ארלוזורובה / שלומית ליפשיץ

ארלוזורובה
שלומית ליפשיץ
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
 

לכל אחד יש סיפור מיוחד. הסיפור שלי הוא מהמיוחדים יותר. אני שייך ל"ילדים של ארלוזורובה". כשהייתי ילד שנאתי את זה, התביישתי בזה, אבל היום אני גאה בכך. ארלוזורובה, אמי, שבחרה לגור בקיבוץ מתוך אידיאולוגיה, ילדה עשרים בנים. במשך כשלושים שנה הייתה רוב הזמן בהריון. אני הייתי החמישי. היא אף פעם לא נישאה ולא גרה עם גבר.

נהגה לומר, "אני לא מבינה את העניין הזה של לגור עם עוד בן אדם". 


איור מאת יעקב גוטרמן

היינו עשרים אחים מאבות שונים. אמי לא ידעה מי האב של אף אחד מאתנו. אמרה שזה לא חשוב. כשרצתה להתעבר שכבה עם הרבה גברים, נשואים, רווקים, אורחים. " רק עם מובחרים", לדבריה.

 

אמי, שקראנו לה בשמה , ארלוזורובה, גידלה אותנו במסירות עד גיל חמש ואז עזבה אותנו. שלחה אותנו לבד לחדר האוכל ולהשכבה בבתי הילדים. אמרה, "שהקיבוץ יטפל. אני  תורמת ילדים מזן טוב לקולקטיב". היא צדקה.  כולנו היינו חזקים, חכמים, יפים וממושמעים. כולנו סחבנו תחושת נטישות, בדידות ורצון עז להשתייכות, כך שהיינו מותאמים בצורה מושלמת לחיי בית הילדים בקיבוץ ולשירות בסיירות המובחרות בצבא ולשם כולנו התגייסנו.

 

מלבד שלושה, שקבורים מתחת מצבה צבאית, לא נשאר אף אח בקיבוץ.

כל האחים, מלבדי, שונאים את אימא. היו לה גם שונאות רבות בקרב נשות הקיבוץ. כעסו עליה ששכבה עם בעליהן, כעסו עליה שהפילה את עול הטיפול בילדיה המרובים עליהן. מספר פעמים הוצע באסיפה שתסולק.

אמי הסבירה להם, "אני טובה  בזה, אז זה מה שאני עושה. בקיבוץ כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". היא ידעה לדבר. הרשימה את חברי הקיבוץ, שרובם היו עולים חדשים, בשפתה הצברית הרהוטה. היא נשארה.  לאיש לא היה לב לסלק אם חד-הורית חסרת-כל שמטופלת בשפע ילדים קטנים.

 

היא היניקה אותי עד  גיל שנה. עד גיל חמש הייתי חבוק בזרועותיה, נתון לנשיקותיה ולחיבוביה. היא לימדה אותי להתלבש, לשרוך נעלים, סרקה את שיערי, טיילה אתי אחרי הצוהריים, ביקרה אותי בגן הילדים. הרגשתי אהוב ומוגן. ביום הולדתי החמישי, לאחר שכיביתי בנשיפה גאה את הנרות על העוגה הודיעה בקול, "מהיום משה הוא ילד גדול". הנפתי יד קפוצה כלפי מעלה וחשפתי שיניים כמו בחיוך רחב מול מעגל הפנים המשתאות של ילדי הגן. התאפקתי לא לבכות.

 

הימים שלאחר מכן נמחקו מזיכרוני שנגמר בגיל חמש. כך גם אצל אחי. אבל להבדיל מהם, לי יש זיכרון אחד נוסף, מאירוע מופלא שקרה כחצי שנה לאחר מכן, שבזכותו, השתנו חיי. אני זוכר כל פרט, כאילו קרה היום.  ידעתי שאסור להיכנס למקרר הישן. המטפלות הזהירו אותנו, פעמים רבות, שזה מסוכן. היה מוט ברזל כבד שנשען על הדלת שימנע את סגירתה. על מדפי הרשת היו מסודרים כלי צעצוע מפלסטיק ומיני מזונות כמו אצטרובלים, עלים ועוגת בוץ  ששמו שם הילדים.

 

תכננתי הכל מראש. ברגע שקרא הילד הסופר, "אני סופר,  אחת, שתים..." רצתי למקרר, הוצאתי ממנו בתנופה את מגשי הרשת, הזזתי ללא מאמץ רב את מוט הברזל שעצר את הדלת, הייתי, כאמור, ילד חזק מאוד. נכנסתי והתכרבלתי בתוך החלל הקטן ומשכתי אלי את הדלת. כשנסגרה הדלת שמעתי את הסופר קורא "עשר".

 

הייתי סגור במקרר הישן, המסריח. מצפה בהתרגשות שלא ימצאו אותי. חשתי מוגן מאוד בחלל הצפוף. על אף שאימצתי את אוזני לא שמעתי את קולות הילדים המחפשים בחוץ. ידעתי - הפעם לא ימצאו אותי. היה חשוך מאוד. התקשיתי לנשום. רציתי לצאת,  צעקתי. טלטלתי את עצמי בכל כוחי,  מנסה כך להפיל את המקרר כדי שיפתח. בכיתי. פחדתי. פחדתי מאוד. הרגשתי חום ורטיבות נקווים תחת ישבני וירכי. הפסקתי לצעוק. כעת  לא רציתי שימצאו אותי.  ידעתי שלעולם לא אצא. נרגעתי, אולי נרדמתי. לא יודע כמה זמן הייתי ככה.

פתאום היה אור לבן, אוויר. חלוק תכלת. אימא. בזרועה היא אחזה חיתול בד ותינוק. עצמתי את עיניי באגרופי, משתנק בבכי ונלפת לברך שלה.

היא אמרה,  "לך לגן. כבר ארוחת צוהריים. במקרה עברתי כאן ואמרו לי שנעלמת. מה יש לך? אתה רוצה למות? מה עשית? למה אתה בוכה כמו תינוק? רוץ, מחכים לך.  אני צריכה לחזור לבית התינוקות".

שאלתי אותה אז, משתנק,  "אימא, מתי תפסיקי לעזוב אותי?"

 

עברו ארבעים וחמש שנים מאז, אבל אני זוכר את הריח שלה, תערובת של מיץ עגבניות טרי עם ריח של חלב אם וצואת תינוק. זוכר את התנועה האטית של היד שלה אל הראש שלי לליטוף נדיר ואת הראש שלה רוכן אלי לאט, מרפרף נשיקה קלה על מצחי. זו הייתה הנשיקה האחרונה שנתנה לי.

 

 רצתי  לגן במכנסי הרטובים, מנפנף אגרוף קפוץ מול אבנר, שצחק עלי. רצתי לתוך חדר האמבטיה. שמתי כיסא ליד ארון הלבנים טיפסתי עליו והוצאתי תחתונים נקיים. המכנסים היו במדף נמוך ולקחתי משם זוג. הורדתי את בגדי הרטובים והחלפתי ליבשים. כשנכנסה המטפלת היו כבר בגדי הרטובים  בסל הכביסה. היא אמרה "משה, אתה ילד נהדר".  רצתי החוצה, תפסתי את אבנר קפצתי על גבו, משכתי בשערו והרבצתי לו בפניו, עד שבכה, והבטיח שלעולם לא יצחק עלי יותר.

 

אני היחידי מבין שבעה-עשר האחים החיים שבא לבקר אותה. בכל פעם שאני מגיע לביתה היא אומרת, שאין לה זמן בשבילי. שהיא עסוקה.  אישה נמרצת בת 77. אני לא מתרגש ממנה. מתאים את  עצמי לתנועות שלה. להכנת הסלט, לגזום ועישוב הגינה, להליכה למכולת ולנשימתה כשהיא נרדמת מול הטלוויזיה. אני אוהב אותה. אני יודע שכשאצטרך, ממש, היא תגיע. היא תגיד, "עברתי פה במקרה, מה קורה לך?" ותרפרף נשיקה קלה על מצחי.  


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: