתוב, ספורים וזכרונות, "משתעשע" כפי שאמר מוטקה בבדיחות. עם תחילת ימי הקיץ הפך החום לבלתי נסבל ורעש הממטרות על גגות הפח של הלולים הסמוכים הוציא אותו מדעתו. הוא התרוצץ ופנה לכל ועדה אפשרית, בקש, ממש התחנן, וחזר והזכיר להביא את ענינו לדיון אך נדחה פעם אחר פעם. "פינג-פונג הם עושים ממני", רטן פעם אבא למוטקה, כשהוא חוור כולו. מוטקה טפח לו על שכמו, וכמי שמכיר בכושר דבורו והשפעתו אמר בשפם מחויך "סמוך". וגם הפעם, כמו תמיד בכל הזדמנות, שמח על האפשרות שניתנה לו לצאת למאבק שהיה נחוש ובטוח בצדקתו. הוא גם זכר כבדרך אגב שלאחרונה אבא אף החל לכתוב ולהוציא את עלון הקבוץ ובו שיבח אותו לא פעם. "אני סוגר שתיים שלוש מילים עם שעיה והענין מסודר". באותו שבוע קיבל אבא וינטלטור ועל כך היה, כמובן, אסיר תודה למוטקה. בימיו הריקים, כשהיה פנוי מעסקיו הציבוריים, היו הוא ואבא משחקים שעות ארוכות. בגבות מוצקים רכנו מעל גבי לוח השח. פיותיהם מחודדים ושותקים. בתנועות ידים קצרות וקצובות ובאצבעות רציניות דחפו והזיזו כלים. אמא שרצינות המשחק והשקט שמסביבו, אך בעיקר מוטקה, לא היו לרוחה, נהגה ללכת באותן השעות לבקר את סוניה. "שוב האידיאליסט אצלכם", שמחה סוניה לקראת אמא ופרצה בצחוק רם שהרעיד את בטנה ואת שדיה. שמחתה היתה כפולה במיוחד לאחר שנפרדה ממוטקה, ויכלה לבטא את רגשותיה כלפיו בהפקרות ובקול רם. הן סרגו ודברו במרץ על כל הנעשה בקבוץ. זרועותיהן נעו בתנועות מהירות, חדגוניות, וללא הפסקה. קול נקישתן העדין של המסרגות נע כעין מקצב קבוע למוסיקה בלתי נשמעת שלצליליה רקדו כדורי הצמר בעליזות. וכשם שעל גבי המסרגות רצו להן עין אחר עין ושורה רדפה שורה, כך קיפצו על לשונן כל חברי הקבוץ אחד אחר השני קשורים זה לזה כחרוזים במחרוזת. וכך מתוך שמחה אמיתית ואהבת החיים הפכו חוטי הצמר לשרוולים צבעוניים וחברי הקבוץ למשפחה אחת גדולה.

 

המשכתי במעלה השביל המתפתל וחשבתי על אביתר אחי שנהרג בטיסת אמונים. מוטקה בהספדו המרגש אמר שהוא היה מעמודי התווך של דור ההמשך שלנו. "מסמר" הערב במסיבות, המשיך בקול קרוע והוסיף שהצער גדול שבעתיים כאשר מדובר בתאונה ולא בנפילה בקרב. קבוצנו, אשר למזלנו לא ספג אפילו אבידה אחת במשך כל מלחמות ישראל, מלבד מאשר במלחמת הקוממיות שאז נהרגו מטובי חברינו, אשר הגנו בעוז רוחם ובגופם על אדמתנו. והנה היום נהרג אביתר שלנו. אפילו חשבתי, שיום אחד הוא יירש את מקומי הוא החל לקנח את אפו ולא סיים את המשפט, כיוון שגל של בכי הציף אותו, פרץ ממנו והדביק את כל הסובבים. אבא הודה לו בלחיצת יד דוממת.

 

מספר שבועות לאחר מותו של אביתר הלך אבא בשליחותה של אמא, לדבר עם מוטקה. "לקיבוץ זה לא יעלה גרוש" הדגישה. מוטקה למרות שלא היה מזכיר, כינס את אסיפת החברים כדי להצביע ולהחליט. הוא פתח בקול צונן שופע הגיון, ואמר בצורה רשמית: "משפחת גליק פנתה אלי בהמלצת משרד הבטחון לקבלת טלפון פרטי", ומייד עצר את דיבורו למספר שניות ונשם בקול רם דרך שפמו. אח"כ פרץ בנאום משולהב: "זה כמובן לא ענין כספי, אלא עקרוני. אסור לנו לתת לגורמים זרים להתערב בחיינו הפנימיים, לנהל ואף לשבש אותם". הוא עמד כששתי רגליו משתלשלות ממכנסי החאקי הקצרים, נשען פעם על זו ופעם על השניה, וכשהוא בטוח ומרוצה מעצמו המשיך ונאם על ייחודו ואופיו של הקיבוץ, ושלמרות שהוא משתתף בצערה של המשפחה, שכולם ודאי יודעים על יחסו הקרוב אליה, הרי אי אפשר ליצור חוסר שוויון בין חברי הקבוץ, שוויון שעליו מושתת אחד מעקרונות המפתח של הקבוץ, גם אם מדובר על רקע של אסון כבד.

אבא ואמא נשארו בחדרם.

סוניה קרבה את כסאה ולפני שהחלה לדבר גרפה את זרועה על גבי השולחן מספר פעמים הלוך וחזור כמו ווישר על זגוגית אוטו ביום גשם, והשליכה את פרורי האוכל שנשארו עליו, וכך ניקתה את השולחן ופינתה מקום למחשבותיה. אח"כ החלה לפרט מדוע יש לאפשר, ובמיוחד לאמא, התקנת טלפון. היא מנתה אחת לאחת את הסיבות, ותוך כדי כך כופפה את אצבעות כף ידה השמאלית, אצבע אחרי אצבע, שנתמכו בעזרת אצבע כף ידה הימנית בהשהיה וברעידות קלות, עד שהפכה היד לאגרוף קמוץ.

את תוצאת ההחלטה ראיתי למחרת. אמא תלתה רשימה מפורטת של השמות תחת הכותרת "בעד ונגד" על לוח המודעות של חדר האוכל, כאילו היתה רשימה של סדור עבודה. היא הלכה ורזתה, ולבשה כמעט בקביעות את שמלתה החומה, הישנה והמקומטת שנתלתה על גופה. היא הסתובבה על מדרכות הקבוץ ללא מטרה, תועה בדרכה, מסתכלת בחברים ובוהה כמו לא מכירה אותם. כשפגשה את מוטקה שרבטה את ראשה מתוך השמלה, הניחה אצבע רועדת על בית החזה, נקשה עליו ללא הרף וסיננה באיבה גלויה "אביתר שלי נפל ואתה מדבר על שוויון". מוטקה הסתכל עליה בסלחנות וברחמים ולא הוציא מילה. רק צל של רעד בקצה שפמו הסגיר רגש של אי נוחות שלא ניתן היה לבטאו במילים. אח"כ רקקה לעברו והמשיכה לשוטט.

 

כעבור שבועות מספר, למרות ההחלטה הוא הופיע. טנדר אדום וקטן של הדואר. הוא נכנס במהירות וחנה ברחבת חדר האוכל. מוטקה שראה אותו עוד מרחוק, הבין שנפל כאן דבר שלא בידיעתו ושלא על פי רצונו, ושרצונו זה הרי הושג וקבל תוקף בהצבעה הקיבוצית, רעד מחימה. הוא פתח בריצה מבוהלת, עצר ליד הטנדר והחל לרקוע ברגליו ותוך כדי כך משך והעיף אותן לאחור כשעטות סוס. ענני אבק, שהלבינו את סנדליו, הסתלסלו ועלו והאפירו את תלתלי שערותיו השחורות שעל רגליו החשופות. ידיו התנופפו לכל עבר ופזרו את שאגותיו המקוטעות, "החוצה החוצה", למרחקים. קצות שפתיו התמלאו קצף, שחלקו הותז והתנפץ על זגוגית הטנדר. אצבע כעוסה ורועדת נשלפה מכף ידו והראתה לנהג את הכוון. הנהג, שלא הספיק להוציא מילה מפיו, הסתכל עליו באדישות ובפליאה גמורה, התניע את מכוניתו ויצא מהקיבוץ בשריקה ובנהיגה איטית.

 לאחר שכשלה במאבקה ואבדה לה תקוותה האחרונה, המעיטה אמא בדיבור יותר ויותר עד שפסקה. היא אף חדלה ללכת. ימים ישבה ליד גדר האבנים שמאחורי חדרנו כגוש בשר שמוט אברים. עור גופה נעשה מקומט ואפור, דומה לעורו של החרדון שהשתרע על הגדר שמאחוריה, ורק טלטולי ראשה, כמו אלה שלו, העידו עליה שעדיין נמצאת היא בין החיים.

 אבא קבל את ההחלטה ביובש. כשפגש את מוטקה רצה למרות הכל, ובכל זאת, לומר לו שלום. הוא פסק שפתיו ופתח את הפה אך זה לא נשמע לו, ודמה לדג שפיו פעור וקולו נבלע במים. יום יום כששב אחה"צ לחדר, חלץ את נעלי העבודה הכבדות, ולאחר דוש קצר ושקט, התישב ליד אמא. מדי פעם היה מספר לה על החדשות ועל המתרחש בקבוץ, אך לרוב היו יושבים שניהם שותקים. כשפחתה השמש, והאויר הפך אפור, ואף החרדון הסתלק וחמק בסתר, אסף אותה אבא אליו בשתי כפותיו הגדולות והחמות והחזירה לחדר.

 

בבית הקברות עמדתי ליד קבריהם של אבא ואמא, שלצידם פרחו מטופחים שיחי גרניום בשלל צבעים. אח"כ הלכתי לאביתר שבחלקה הצבאית. לידו קבור היה גדעון, בנו של מוטקה. עמדתי עטוף דממה, ושם ראיתי שוב לנגד עיני את אמא בצורה חיה ואמיתית. ממש כמו אז, ביום שבו נודע על מותו של גדעון. היא התרוממה אז באיטיות מרוכזת, במאמץ רב עד כדי כאב ממושבה, זה שליד הגדר, עטופה בשמלתה החומה, והחלה ללכת בצעדים קלים ורזים אחרי מוטקה. כשהשיגה אותו, טפחה לו בעדינות על כתפו מאחור. הוא פנה אליה כשחיוך מר ועצוב נראה על שפתיו ומתפשט על קצות שפמו, וטעה לחשוב שעדינות זו של טפיחתה היא מחווה של השתתפות בצער. היא לפתה את זרועו קרוב לשורש כף היד, התרוממה על קצות אצבעותיה וקרבה את פיה לאוזנו, ואז מתוך שפתיה הבוערות פרצו מילים מרוסקות: "עכשיו אנחנו שווים, עכשיו אנחנו שווים". צחוק מרושע ופרוע מילא את פיה, והיא חזרה על המילים שוב ושוב. רק כאשר הגיע אבא ושיחרר את ידה מאחיזתה בו, חדלה. אך המבט השחור והמטורף נשאר והוסיף להתגלגל בתוך עיניה.

 

שבוע לאחר מכן נפטרה אמא. אבא נפטר זמן קצר אחריה.

 

יצאתי מבית הקברות. בדרכי חזרה, לצידי השביל שוב ראיתי את עצי השזיף שעמדו שמחים ביבולם. שמעתי את לחשושם ברוח, ופשוקי זרועות הזמינו אותי אליהם.

 

פניתי וירדתי מהשביל. דרך סוליות נעלי חשתי את רכותה וחמימותה של האדמה. דחף פתאומי השתלט עלי ודחק בי לחלוץ את נעלי ולהכנס יחף למטע. היה בי געגוע לחזור ולהרגיש פעם נוספת את עקצוצם העדין של רגבי האדמה היבשים. רציתי להתקרב לעצים, לטפוח על גזעו של אחד מהם כמו בפגישה עם מכר ותיק, לאחוז וללטף את ענפיו ולהריח את פריו. אך מחיצה שקופה ובלתי נראית עמדה שם, עבה וברורה, ומנעה ממני לעשות כן.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: