גבעת התחמושת וואדי ג'וז / שלומית וישראל מירון

גבעת התחמושת וואדי ג'וז

שלומית וישראל מירון - בית ניר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך הספר: "בין מטאטא לשוקת"]

איור מאת יעקב גוטרמן

למלחמת ששת הימים קדמה תקופת המתנה ארוכה, אך כבר בראשיתה גויסו אנשי מלואים.

בבית ניר גויסו רוב הבחורים. נשארנו מספר מועט של גברים (חלקם בלתי כשירים לשרות צבאי) והרבה בחורות דואגות לבעלים המגויסים, לחברים, לבני משפחה ודאגה כללית לגורל המדינה.

הקיבוץ שלנו שוכן צפונית מערבית לחברון.

האזור שמדרום לנו, גם ללא הכרזת מצב מלחמה, ידע פעולות איבה כמו: ניסיונות חטיפה, מיקושים, ירי ועוד.

אנחנו למזלנו, בעיקר שמענו על כך. אבל כשאו-טו-טו אמורה לפרוץ המלחמה, צריך להתכונן. מה גם שידענו שאם תפרוץ מלחמה נהיה בטווח הפגיעה של הצבא הירדני שנמצא בהר חברון

 

הערב כולם ממלאים שקים בחול להגנת פתחי המקלטים - היה מכריז רני ט. שהיה אחראי על הביטחון בקיבוץ מטעם ההגנה המרחבית.

 

הערב כולם מדביקים רצועות נייר דבק על החלונות ודלתות הזכוכית - היה תורם את שלו איתן שהיה מרכז המשק

 

הערב כולם מעבירים את הפרודוקטים למקלטים - הודיע עזרא המחליף למחסנאי שגויס.

ולמה נעשה הכל בערב? כי ביום כולנו היינו עסוקים בעבודות החקלאיות השוטפות: קציר של אלפי דונמים, הוצאת העדר לשדות המרעה והחזרתו למכלאה בבית, עבודה בלול, זריעת הכותנה ועוד פעילויות הכרחיות של שיגרה.

 

יש בה בשגרה וביכולת לשמור עליה, חיסון מפני חוסר הודאות שיכול לאכול בנו בכל פה.

 

הייתה לנו סיבה לדאגה: לא ידענו מה קורה לחברינו המגויסים. למזלנו הייתה הכאילו שיגרה, מאד מעייפת ומתישה והשאירה פחות זמן לדאגה. השיגרה שלי למשל, כללה את הוצאת העדר למרעה ביום, טיפול בבעיות חברתיות, שמירה בחלק מהלילה ושינה במה שנותר ממנו.

 

פעם נחתה עלינו הוראה חדשה:

 

עכשיו הולכים לכסות בברזנטים את המטוס במגרש המשחקים. - אמר רני ט.

למה לכסות את המטוס? - שאלתי

שהמודיעין של האויב לא יזהה את מגרש המשחקים כשדה תעופה - הייתה התשובה - אסור לקחת סיכון. אסור לעורר חשד שיש כאן שדה תעופה!

 

המטוס היה עבודה של רני ש. המסגר. מטוס-דמה, שעשוע עבור ילדי הקיבוץ. אפילו שרני הוא בעל ידי זהב, מוכשר ככל שיהיה, המטוס היה צעצוע גדול. ככה אני התיחסתי אליו, אבל אם אנשי בטחון מובהקים, אומרים שהאויב יכול לזהות בו מטוס של ממש... מי אני שאתווכח. ובלי מילה נוספת עזרתי בכיסוי המטוס.

 

סופו של דבר הקיבוץ שלנו היה יעד מבוצר ממש. אילו הירדנים היו גולשים מהרי חברון היו מוצאים את בית ניר מוכנה למלחמה.

 

פעם אחת קיבלתי הוראה להביא דלק (סולר) מבתי הזיקוק ליד אשדוד.

איך? במה? - שאלתי את זמי שריכז את הפלחה והשלחין. (עוד מינוי חרום)

קח טרקטור רתום לפלטפורמה, נעמיס עליה מיכל ובזה תביא את הסולר.

 

הדבר נעשה ותוך שעה מצאתי עצמי בכביש הראשי נוהג בטרקטור אליו רתומה פלטפורמה עם מיכל. הכביש שבימים כתיקונם הייתה בו תנועה סואנת, הפעם היה שומם. הריקנות עוררה בי צמרמורת והרגשה שהנה הנה בא יום הדין. בסופו של דבר, הריקנות המצמררת הזו, שיחקה לטובתי: כי המיכל המוצב על גבי הפלטפורמה, הסתיר לי את שדה הראיה מאחור. נהגתי בחשש ובחוסר בטחון, פניותי ונסיעתי נעשו בזהירות מירבית.

 

אחרי נסיעה ממושכת ואיטית, הגעתי לאשדוד ומילאתי את המיכל. אילו התנועה הייתה סואנת, אפילו הזהירות המירבית שלי, הייתה עלולה לזמן לי תאונה. חזרתי הביתה באותו אופן לאט וזהיר. למחרת נעשתה נסיעה דומה להביא בנזין - נסיעה שהייתה מסוכנת יותר כי הבנזין היה רגיש יותר, "נפיץ" יותר מהסולר. דרך הצטיידות זו אפשרה להמשיך ולעבוד עם הכלים החקלאים ולבצע את העבודות ההכרחיות: קציר הדגן, זריעת הכותנה... המלחמה נפלה עלינו בעונה בוערת והאש אכן בערה.

 

לאחר כשלושה שבועות של המתנה, פרצה המלחמה.

 

בית ניר כאמור הייתה יעד מבוצר. עם רדת החשיכה, הקפדנו על האפלה מוחלטת כך שלא רק האויב לא יכול היה להבחין, לראות אותנו - גם אנחנו התהלכנו כסומים בארובה. לא אחת, היינו נתקלים זה בזה. אך היתקלויות מסוג זה, עם כל אי הנוחות, היו הרע במיעוטו... לפחות ידענו מי חי... אבל כל החברים המגויסים, איפה הם? מה קורה להם? הלב מקווה לטוב, אך האם די בתקווה?

 

השמועות הסתננו והגיעו בין שעות העבודה הרבות לשעות האזנה הבלתי פוסקות לרדיו.

כבר ידענו איפה החברים שלנו לוחמים, כבר ידענו שרמי נפצע ורנ י ש. נפצע. הם לחמו בירושלים. כמו רבים מחברי בית ניר ששרתו בנח"ל המוצנח.

 

נסעתי לבקר אותם בבית החולים. נסעתי גם כבעל תפקיד - באותה שנה הייתי מזכיר הקיבוץ והיה לי חשוב לדעת מה קורה לכל חברינו המגויסים.

 

רמי ורני אמרו שאולי יש עוד פצועים מחברינו, המידע שמסרו לי היה חלקי ולא מדויק. הרגשתי שהם יודעים יותר.

 

כן - אמרו - יש לנו גם הרוגים.

הם לא רצו להוסיף. והתכנסו בשתיקתם.

חזרתי הביתה בלב כואב.

מי?

לראות את החברות והרעיות מסתובבות בעינים כבושות בקרקע, אכולות דאגה, להיות חסר יכולת להרגיע אותן. מי?

קבלתי החלטה ויחד עם איתן מרכז המשק ועזרא כנציג העם נסענו לירושלים והתחלנו לחפש אחרי חברינו בבתי החולים.

 

בבקור נוסף אצל רמי ורני ש. נאמר לנו בשפל קול שאת קוקו וגידי אין טעם לחפש. הם נהרגו. קוקו בגבעת התחמושת וגידי בואדי ג'וז אבל אין לכך עדין אישור רשמי.

 

מהביקור הקודם חזרתי בלב כואב, הפעם הוא גם היה קרוע. לקוקו אשה וילדה וגם גידי נשוי. איך להמשיך... איך להתנהל מולן? מחד יודעים את הנורא מכל, מאידך אין לו אישור.

 

והנשים החברות מסתובבות בקבוץ כשעיניהן דומעות ומושפלות. כולן. ליבם מפרפר בכל פעם שאיש צבא נכנס לחצר. כולן. וכולן מסתובבות על יד המזכירות שם הטלפון היחיד (שלוחה שלו הייתה בחדר אוכל) שמא נודע משהו משמח או חלילה עצוב.

 

ואנחנו - אני, איתן ועזרא משתדלים לא להקלע איתן לשיחה. שומרים על הסוד הנורא המונח כאבן כבדה בבטן.

 

כלפי חוץ המשכנו ב"שיגרה": עבדנו, שמרנו, מילאנו את כל הוראות השעה הקשה ואת פינו מילאנו מים. עם הזמן התבהרה התמונה. הגיעו דרישות שלום מחברינו. רק לא מקוקו וגידי.

הנשים חלקן מחייכות, חלקן מבטן מושפל ודואג. המלחמה עדיין לא הסתימה ולכולן בני משפחה, חברי קיבוץ.... לקראת סוף המלחמה קבלנו הודעה רשמית.

 

ההודעה סיפרה שקוקו וגידי נפלו בקרבות בירושלים והם קבורים מזה מספר ימים בהר הרצל. עכשיו צריך היה לידע את תלמה אשתו של קוקו ואת ניצה אשתו של גידי.

זמי הסכים לעזור לי בנטל הנורא. הוא הלך אל תלמה ואני הלכתי אל ניצה.

 - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 כאש פשטה השמועה בחצר הקיבוץ

 - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

עבורי מלחמת ששת הימים הסתימה כשהסוד הנורא, איתו הלכתי ימים אחדים, כמה נורא, הפך נחלת הכלל. לאט לאט התקבצו חברינו המגויסים וחזרו הביתה, הפצועים החלימו וחזרו גם הם. המכוניות שלנו שגם הן גויסו בתחילת תקופת ההמתנה בצו מל"ח (משק לשעת חירום) גם הם חזרו.. אפשר היה לעשות את הדרך להר הרצל, לגבעת התחמושת, לואדי ג'וז

 

מאז עשיתי את הדרך הזו הרבה פעמים, אם בימי הזכרון, או בהזדמנויות אחרות, אך הצריבה בליבי על מותם של חברים והסוד שהיינו חיבים לשמור, נשארה שם כצלקת שלא תמחה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: