זיוה גורן וצה"ל במלחמת יום כיפור / שלומית וישראל גורן


זיוה גורן וצה"ל במלחמת יום כיפור
[מתוך הספר "בין מטאטא לשוקת" שיצא במלאות 50 שנה לקיבוץ בית-ניר]
שלומית וישראל גורן   - בית ניר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הרדיו שמאז תחילת המלחמה וגיוסו של נמרוד היה פתוח, שוב סיפר על קרבות קשים שכוחותינו מנהלים עם המצרים מעבר לתעלה.

נמרוד נוטל בהם חלק? מה אתו? שאלתי את עצמי.

עברו כבר כמה שבועות מאז ששמעתי ממנו. איכשהו נודע לי שהוא נמצא בפאיד. חודשיים זה המון זמן לא לשמוע מהבעל הלוחם.

 


איור מאת יעקב גוטרמן

חוסר השקט לא אִפשר לי לישון. לפחות הפעם הסיבה לנדודי השינה הייתה ברורה לי. אם לא אשמע ממנו דבר ביום-יומיים הקרובים, אקום ואסע לחפש אותו - הבטחתי לעצמי.

יומיים עברו ומנמרוד אין כל ידיעה. בצר לי פניתי לחביב, אחד מידידי בקיבוץ שלא גויס.

"זוכר את ההבטחה שנתת לי?" שאלתי אותו.

"איזה הבטחה?" תמה חביב.

"שניסע לחפש את נמרוד".

"את יודעת איפה הוא?" שאל חביב.

"גם אתה יודע", החזרתי.

"בגלל זה אני שואל. זה לא פשוט לשני אזרחים להגיע לאזור הקרבות מעבר לתעלה. מצטער", אמר חביב. "כשדיברנו לפני חודש, הייתה סיטואציה אחרת... עכשיו אני לא יכול".

 

חביב היה חבר, ואם הוא לא עומד בהבטחתו כנראה יש דברים בגו. לא חקרתי וחיפשתי בן זוג אחר לנסיעה. מוחי היה טרוד בעניין והרבה דברים עשיתי באופן אוטומטי מבלי להיות מודעת לסובב.

באחת הארוחות בחדר האוכל, גיליתי את דודי שבא לחופשה מאזור איסמעיליה.

"מתי אתה חוזר ליחידה שלך?" שאלתי. "תגיד שעה ויום. אני נוסעת אתך".

דודי קצת נבוך. באותם ימים הוא היה חדש בקיבוץ, זה מקרוב בא, ופתאום חברה מבוגרת ממנו מצטרפת אליו לנסיעה לסיני... תמוה.

"מחר בבוקר אני חוזר ליחידה, אבל..."

"אין אבל", פסקתי. "אני נוסעת אתך. אני חייבת לראות את נמרוד, היחידה שלו בפאיד".

"מי זה נמרוד? מה נמרוד?... אני נוסע רק עד איסמעיליה".

"נמרוד זה בעלי. אני נוסעת אתך".

 

בבוקר, לבושה בחאקי, עטופה בדובון ולראשי כובע צבאי המסתיר את תסרוקתי הנשית, הצטרפתי לדודי ויחד עלינו על אוטובוס שאסף חיילים בצומת קריית-גת.

האוטו נסע לסיני. לנשים אסור היה להימצא בו. הייתה הוראה מפורשת לא לתת לנשות החיילים להיכנס לסיני. ידעתי זאת, אך עצם הידיעה לא פגמה בהחלטה הנחרצת שלי להגיע אל נמרוד.

כשעלו פקחים על האוטו לבדוק אם נוסעים בו רק לוחמים, התנמנמתי על כתפו של דודי ולמזלי לא עוררתי חשד. הפקחים ירדו והאוטו המשיך בדרכו לסיני.

יותר מפעם אחת הייתי צריכה להתנמנם על כתפו של דודי, כי האיסור על כניסת נשים לאזורי הקרבות היה מוחלט ומפעם לפעם עצרו את האוטו פקחים כדי לראות שאין בו נשים.

במשך שעות הנסיעה הארוכות ידעו כל נוסעי האוטובוס את סיפורי.

כל פעם שהאוטובוס הורשה להמשיך בדרכו לאחר בדיקה כזו, כל נוסעי האוטובוס נשמו אתי לרווחה.

 

אולי משום שכבר לא היינו בקו אוטובוס מסודר.

אולי משום שלא היה ברור איפה נמרוד נמצא.

אולי משום שהמשך הדרך היה צריך להיעשות באִלתורים.

ואולי משום שדודי הוא בחור טוב ובמהלך הנסיעה התיידדנו.

 

הגענו יחד לפאיד. איכשהו גם הצלחנו למצוא את מקומה של היחידה של נמרוד.

כשהגענו לשם, לאיזה מאהל בסוף העולם, מצאנו אותו נטוש. היה שם רק גבר אחד שדווקא מכל הדברים שיכולת להעלות על הדעת בתנאים ההם, עסק במלאכת הגילוח.

גבר גבר מן הסתם. לא פלא שהוא קרא:

"הי נקבה, מה את עושה כאן?"

כבר לא הקפדתי לאסוף את שערי מתחת לכובע. עם זאת, הפנייה הבוטה קוממה אותי.

אך מאחר שהוא היה היחיד שיכול היה לקשור אותי לתחנה הבאה במסעי - מקום הימצאו של נמרוד, עניתי:

"אני מחפשת את בעלי".

"ומי זה בעלך?" שאל.

"נמרוד גורן", עניתי. "איפה אני אמצא אותו?"

"אם תזדרזי, תתפסי אותו ברפידים. הוא שם באימונים. אחרי האימונים הוא מקבל חופש להיות קצת בבית".

 

הרגשתי שכוחותי עוזבים אותי. עד עכשיו שיחקתי אותה גיבורה, קשוחה, אבל המחשבה שנמרוד נוסע לבית-ניר ואני מחפשת אותו במצרים, הייתה למעלה מכוחי ודמעותי פרצו באין מעצור. בכיתי ובכיתי ובכיתי.

בעוד דמעותי זולגות הטחתי בפניו:

"מה פתאום יוצא לחופש? אני יודעת שהמג"ד הדפוק שלו שוב ריתק אותו לעוד שבוע!"

בשלווה אמר המתגלח:

"תני לברר משהו". הוא התקשר לאן שהתקשר וחזר אלינו. "מצטער, הוא יצא לחופש".

אם עד עכשיו בעיקר דמעתי, עכשיו כבר התייפחתי בקול רם.

"מספיק!" הכריז המתגלח. "כרטיסים לטיסה אין לי, אבל אוכל להעמיד לרשותך ג'יפ ונהג שייקח אותך לשדה התעופה ואלוהים יעזור הלאה. רק הקפידי מאוד שלא יזהו שאת אישה".

הודיתי לו מאוד, מבלי לדעת שהמתגלח היה המג"ד "הדפוק" של נמרוד.

כנראה גם למג"דים קשוחים ושבעי קרבות קשה לעמוד מול דמעותיה של אישה.

 

דודי, שהיה לצדי כל הזמן, ואני עלינו על הג'יפ ונסענו לשדה התעופה בפאיד.

כשירדנו מהג'יפ צעדנו בביטחון אל השער.

כלל לא חששתי שאדָחה. שערותי היו שוב אסופות תחת הכובע. מה יכול למנוע ממני לטוס בעקבותיו של נמרוד?

להפתעתי, כבר הש"ג בשער היווה מכשול. אולי העובדה שרק אני ודודי הגענו ולא איזה "כוח" ידוע ומוכר, עוררה את חשדו.

בהתחלה הוא לא הסכים אפילו לשמוע את הסיפור שלי, ובוודאי לא לתת לי להיכנס לשדה. המחשבה שאולי אפספס את נמרוד דווקא בארץ, שוב גרמה לי לבכות ויכול להיות שזה היה מזלי, כי הש"ג הסכים שאכנס לשדה התעופה, ואילו על דודי ששמר על עיניים יבשות פקד להישאר בחוץ.

עברתי את השער והתקרבתי אל המסלול. קבוצת קצינים התפרקדה על כיסאות פלסטיק נוחים, תופסים שמש, מחכים למטוס.

לא ידעתי למי לפנות ואיך להמשיך, אך היה ברור לי שכשימריא המטוס אני אהיה עליו.

בלי לדעת איך ומה צעדתי על מסלול ההמראה הלוך וחזור ודמעות זולגות מעיני ושוב שמעתי: "הי נקבה, מה את עושה כאן? מה הצעדה הזו ולמה את בוכה?"

בדמעות חזרתי על הסיפור: איך לא שמעתי כל כך הרבה זמן מבעלי ואיך החלטתי לצאת בעקבותיו לפאיד ואיך כשהגעתי לפאיד אמרו לי שהוא כנראה טס ארצה.

"ומי זה בעלך?" שאל אחד הקצינים.

"נמרוד", עניתי.

"נמרוד? איזה נמרוד?"

"נמרוד גורן".

אחד הקצינים שלף מכיסו כרטיס עלייה למטוס. "אני מכיר את נמרוד", אמר. "יאללה טוסי אליו... אבל אסור שיזהו אותך במטוס כאישה. המטוסים נועדו ללוחמים בלבד. אם יזהו אותך כאישה עלולים להוריד אותך מהטיסה".

מיהרתי לסדר את הכובע ולנופף לשלום לדודי. למטוס עליתי באמונה שלא אזוהה כאישה.

 

תנאי הטיסה לא היו של מחלקה ראשונה, גם לא של מחלקת תיירים. כל הלוחמים ישבו על רצפת המטוס, חלקם מהרהר, חלקם מתנמנם... גם אני ניסיתי לעשות כמותם. רק לא לבלוט. וכשחשבתי שאכן כך הוא, התיישב על ידי נווט המטוס.

"הי חברה", פנה אלי.

הושטתי ידי אל הכובע והסתכלתי בו בתמיהה.

"מהרגע שעלית למטוס, אפילו שכובעך מסתיר את אורך שערותייך, אנחנו יודעים שאת אישה. מה את עושה פה?"

אומנם המטוס היה כבר באוויר וּודאי שלא יזרקו אותי למטה, גם לא יעשו לי קורס צניחה מזורז אבל...

והדמעות שוב זולגות ומלוות את סיפורי. הנווט התרשם והבטיח לעזור.

 

כשנחתנו בלוד הוליך אותי לאוטובוס צבאי שירד דרומה ואפילו הבטיח להתקשר לבית-ניר כדי שיחכו לי ב"סיבוב".

כשהגעתי ל"סיבוב" אכן חיכה לי שם רכב ואורי ס' המתין בסמוך.

"מה אתה יודע על נמרוד? הוא הגיע?" שאלתי בקוצר רוח. "איך הילדים התנהגו?"

השארתי את הילדים שלנו, הדס, שרון ואדר הקטן, לאורי ורוחלה כשיצאתי למסעי.

"נמרוד כבר היה צריך להגיע! הוא טס לפנַי, איפה הוא?" אמרתי בבכי.

"לא יודע", אמר אורי. "מה את שואלת, הלא את נסעת אליו".

 

כשכתוב בספרים "עולמה חשך עליה" זה נראה לי מאוד ציורי ולא אמין. אבל כשמשמעות דבריו של אורי חדרה לתודעתי, זה בדיוק מה שקרה לי... עוד רגע הייתי נופלת. חושך באמצע הצוהריים. עוד רגע...

 

"הי גורן, בדיחה אכזרית?" שמעתי את קולו של נמרוד כשאורי הושיב אותי בג'יפ. "הגזמנו? קשה לוותר על מתיחות טובות", הוסיף ופרש זרועותיו.

 

גם המילים "נפלה בזרועותיו" או סיפור המפגש של פנלופה ואודיסאוס גדולים עלי, אבל מה לעשות, כנראה יש בהם משהו.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: