האבות המקימים / שלומית ליפשיץ

האבות המקימים
מאת, שלומית ליפשיץ
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

שתי תובנות שהיו לי על החיים התערערו בשבת קיצית אחת בכיתה בית. הראשונה הייתה קשורה לעולם המבוגרים  - הייתי משוכנעת שהמבוגרים לעולם אינם ישנים. הורי היו משכיבים אותי לישון ואז היה נשמע הדהוד צעדיהם המתרחקים על המדרכה בלילה החשוך עם קולות התנים ובבוקר היה מישהו מבוגר מעיר אותי.  אם הייתי מתעוררת באמצע הלילה – תמיד הייתה שם שומרת לילה, שהייתה מזדרזת אלי.

התובנה השנייה שהתערערה, קשורה לאבות  - עד לאותה שבת חשבתי שאבות עושים דברים בצורה עילגת, כמו כשאבא היה מסרק אותי, עם שביל בצד כאילו הייתי בן. אבות - אפשר לסדר אותם. 


איור מאת יעקב גוטרמן

באותו בוקר שבת, התעוררתי, כרגיל, לקולות הבוקר: הקריאה המונוטונית, הקצובה, כמו מודאגת מעט, של תור הצווארון והבעות התהייה קלי הדעת של הצוצלת.

עדיין לא הגיע האבא התורן. קמתי ללכת לשירותים. ראיתי את מוסי, אבא של אמנון, שוכב על גבו, ישן לגמרי ונוחר, על מיטת הספסל של 'ההורה הישן'. ככה גיליתי שגם מבוגרים ישנים. כשחזרתי ראיתי אותו מתעורר. הוא התיישב, שיערו סתור. נראה מצוברח וחצי עיוור - עד שמצא את משקפיו. כשראה אותי התפשט חיוך חם על פניו והוא אמר, "מה יש מייד'לה? את לא יכולה לישון?"

 

קיוויתי שנוקי, אבא  של טליה ש.  יהיה התורן. כשנוקי היה תורן הייתה חגיגה. כיתר הילדים, לא הייתי יכולה לחכות שכבר תגמר ארוחת הבוקר. היינו עוזרים לפנות את השולחנות, לשטוף את הכלים ולסדר את הכיסאות בעגול. ואז היה מגיע הרגע המיוחל – נוקי היה מצביע  על החור שבמרכז סנטרו הדשן ואומר, "הפעם אספר לכם את הסיפור האמיתי, על איך שקבלתי את החור בסנטר שלי".  פעם סיפור תלאות בג'ונגלים של האמזונאס, במאבק נגד אינדיאנים נושאי כידונים מורעלים, פעם היה זה מעשה גבורה מול נאצי נושא סכין, או במלחמה על גדר הקבוץ נגד הסורים. תמיד, כשסיים, הייתי שואלת, כשאר הילדים, "הפעם זה באמת"? לאחר שהיה מבטיח, שהפעם זו אמת לאמיתה,  כבר הגיעה השעה תשע בבוקר -  הזמן ללכת לחדר ההורים.

 

גם לני , אבא של אילנה היה מספר סיפורים, בקול שקט, חם ונעים. הוא היה עושה אתנחתאות ארוכות, כדי לסדר את שרווליו, עד שהייתי משתעממת.  אריק, אבא של מרב, שהיה פטפטן גדול, העדיף להוציא אותנו לשחק כדורגל או קריקט.

מי שהגיע לבסוף באותו בוקר היה מופתי, אבא של רותי ל. מופתי היה מקפיד תמיד שהכול יונח בדיוק במקום. למחרת המטפלות היו אומרות, "אנחנו יודעות מי עשה הקמת שבת אתמול!". הוא היה מביא משחקים.

 

כשסיימתי להתלבש היו כבר השולחנות ערוכים לארוחת שבת בבוקר -  שלווה, חלב, חלה פרוסה, ביצה קשה, ירקות וגבינה.

רותי יצאה מהחדר שלה ורצה אל אביה צוחקת. הוא הוציא מכיסו שקית מלאה בבלורות צבעוניות, חדשות ואמר, "לכו לשחק עד ארוחת הבוקר".

 

זו הייתה עונת הבלורות.  רותי ל. הייתה אלופת הכיתה. ידעה להפליק את הבלורה למרחק ובמדויק. הבלורה שלה כמעט תמיד פגעה בבלורה אחרת או נכנסה לבור. בזמן שרותי סדרה וניקתה את הבורות שפכתי את הבלורות על האדמה. הן היו מבריקות ובתוכן הבהיקו פרפרים רבי כנפיים בשלל צבעים שונים.  אחת הייתה יפה במיוחד, בשלושה צבעים – ירוק צהוב ואדום.

 

לאחר שסיימתי לאכול את השלווה, אכלתי את הביצה הקשה. חלק מהחלמון היה רך וצבעו כתום עז.  עלתה בי מחשבה שאני אוכלת אפרוח. רותי ל., שישבה לידי, ספרה את הבלורות, כבר בפעם השנייה.  האפרוח נתקע לי בתחתית הגרון.

 

כשעמדתי לצאת הביתה, עמד מופתי בפתח, פרש את ידו מולי ובקול רם ומצווה שהסתיר גם שמץ זעיר של חיוך אמר, "תודה". מבוישת מאד. הנחתי בידו את הבלורה בעלת שלושת הצבעים שבערה באגרופי. 

בזמן שרכן לידי  וטרח לנקות מהרצפה, בהבעת מיאוס,  את בליל העיסה החצי מעוכלת של שלווה, חלב וביצה חצי קשה, אמרתי, "בביצה היה אפרוח ואני אכלתי אותו".

הוא הרים את פניו לגובה פני ואמר, כשעיניו מחייכות בשובבות, "זה היה אפרוח של ציפור רעה".

מעולם לא גנבתי מאז.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: