סבתא מתוסכלת / שלומית רפפורט-מירון

סבתא מתוסכלת

שלומית רפפורט-מירון - בית ניר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יום אחד אמרה לי חברתי הטובה:

|
איור מאת יעקב גוטרמן

-         את שומעת, איזה בוקר היה לי...

-         איזה בוקר? - שאלתי בתקווה שלא אשמע על התור בקופת חולים, או על מחוש כזה ואחר... תוכן השיחות השכיח בינינו.

-         ליוויתי - אמרה בקול מתרונן - ליוויתי הבוקר שני נכדים לבית ספר. שניים מנכדי התחילו היום ללמוד.

 

השיחה בינינו הייתה באמצעות הטלפון. עברו שנים רבות מאז גרנו באותו חדר באותו הצריף בקיבוץ.

אני אמנם נשארתי עדיין בקיבוץ (אם כי לא באותו צריף) היא פרשה בזמן. כלומר בצעירותה.

בעוד שאני הוספתי ימים ושערות שיבה בקיבוץ המשתנה, היא בנתה לה קריירה ומשפחה בעיר הגדולה.

למרות הכול, הקשר בינינו נשמר.

לא רק בטלפון, אלא גם בפגישות פנים אל פנים... לדוגמה כל יום כיפור היא ובעלה וילדיהם ונכדיהם (שנוספו עם השנים) באים 'לצום' בחדר האוכל שלנו.

 

גם בכל חג שבועות הם מקריבים עצמם מרצון לעקיצות הברחשים בטכס הבאת הביכורים שנערך אצלנו. ובכך הם מפחיתים את העקיצות המיועדות לי. אני תמיד מאד מודה לה ולמשפחתה על ההקרבה החלוצית הזו שלהם.

התודה שלי כל כך עמוקה (על המסירות שלה ושל משפחתה, בכל מה שקשור לעקיצות הברחשים), ותמיד מפעימה את רוחי מחדש, כך שגם בשיחת הטלפון הנוכחית, הייתי ממולכדת בה.

 

ברגע הראשון, לא הייתי מודעת למסר שהועבר לי בנושא ליווי הנכדים לבית הספר.

 

כרגיל, בעקבות הכרת התודה שלי לקורבנם העצום בחג הביכורים אצלנו, אני מגיעה לעיסוקי הקטנים, להתחשבנות הקטנונית של מספר הפעמים שהיא ומשפחתה אכלו בחדר האוכל שלנו. (בימים שהוא עוד היה) לעומת מספר הפעמים שאנחנו הוזמנו לחדר האוכל שלהם...

 

משום מה, תמיד היה חופש לעוזרת הפיליפינית שלהם, כשרצינו לבוא אליהם... וכיוון שחברתי לא יכלה לארח אותנו כמו 'שמגיע לנו' בלי ידי הזהב של הפיליפינית, המעטנו להיפגש בביתם.

 

מבלי משים, הצורך שלי להתחשבן איתה כנראה היה גדול. וביני לביני המשכתי בכך: יותר מדי פעמים שמעתי את הטרוניות שלה על תורנות השמרטפות שהיא עושה לנכדיה. טרוניות שתמיד נגמרו באותו משפט -

- את, טוב לך, נכדיך רחוקים ממך ואינך חייבת להתאים את תוכניותיך לבילויי הערב של ילדיך... ואילו אני בגלל קרבת מגוריהם של ילדי אלי, אני חייבת להיות תמיד זמינה ולהיות שם בשבילם בכל דבר.

 

אך לפתע כאילו הבליח והכה בי ברק! אני פשוט קנאתי בה. להיות חברת קיבוץ כשנכדייך גרים מחוצה לו יש בזה מן היתרון (אני לא בייביסיטר) אך גם מן החיסרון, הזמינות הזו שהעיקה על חברתי, הייתה חסרה לי לעתים.

 

פלא שכשהתנערתי מהרהורי, חיפשתי את אלבום התמונות של נכדי?

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: