בילי - הכלב המתולתל / שלומית מירון

 

בילי - הכלב המתולתל

שלומית מירון - בית ניר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יום אחד, הבוקרים העבירו עדר, מחלקת מרעה אחת לחלקה אחרת.

איור מאת יעקב גוטרמן

תמיד כשזה קורה, הנוהג הוא שהבוקרים רוכבים על סוסים, מכנסים את העדר בצעקות: הו, הו והכלבים רצים אחרי הפרות ונובחים: הב-הב-הב בהתלהבות רבה.

 

ובין כל הבוקרים נמצא גם ארנון כמו שבין כל הכלבים נמצא הכלב בילי ושניהם מתלהבים צועקים (ארנון) ונובחים (בילי) הכי חזק.

 

פתאום ארנון שם לב שהוא לא שומע את הנביחות של בילי.

 

כשהוא חיפש אותו בעיניו ממרומי הסוס שעליו הוא רכב, הוא גם לא ראה אותו, אבל מאחר שהעדר התקדם ולארנון לא היה זמן לחפש את בילי הוא הרגיע את עצמו במחשבה שאולי בילי היה צמא והוא נמצא על יד השוקת טובל בה ושותה כדי להתרענן.

 

כשהבוקרים סיימו את העברת העדר וכל הפרות היו כבר בחלקה החדשה, הם חזרו לקיבוץ, החזירו את הסוסים לאורווה, התירו את האוכפים ותלו אותם, והבוקרים רצו ללכת לאכול בחדר האוכל.

 

רגע חבר'ה - אמר ארנון - אני חייב לראות את בילי.

 

הוא הסתכל על הכלבים שקפצו לשוקת של הרפת כדי להתרענן, אבל בילי לא היה ביניהם.

- איפה יכול להיות בילי - אמר ארנון לחבריו הבוקרים.

- בוא לאכול - הם אמרו לו - לך תדע מה בראש של כלב, הוא בטח משתעשע ועוד מעט יגיע לחדר שלך. ארנון שהיה כאמור בחור טוב, לא התווכח והלך איתם לאכול.

 

ארנון המודאג יצא לשטח שבו הלכו הבוקרים עם העדר בבוקר לחפש את בילי. הוא קרא בקול רם:

-         בילי בוא!!! בילי בוא!!! וגם שרק שריקה חזקה שהייתה מוכרת לכלב, אבל בילי לא בא.

 

ארנון חזר מאוכזב לקיבוץ בתקווה שבילי יופיע במשך הלילה. אבל בילי לא הופיע.

 

בבוקר ארנון יצא פעם נוספת לחפש את בילי. אבל לשווא. בילי לא נמצא. ארנון היה עצוב מאוד. ארנון שתמיד היה שמח וטוב לב היה מיואש ורגזן. אפילו התלתלים שלו והשפם כמו אמרו: "עצוב לנו, איפה בילי?"

ככה עברו כמה ימים, ואנחנו כמעט התרגלנו לארנון החדש, העצוב.

 

והנה באחד הימים כשאני סבא ישראל, נסעתי בג'יפ לסיור - לבדוק אם יש מים לפרות ואם אין גדר קרועה ופרוצה ואם שום פרה לא עברה לחלקה שלא מיועדת למרעה, גיליתי באיזה מקום שבאמת יש קרע בגדר. עצרתי את הג'יפ והלכתי לתקן אותה. פתאום שמעתי נביחות מכיוון אחת הגבעות. רצתי לשם וחשבתי שהכלב הנובח ייראה לעיני, אבל שום כלום. לא ראיתי שום כלב נובח - הנביחות המשיכו להישמע והכלב לא נראה.

 

ידעתי שבגבעה יש בורות עמוקים והתחלתי לחפש. אולי הכלב הנובח נמצא בתוך בור...

 

ובאמת כך היה. בתוך אחד הבורות כשהתכופפתי לראות את תחתיתו, ראיתי את בילי מכשכש בזנב ונובח בקול צרוד.

-         כמה ארנון ישמח - חשבתי כשחזרתי לג'יפ. נסעתי במהירות לבית ניר וסיפרתי לארנון ולבוקרים האחרים על הימצאו של בילי.

 

מיד התארגנו הבוקרים ולא שכחו לקחת חבל ארוך ויצאו לבור בגבעה כדי להוציא את בילי החוצה.

 

ארנון קשר עצמו לחבל והשתלשל לתחתית הבור שם הוא התיר את עצמו וקשר את בילי בחבל, ואנחנו שעמדנו על שפת הבור משכנו את החבל עם בילי למעלה.

 

כשהכלב היה בחוץ, הוא היה מאוד מסונוור מהאור - כי כל הימים שהיה בבור למטה, הוא היה בחושך, הוא גם בקושי עמד על רגליו מחולשה, כי לא היה לו מה לאכול ומה לשתות בתוך הבור. למרות מצבו הוא נבח נביחות שמחה כשהוא ראה אותנו הבוקרים. גם אנחנו שמחנו לקראתו. וארנון? כן. ארנון עוד היה בבור.

 

התרנו את בילי והשלכנו את החבל לארנון. ארנון קשר עצמו לחבל ושוב צריך היה למשוך. הפעם היה קצת יותר קשה... כי בכל זאת בילי, כמה שלא היה דומה לארנון, שקל פחות. ואל תשכחו שהוא לא אכל כמה ימים.

 

נכון. גם לארנון לא היה תיאבון באותם ימים אבל בכל זאת, כמה שבעל הכלב וכלבו יהיו דומים, יש הבדל גדול ביניהם ולא רק במשקל.

 

אחרי שהוצאנו את ארנון מהבור מיהרנו לחזור לקיבוץ. לתת לבילי מים ואוכל.

 

עשרה ימים היה בילי בבור העמוק - לא אכל ולא שתה כל הזמן נבח ולא התייאש עד שסוף-סוף ארנון מצא אותו, ובסופו של דבר כך היה...

 

וכשהדבר קרה, ובילי נמצא והוצא מן הבור, השמחה הטבעית שלו ושל ארנון חזרו והיו סימן ההיכר שלהם כמו בימים מלפני ההיעלמות של בילי.

 

כבר למחרת המשיך בילי לרוץ אחרי ארנון הרכוב על סוס, כשהוא, בילי, שוב נובח על הפרות במרץ, ועוד ימים רבים המשיכו השניים להיות צמד-חמד שקשה להפריד ביניהם.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: