מי יהיה יו'ר מנהלת התרבות? / שלומית מירון

 

מי יהיה יו"ר מנהלת התרבות?

שלומית מירון - בית ניר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

על לוח המודעות במזכירות הקיבוץ הייתה תלויה המודעה הבאה:   

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בקרוב מתפנה תפקיד יושב ראש של מנהלת התרבות.

מעוניינים בתפקיד לקדנציה הבאה, מתבקשים לפנות לדלית.

 

 

עברו מספר שבועות ואיש לא פנה לדלית בנושא של המודעה.

 

הרבה פנו אליה בטענות, כי כשבאו לקחת את העיתון עליו הם מנויים, הוא לא חיכה להם דומם בתא הדואר שלהם.

אחרים פנו לדלית בשאלה מתי "המרפאה פתוחה?" או "מתי הכל-בו פתוח"?

לא אחד ולא שניים שאלו: "מתי מגיע הדואר ביום שישי?" (יום שכלל הדואר לא מגיע)

והיו אף כאלה שביקשו פגישה עם המזכיר.

 

דלית בדרכה השקטה ענתה לכל אחד בנימוס ולעניין. גם כשהתפרצה עליה מושקה והתאוננה שהיא לא ממלאת את תפקידה כראוי, כי לא יכול להיות שחייבו אותה, את מושקה, בכל כך הרבה דמי דואר כשכולם יודעים שהיא כמעט לא שולחת מכתבים ושהנמען היחיד שהיא שולחת לו מכתב פעם בחודש הוא בנה ארי שנמצא בתפוח הגדול...

 

אגב, מושקה אמרה תפוח גדול בהבלטת סנטר וגלגול עיניים, והדגישה את התבטאותה בפאוזה מבורכת. אך לאחר ששתקה לשנייה מיד הוסיפה:

"ועל הבולים האלה לא מחייבים אותי."

דלית שעד כה שמעה את טענותיה של מושקה ללא השמעת קול, שאלה:

"למה לא מחייבים אותך עבור הבולים האלה?"

 

מושקה הציצה בה במבט מזלזל והפטירה:

"הנה הוכחה נוספת שאת לא ממלאת כראוי את תפקידך." היא שאפה רוח מוכנה להסתערות הבאה: "את לא יודעת שבמסגרת מדיניות העידוד של החזרת הבנים ארצה, האוצר נתן הוראה שמכתבים לבנים חוזרים, פטורים מבולים?"

 

עוד לפני שדלית הספיקה להגיד בקול רפה "באמת?" או "איך יודעים שהמכתב נועד לבן-חוזר?" הטיחה בה מושקה: "אף פעם לא שמת לב למדבקה המיוחדת שיש על המכתבים שלי לארי? את באמת לא האדם הנכון בתפקיד!"

 

כשעברו מספר שבועות מהיום בו תלתה דלית את המודעה, היא פנתה למזכיר וציינה בפניו שהמודעה, נשארה מיותמת על לוח המודעות. אף אחד לא התעניין בה.

 

למען האמת, דלית הסבלנית הייתה מוכנה לחכות עוד מספר שבועות לפני שהיא תעבור לשלב ב', הפניה למזכיר, אך יושב הראש היוצא של מנהלת התרבות היה קצר רוח ורצה שיחליפו אותו.

 

לא עבר יום מאז שהוסכם על סיום תפקידו, שהוא לא פנה אל דלית בשאלה:

"כבר נמצא לי מחליף?"

 

בשבוע הראשון לאחר ששמע את תשובתה השלילית של דלית, היה מסיים את שיחת הטלפון איתה בברכה ובהבעת תיקווה שמחר יהיו לה חדשות בשבילו.

 

בשבוע השני, הוא התחיל לבקר את דלית במשרדה יום אחר יום, כששאלתו מנוסחת אחרת: "נגמרו הפרייארים פה? עוד לא נמצא לי מחליף?" 

כשדלית הייתה מאשרת בניע ראש את הנחתו, הוא היה יוצא מהמשרד בטריקת דלת נזעמת.

 

בשבוע השלישי, יושב הראש שרצה לפרוש, הפסיק לבקר במשרדה של דלית. במקומה באה אשתו. בפעם הראשונה כשהיא נכנסה למשרד, היא הייתה כולה נופת צופים. דלית כלל לא נדרכה באימה למראיה. 

"מה מביא אותך אלי?!" שאלה דלית את רותה שכינוייה היה תרבותה.

"ככה סתם, מזמן לא ראיתי אותך ופתאום מאד התגעגעתי אליך" אמרה תרבותה בחיוך.

"מאז שחדר אוכל נסגר," ענתה דלית, "לא כל כך נפגשים! בערבי התרבות שארגן גיורא שלך, היית צמודה אליו וכשרציתי לגשת, תמיד הייתה על ידכם מושקה וכשהיא בסביבה אני מתרחקת"

"היה לך איזה תקל איתה?" שאלה תרבותה.

דלית שמטבעה הייתה דיסקרטית לא הייתה מעוניינת להרחיב בנושא.

"את יודעת, רותה" אמרה בגילוי לב, "לעיתים גם לי חסר חדר האוכל."

רותה לא התכוונה ששיחה על חלב שנשפך תסיט אותה מהעניין שלשמו באה:

"מה קורה עם פניות לאיוש תפקיד יושב ראש מנהלת התרבות?"

"אני מצטערת," אמרה דלית כמי שחוסר ההיענות למילוי התפקיד הוא ממש הדבשת שלה "עדיין איש לא פנה אלי בעניין זה."

"להצטער זה לא מספיק." אמרה רותה, "אני אחשוב על משהו!!" איימה ויצאה מהמשרד כועסת.

 

אמנם מניסיון העבר המשותף, ידעה דלית שכשרותה-תרבותה כועסת, ניצתים זיקוקים, אך באותו יום, דלית המשיכה בשגרה, מבלי שתהיה לה תחושה מוקדמת שהיא נקלעה לעין הסערה.

 

למחרת, רותה-תרבותה הופיעה במשרדה של דלית בדיוק בשעה הלחוצה ביותר -האוטו האדום, האוטו של הדואר אמנם כבר נסע לדרכו אך במשרדה של דלית הייתה מהומה יומיומית המתאימה לאותה שעה: חברים רבים המתינו שתכולת השק תראה אור. כמו בכל יום הייתה שם מושקה שהמתינה אולי יגיע מכתב מארי שלה. 

הייתה שם קבוצת חצב שבאותם ימים למדה את נושא "הדואר".

היה שם עומר ג. שחיכה לקרוא את הגיליון החדש של "חדשות ספורט" לפני שתבוא האחראית על המועדון ותיקח אותו למקום שרק הוותיקים הולכים אליו. הייתה שם סינדי היפה שחיכתה לגיליון "מחשבות" בתקווה שאמו של החבר שלה תבין שיש בה הרבה יותר מיופי. הייתה שם אמו של החבר של סינדי היפה, כשהיא מציצה בזוית העין האחת לראות למה מחכה סינדי, כשזווית עינה השנייה, עוקבת לראות מתי יתגלה מגאזין "סודות היופי" עליו הייתה מנויה כבר שנים.

 

ממש באותו זמן, כשכל הקהל הזה הלוחץ והמלחיץ היה במשרדה הקטן של דלית, הצטרפה אליהם גם רותה-תרבותה עם שלושת ילדיה כשהיא אומרת אל דלית בטון מאיים: "חשבתי!"

 

שלושת הילדים שגילם נע מגיל שנתיים עד חמש, נקראו בשם חיבה קולקטיבי 'שלישית הקניבאלים', לא היה דבר שהם לא הכניסו לפה.  

כאשר טעמו של חפץ היה נעים להם, הם נהגו גם ללעוס אותו ולפעמים גם לבלוע אותו... החשש שזה יקרה היה משותף לכל חברי הקיבוץ. לא רק בגלל הסיבה שיבולע לחפץ, אלא בגלל החשש שיבולע ללועס / הבולע. 

הפחד שיקרה מה לאחד מילדי יושב ראש מנהלת תרבות הרוצה לפרוש להלן: י.ר.מ.ת.ה.ל, גרם לדלית להזעיק את המזכיר והוא קרא בקול סמכותי:

"כולם החוצה. הדואר יחולק היום יותר מאוחר!"

 

כך עברו חמישה ימים שבהם בשעת הדואר העמוסה, הופיעה רותה-תרבותה עם שלישית הקניבאלים, במשרדה של דלית ולמרות נוכחותו של המזכיר נלעסו מעטפות ונבלעו מספר מהדקים.

 

ביום החמישי לאחר שג'וניור לבית י.ר.מ.ת.ה.ל , פונה באמבולנס לבית החולים (פרטים על הפרוצדורה הרפואית בתיק במרפאה), פנתה דלית אל המזכיר:

"צריך להאיץ את החלפת י.ר.מ.ת.ה.ל, תאר לך שתרבותה תמשיך לבוא עם ילדיה למשרד שלי..." דלית נאנחה בדאגה והוסיפה:

"אולי צריך לשלוח מייל לכלל החברים ולהבטיח תוספת לתקציב האישי למי שיהיה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד?"

 

המזכיר הרהר רגע בדבריה של דלית ואמר:

"בסדר. נסחי מכתב תעבירי לי במייל וכשאני אאשר אותו תעבירי ברשימת-תפוצה."

 

דלית הנהנה בראשה והשניים פנו איש-איש לענייניו, מקווים שג'וניר פונה בזמן ושהרופאים המתמחים לא שובתים.

 

ענינה העיקרי של דלית היה ניסוח פניה לכלל החברים המדגישה את התוספת הכספית לממלא התפקיד.

לאחר שהיא התחבטה קצת בענייני ניסוח ובמיוחד לגבי הסכום שהובטח למאייש התפקיד, היא שלחה את המכתב למזכיר.

לא עבר זמן רב והיא קבלה מייל חוזר:

"נראה לי שתוספת תקציבית של 10.000 ₪ לקדנציה היא מוגזמת, תקני ל-5000."

דלית תיקנה את הנוסח כמבוקש והעבירה את הפניה ברשימת התפוצה לכל החברים.

 

שתי מודעות היא תלתה על לוחות המודעות, אחת על הלוח שבלובי של המזכירות ואת השנייה על הלוח שבמרפסת של הכל-בו.

 

כשדלית חזרה מהכל-בו, היא נכנסה אל המזכיר:

"היום אני משוכנעת שטעיתי כשתליתי אז את המודעה רק על הלוח במזכירות. מי בא לכאן בכלל? לעומת זאת הלוח בכל-בו הוא ממש במקום אסטרטגי. כולם מגיעים לכל-בו, במידה מסוימת הוא החליף את חדר האוכל."

 

המזכיר לא יכול היה שלא להבחין בנימה של עצב בקולה של דלית.

"את יודעת, בינתיים קבלתי טלפון מרותה, אין סכנה לג'וניור. לא תוגש תביעת פיצויים." אמר בקול מעודד.

 

"לדעתי," אמרה דלית, "עוד מוקדם מדי לחגוג, האימא הדואגת יכולה לטעון שהאירוע גרם עקה נפשית לילד ונצטרך לפצות אותם."

 

המזכיר רצה לענות אך באותו רגע נכנס לחדר א.

"ראיתי את המודעה בכל-בו, אני מוכן לקבל עוד 5000 ₪ לתקציב."

 

רותה והמזכיר הסתכלו בו כלא מבינים.

"נו," אמר א. "העניין הזה, איוש תפקיד יושב ראש מנהלת תרבות."

 

השניים נשמו לרווחה. "בסדר," אמרו כאיש אחד, "תצטרך לעשות קצת חפיפה עם גיורא."

"חפיפה עם גיורא?" התפרץ לחדר ב. "מתי אני מתחיל?"

"רגע, רגע," צעק ג. שהופיע בחדר,"למה אתה חושב שאתה מתחיל? אני מתאים יותר לתפקיד."

 

לא עבר זמן רב ובחדר היו גם ד,ה,ו,ז,ח,ט,י כולם תובעים לעצמם את 5000 הש"ח המובטחים.

 

כשהגיע כ. והבין על מה המהומה אמר אל המזכיר:

"אני חושב שצריך להרכיב ועדה שתקבע את הקריטריונים הרצויים לתפקיד, ואולי אפילו תפנה את העונים לדרישות למכון הגרפולוגי שאנחנו עובדים איתו, לא נראה לך? תפקיד ה- י.ר.מ.ת חשוב מדי מכדי שכל ארחי-פרחי ימלא אותו!!"

 

המהומה שהתחוללה בחדר המזכיר הייתה גרועה מזו שחוללה רותה-תרבותה ושלושת הקניבאלים הקטנים בחדרה של דלית.

 

כל אחד מהנוכחים היה משוכנע שרק לו מגיעים 5000 הש"ח ורק מי שיצעק יותר חזק יזכה בהם.

 

בסופו של דבר לקח המזכיר רמקול וצעק: "שקט!! אתם רוצים 5000 ₪ נוספים לתקציב? תתחילו לעבוד!!" 

"שאתה לא תתחצף," הרים א. את קולו, "שכחת שאתה מזכיר שכיר? שכחת שאת המשכורת שלך אנחנו משלמים?" א. עשה בידו תנועה הכוללת את כל האחרים. 

"נכון. נכון," נשמעו קולות הסכמה, "מי אתה שתקבע בשבילנו? סך הכל מקבל משכורת עלוב!"

 

כיצד הסתיים המפגש, המזכיר ודלית לא שמעו, הם נמלטו למגדל המים הסמוך, שמתמיד היה סמלו של החלום.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: