התפתל לו משעול הפרא / שלומית מירון

התפתל לו משעול הפרא

שלומית מירון - בית ניר

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

יש משהו בשלושת המילים האלה שגורם לי להזות.

אם אתם חושבים שאני מאוכלי הפטריות או ממריחי הקוק אתם טועים בגדול.

איור מאת יעקב גוטרמן

אין אדם יותר סולידי ממני.

אפילו שאני עצמי מצהירה זאת, אתם יכולים לסמוך עלי שדברתי אמת.

אמנם עברו כבר שנים רבות, מאז הייתי בפעולה ב"שומר הצעיר", אך אני עדיין זוכרת שהשומר דברו אמת. אני גם זוכרת שפעם "שומר - תמיד שומר!"

 

כך שבבקשה, על תתחשבנו איתי על זמן שעבר וזיכרון שכבר לא במיטבו... אני את כל הקמטים שלי ושערות השיבה שלי קבלתי ביושר!

 

אם למרות כל השנים שעברו, והרמז שרמזתי על הזיכרון שהתרפט, אני מכריזה בפרהסיה שכל מה שיהיה כתוב כאן הוא אמת לאמיתה., אתם יכולים לסמוך שאכן כך יהיה. הרי "השומר דברו אמת" ו"פעם שומר - תמיד שומר!" מכוחם של טיעונים-היקשים אלה, עליכם לשים בי את מבטחכם.

 

אם בכל זאת אצטרך לכופף כמה עובדות... אל תזקפו זאת לגנותי. אפילו הקיבוץ הא כבר לא מה שהיה, אז מה לכם באים בטענות אלי?

 

אני, שדיכוטומיה אהובה עלי לפחות כמו התמונות בעתון המפרסמות דיאטות ומראות לקוחות מרוצים לפני ואחרי, הסיפור שאספר כאן, גם הוא יתחלק לשנים - סיפור של אז ועכשיו:

 

החלק הראשון יספר על הדרך לבית ניר בשנים הראשונות להיווסדה (1957).

בחלק השני, המכוניות תהינה דוגמה לסגנון חיינו שהשתנה שגם למכוניות יש בו חלק.

 

משעול הפרא

 

בשנים הראשונות לבואנו לבית ניר, הכביש נגמר בגלאון, הקיבוץ השכן לנו. מי שרצה להגיע אלינו היה חייב לעשות את דרכו בדרך עפר. האזור שלנו אין בו גשמים מרובים, כך שההגדרה "דרך עפר", תפסה לגבי רוב הימים. אך כשמפעם לפעם היה שר החורף מעניק לנו גשם, היתה הדרך נעשית בוצית.

 

רצה המקרה שדווקא ביום גשום ובוצי עמדה להופיע בחדר האוכל שלנו, להקת מנגנים שבאה להעניק לנו קצת תרבות.

נכון שכללית היינו מוגדרים כילדים הפרועים של הקיבוץ הארצי (זוכרים?) אך גם ילדים פרועים נהנו אז מסל תרבות.

 

אמצעי התעבורה לבית ניר באותם ימים כללו שני שלבים:

שלב ראשון - מגיעים בכלי רכב מוכר וידוע לגלאון. משאירים אותו במגרש החניה ועולים ל-שלב שני - רכב של בית ניר, כשהדרך העפר הייתה יבשה היה זה הטנדר היחיד שעמד לרשות הקיבוץ, אם הדרך הייתה בוצית היו ממשיכים את הנסיעה בעגלה מחוברת לטרקטור.

 

בין גלאון לבית ניר יש ואדי (נחל גוברין) שבדרך כלל הוא יבש, אפילו אם יורד גשם, אין בו כדי לעשות את הוואדי לנהר רחב ידיים או תעלה בוצית.

 

רצה מפזר הממטרים שדווקא בימים שקדמו להופעה, הוריד גשם משמים. הנחל שצף. כמובן שאת הלהקה נסע להביא הטרקטור. הנגנים, כשראו את הבא לקבל את פניהם - לא היו ממש מרוצים, אך מאותו טעם מסורתי של "ההצגה חייבת להמשך", עלו בפנים חפויות על העגלה המחוברת לטרקטור ושמו פניהם לחדר האוכל של בית-ניר.

המסך עדיין לא עלה.

 

יש המשך - כשהגיע הטרקטור לוואדי, עצר הטרקטוריסט את הטרקטור, ירד ממנו ניגש לחבורת הנגנים ואמר:

חברים נגנים, בכל הכבוד, אתם חייבים לעבור קטע דרך ברגל.

מה? לא נשמע כדבר הזה - רטנו הנגנים. - לא באנו עם נעלי הליכה...

 

הם הפשילו קמעה את מכנסיהם ונתנו אפשרות לטרקטוריסט לראות את האליגנציה במיטבה שהייתה נעולה על כפות רגליהם. 'שיק' מבריק כזה לא ראה הבחור מעודו. הוא לא צריך היה להתכופף עמוק מדי כדי שפניו יביטו בו מהנעלים המצוחצחות בהקפדה.

 

מצטער - אמר - אני ממש מעריך את ההכנות שעשיתם לקראת ההופעה אצלנו, אך אם לא תרדו מהעגלה ולא תלכו קצת ברגל כדי לעבור את הקטע הבוצי במיוחד, לא נוכל להמשיך בדרך.

 

הנגנים הסתכלו אחד בפני השני והשלישי קירבו ראשים זה לזה מילמלו משהו בפולנית ובסופו של דבר הסכימו ללכת.

 

את התגובות המוזיקליות למשמע הקונצרט, כבר אינני זוכרת, אך הד מחיאות הכפיים שהודה לנגנים עדיין מצלצל באוזני. האם המחיאות היו כתגובה חמה למופע המוזיקלי או הודיה על הרוח הספורטיבית שהפגינו? היום, כבר אינני יכולה לזכור... מכל מקום, הגיע להם.

 

ועתה לסיפור מאוחר יותר:

 

דרך המלך

 

שלום - שמעתי בטלפון את קולה של תרצה - זוכרת שקבענו ללכת יחד למסעדה?

וודאי שזוכרת - עניתי לה - איך אוכל לשכוח? רעם שלך, כל כך עזר לההוא* שלי בעניין המכונית החדשה שלו, מגיע לכם...

 

באזור שלנו יש לפחות שלוש מסעדות מפורסמות.

לאן ניסע? - שאלתי את תרצה

נחליט ברגע האחרון, מה שצריך הוא לתאם זמן - ענתה לי.

בסדר. תגידי מתי נוח לכם - הצעתי לה.

אז ככה, הערב.

לא הערב זה כבר מאוחר מדי - התפרצתי לדבריה.

זה מה שרציתי להגיד - השיבה לי תרצה - רעם נוסע לאחותו בעניינים משפחתיים.

מה לגבי מחר? - אמרתי כשאני מדפדפת ביומן של ההוא - לא. מחר אני רואה שזה לא יכול להתבצע, כי מסומנת כאן פגישה חשובה בערב.

חברים-חברים, אבל לא על כל פגישה צריך לדווח.

מחרתיים, זה גם לא יסתדר - אמרה תרצה - אנחנו נוסעים למופע ב"בית הבנים" בכפר מנחם.

זאת אומרת - ניסיתי לגבש תוכנית - שהכי מוקדם זה יכול להיות בשבוע הבא, כי ממילא אנחנו כבר לפני סוף השבוע וכמו שאת יודעת

בסוף השבוע יש לכם התחייבויות משפחתיות ואתם נוסעים לבת.- השלימה תרצה את דברי.

עד שיבנו להם דירה בהרחבה - נאנחתי.

הולך לאט... - הסכימה איתי תרצה.

אז מה את אומרת לגבי שבוע הבא - החזרתי אותנו לנושא השיחה - באיזה יום ניסע?

אני לא אוכל לענות לך כרגע - אמרה - נדמה לי שרעם אמר משהו על שבוע הבא, נדמה לי שאמר, שכל יום אנחנו נוסעים לאירועים שחבריו הרבים הזמינו אותנו אליהם.

 

אנחנו, אני וההוא שלי, לא היינו מרושתים חברתית כמו תרצה ורעם, לכן נתתי לה לקבוע את מועד הסעודה, למרות נסיעותינו המועטות הייתי שומעת לא פעם מגילה, שכנתנו: שוב לא הייתם בבית הערב?

 

רצית לבוא? - הייתי שואלת - טלפנת אלינו?

לא. עברתי וראיתי שהמכונית שלכם איננה מתחת לסככה - הייתה עונה.

נכון, היינו חייבים לנסוע. הנכדה שלנו שבתל אביב, עושה עבודת "שורשים", היא הייתה צריכה לראיין אותנו.

 איך שהזמן רץ... - מלמלה גילה - עוד מעט הנכדה שלי תעשה עבודה דומה. - גילה השתתקה - מה בדיוק ספרת לה? עובדות היסטוריות או בדית כרצונך.

לא שהיה לי לא נוח עם העניין של הבדיון, אבל הרגשתי צורך להגן על האמת ההיסטורית של עבודת ה"שורשים" של נכדתי.

- את לא צריכה להיסחף - אמרתי לגילה - אמנם הקיבוץ הוא כבר לא ה"בון טון" גם בעיני חבריו, אך אני לא מתכוונת ליפייף את ההיסטוריה. ברור שסיפרתי לה עובדות היסטוריות. את יכולה לשאול את ההוא, אם לי את לא מאמינה.

 

ההוא היה ידוע כמהימן, לא שאני הייתי פסולה לעדות (חוץ מהעובדה שהייתי אישה) אך לגמרי היה ברור לי שאם מי שהוא מחפש מקור אמין, הוא יפנה לההוא ולא אלי.

 

אל תעשי לי סצנה - נשפה גילה - לא התכוונתי לרמוז משהו על אי כשירותך.

משפט טעון - עניתי בהחמצת פנים.

כמה זמן עבר מאז? - שאלה גילה

מאז מה? - עשיתי עצמי כלא מבינה.

 

גילה, מסיבותיה שלה שינתה כיוון וענתה:

מאז שהקיבוץ הראה גדלות ושלח חבר לחו"ל כדי להיות עם חבר אחר שאשתו הייתה בבית חולים בצרפת.

הה.. - מלמלתי - את מתכוונת לתאונת הדרכים שלי ...

שלך, שלנו... פעם היינו כמו שלושת המוסקיטיירים - נאנחה גילה

- למה את מתכוונת? - שאלתי.

לדמויות הספרותיות שנאמר עליהן: אחד בשביל שלושה, שלושה בשביל כולם.

את בטוחה שככה נאמר בספר?

אולי נאמר אחרת, אבל זה היה העיקרון - אמרה גילה

עזבי אותי מעקרונות - רטנתי - שמעת על תוצאות הבחירות לכנסת ה-18? התרסקה על הקרשים המפלגה שלנו... ממש ….total lost כמו במקרה של המכונית שלנו...

גילה שבעלה היה פעיל פוליטי, רק משכה בכתפיה ואמרה - ראית כמה מכוניות עוברות על הכביש שלפני הבוסתן שלכם?

 

עכשיו הגיע תורי להיאנח: פעם הבוסתן היה 'שלנו' של כלל החברים, גם המכוניות היו 'שלנו', רוצה להגיד של הקיבוץ, עכשיו הבוסתן 'שלכם' של מי שמטפח אותו וגם המכוניות הן פרטיות.

לא פלא שתרצה, כשקבעה מתי ניסע יחד למסעדה שאלה:

תיסעו איתנו? או במכונית שלכם?

מה אתם חושבים שעניתי לה?

 

*ההוא - השם הספרותי של בעלי שיחיה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: