הטבעת של פרידה / שלומית דביר

הטבעת של פרידה

שלומית דביר [לשעבר, קיבוץ יקום]

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בבוקר חם של סוף הקיץ, אחזה אימי בידי ובקול יבשושי הודיעה לי, "היום נוסעים לקיבוץ".

איור מאת יעקב גוטרמן

הייתי אולי בת 10 אולי קצת יותר. לא ידעתי על מה מדובר, גם אימי לא בדיוק ידעה. לאחר שנים של נדודים בין חדרה, לחיפה ולתל-אביב, וגם ליפו, לשם לקחו אותי מדי פעם לראות את אבי... החליטו לשלוח אותי לקיבוץ. עד היום אני לא יודעת מדוע אימי לא הייתה יכולה לטפל בי, ומי היו אלו שהחליטו שהטוב ביותר עבורי - קיבוץ. עובדה אחת הייתה כבר ברורה - עדיין לא דיברתי עברית. עם אמא דברתי רומנית. כך אותו בוקר, אני פרידה-מרכוס-ינטה, עם מזוודה קטנה חומה, בשמלה פרחונית, סרט צבעוני בשערותי ונעלי לכה אדומות עליתי עם אימי הבלונדינית, הנעולה בנעלי עקב גבוהות ושמלה צמודה על האוטובוס ויצאנו לדרך בלתי ידועה. באמצע שום מקום, עצר הנהג וסימן לנו בידו - לרדת, ועוד הצביע לעבר כביש צדדי שיצא ממש מהתחנה. בעוד אנו צועדות בדרך, אימי ניסתה לעודד, "יהיה לך פה טוב... את תראי". אני לא בדיוק הבנתי מה עומד לקרות, אך חשתי בפחד סמוי והידקתי את אחיזת ידי בידה.

 

הגענו לקיבוץ, כך היה כתוב בשער. עשרות זוגות עיניים הופנו לכיווננו ומישהי אמרה לנו, "זה שם... מה שאתם מחפשים", והראתה לנו את הכיוון. הלכנו ומולנו הגיע איש שעצר אותנו ואמר, "אני יחיאל המחנך", הושיט לי את ידו... ולא עזבה. "את יכולה ללכת", אמר לאימי, "אל תדאגי יהיה לה פה טוב". ראיתי שאמא מזילה דמעה אך עדיין לא הבנתי מה בדיוק עומד לקרות. ואז אמא הסתובבה והלכה... עוזבת אותי בידי האיש המוזר. מרוב פחד לא אמרתי מילה. ידי האחת מוחזקת חזק בידי האיש ובידי השניה המזוודה, בה טמון כל עולמי. הלכתי בשקט לידו עד למבנה לא מוכר. זאת הייתה כיתה. פסענו פנימה... ישבו שם אולי 20 ילדים וילדות בני גילי. כולם במכנסיים קצרים כחולים וחולצות פפיתה, ואני בשמלה הפרחונית, שערותי אסופות בסרט צבעוני ועם נעלי לכה אדומות, עמדתי אילמת וחסרת אונים מול כל אותם ילדים, אשר באותו רגע נראו לי כאויבים.

 

יחיאל פתח ואמר, "ילדים, אנו מקבלים היום ילדה חדשה לכיתה", ואחר פנה אלי ושאל, "איך קוראים לך?". "פרידה", אני עונה והילדים פורצים בצחוק קולני. יחיאל משתיק אותם וחוזר אלי, "תראי פרידה אצלנו זה לא שם מתאים, הנה ראי..." והוא פונה לכיתה ומצביע, "זאת רחל וזאת מיכל וגם חגית... אני מציע שתבחרי לך שם חדש, מתאים, ישראלי... את יודעת שפרידה בא מפרידום שזה שלום באנגלית, או.. פרידן ביידיש שזה שמחה... אז מה את בוחרת שלומית או שמחה?"... אני הייתי המומה, מה פתאום להחליף את פרידה? זה תמיד היה השם שלי... מה זה המקום הזה?... עם הילדים שנראים טוב אבל איזה בגדים?... מה רוצים ממני?... איפה אמא כשאני צריכה אותה?... יחיאל שכנראה הרגיש במבוכתי, הכריז במקומי - "שלומית" ואני ללא מחשבה ברורה ואולי מתוך פחד, אמרתי, "כן, שלומית זה יפה". אבל האמת רציתי להישאר פרידה. כך גם היה מוטבע על טבעת הזהב בצורת לב שנתנה לי סבתא למזכרת - 'פרידה'. בינתיים יחיאל כתב על הלוח 'פרידה', ועל יד את שמי החדש- 'שלומית'. ואחר עוד סיפר עלי, מי אני ומאין הגעתי. הספקתי להבין שלכיתה קוראים 'קבוצת הדר'. ויותר לא שמעתי דבר, רק רציתי לראות את אמא שתמשיך לקרוא לי 'פרידה'... 'פרידה'.

 

אחר כך הלכתי אתו לחדר קטן. היו שם שלוש מיטות. כאן יהיה חדרך, עם חנהל'ה ויאיר... מה אני אשן עם בן בחדר? מה זה פה, הרגשת הזרות למקום רק התגברה. רק אחרי שנים התברר לי שהחלון מעל מיטתי היה גורם חשוב בתחילת דרכי כמספרת סיפורים. שם לידו רקמתי את הסיפורים הכי יפים והכי מצחיקים... אך גם הכי הכואבים.

 

ימים קשים עברו עלי. למרות שגם השנים הקודמות לא היו קלות. היו אלו שנות נדודים ובלבול. אבל כאן... נלקחו ממני בגדי, נתנו לי מכנס קצר - כחול הפועל וחולצת כפתורים כמו כולם... אבל לא הייתי כמו כולם הייתי שונה, זרה. אימי נעלמה ואפילו את שמי לקחו ממני. בלילות הייתי מתבוננת בהיחבא בטבעת וקוראת בלחש את שהיה חרוט עליה... 'פרידה'... 'פרידה'... אני 'פרידה'. מצאו לי משפחה מאמצת ונאמר לי שזאת המשפחה החדשה שלי. כל יום בשעה ארבע - ארוחת ארבע משפחתית ואני חייבת ללכת אליהם. זאת הייתה השעה הכי קשה עבורי. הרי אלו לא היו בכלל הורי. הייתי אמורה להרגיש שייכת, אך האמת הייתה... תמיד הרגשתי שם שונה, לא רצויה, אחרת... ולכן במקום ללכת ל'הורים', הייתי משוטטת לבדי בתוך המשק או יוצאת לפרדס, למטע, לרפת... או סתם משוטטת, העיקר שתעבורנה השעות האלו של להיות עם ה'הורים' שהם בכלל לא הורי.

 

הימים עברו והתחלתי להתאמץ להפוך מפרידה-מרקוס-ינטה לשלומית. התחזק בי הרצון למצוא חן, להיות מקובלת... דבר שהיה תמיד מעמיד אותי כמתגוננת לפני התקפה. מנסה להיות כמו כולם וכשהשמש להטה באמצע השמיים הייתי הולכת עם כולם להשתכשך במי הבריכה, לצהול משמחה עם כולם. אבל האמת... עדיין הייתי שונה, צהלותי נשמעו אחרת, נשארתי משהו מרוחקת.

 

ואז יום אחד, אודי עמד מאחורי ואמר במין קול קטרני ומתגרה, "אצלנו לא הולכים עם טבעות, תני לי את הטבעת". ואני כנועה, לא מתנגדת, רוצה להיות שייכת, מורידה את הטבעת, שריד אחרון ל'פרידה' ונותנת לו אותה. "קח".

 

אודי לקח את הטבעת ובהינף יד השליך אותה לבריכה. לא הבנתי, לא ידעתי, רק עמדתי וצפיתי בטבעת השוקעת במים. ילדה קטנה אבודה. תוהה... למה? רצתי לכיתה בוכה. ליחיאל המופתע סיפרתי הכל. "אודי זרק את הטבעת שלי לבריכה, מזכרת מסבתא...", אבל לא אמרתי על זה שחרוט שם 'פרידה'... "למה?, מה עשיתי?" שאלתי אותו ולמעשה את עצמי.

 

יחיאל נדהם. בצעדים מהירים הלך אל הבריכה. אסף את כל ילדי הקבוצה ובקול תקיף וסמכותי שאל, "מי השליך את הטבעת של שלומית לבריכה?... אני מחכה לתשובה". אודי ענה, "אני זרקתי... אז מה?" "כולם כעת צוללים ומחפשים את הטבעת", ציווה בקול. כולם קפצו, צללו, צחקו, צעקו, "זאת החדשה באה עם טבעת, מי צריך אותה?, מה היא באה אלינו? מה אין לה בית?..." ואני ניצבתי על פי הבריכה, ילדה זרה, לא שייכת, חיכיתי שימצאו את הטבעת וכלום... יצאו נוטפי מים, חזרו לכיתה בידיים ריקות... "לא מצאנו". הדמעות חנקו את גרוני. לו מצאו, הייתה לי היום הטבעת של סבתא ושמי חרוט עליה 'פרידה', כן זה היה שמי.

 

היום כולם מכירים אותי רק כ'שלומית', שמי הקודם ואולי גם אותה ילדה קודמת צללו לתוך אותה בריכה בקיבוץ.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: