ארוחת צוהרים / שמעון תדהר ז"ל

ארוחת צוהרים

שמעון תדהר [ז"ל] – קבוצת יבנה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

[מתוך הספר: מכתב גלוי למוזה]

 

על ארוחת הצוהריים שלי אני לא מוכן לוותר בקלות, למרות שאינני גרגרן. אני אדם פשוט, לא גבוה ולא נמוך, לא צעיר ולא יותר מדי זקן, לא רץ ולא צולע (בימים טובים), לא שעיר ולא לגמרי קרח, לא דברן גדול ולא רועש. אני רואה את עצמי כנחבא אל הכלים אבל אוהב להתבונן סביבי, ובייחוד על הסביבה האנושית.

 

בצוהריים אני פשוט רעב וכבר בשעה 11.30 אני מתייצב "בהגשה העצמית" ולוקח את המנה שלי. אני נכנס לחדר האוכל עם המגש הפרטי שלי ובוחר לי תצפית על הנכנסים. השולחנות עומדים שורות שורות כמו במסדר, הכיסאות מורמים כחיילים שעומדים במועל יד. לפני שאני מתיישב יש להוריד אותם ולהציב אותם סביב השולחן. עכשיו אני מוכן ללגום את המרק הזך שלי, היישר מן הפנכה, בלי להשתמש בכף, אבל גם בלי להשמיע קול, כיאה לבעל נימוסים. כבר אני מוכן לנתח את רבע העוף, לטבול תפוח אדמה ברוטב ולטעום מן הירק המבושל. זאת הארוחה שלי מדי יום ואני אוכל אותה במתינות, תוך לגימות קצובות של סודה מן הכוס.

 

ראשוני הסועדים כבר בשולחן הקבוע שלהם. אלו הנשים המבוגרות, כל אחת לפי הקצב והיכולת, מדדות בזהירות, ולאט לאט דוחפות את עגלת ההגשה שלהן, שהמרק לא ישפך ושהכוס לא תישבר. הן מגיעות לשולחן בשלום, בוחרות את מקומן על יד החברות וביד רועדת מגישות כף לפה. כן, הן אוכלות בזהירות, מפרידות את העור מן הפולקה ובוררות מן הברוקולי רק את החלקים הרכים. אין להן זמן לפטפוטים עם השכנה שרוצה לברר את חדשות היום. עכשיו הן אוכלות, בהתמדה ובקפידה, שלא ייפלו השיניים ולא יכתים פירור את השמלה. כל כולן שקועות באכילה.

 

השכנה ממול דווקא פנויה, היא כבר סיימה את הארוחה ולפני החזרה הביתה, לבדידות של אלמנותה, היא רוצה להפיק את המקסימום: קושרת שיחה עם כל הסובבים אותה, מבררת בקולה הצורם מה התפריט של ארוחת הערב ומי יודעת מתי שעות הקבלה של הרופא. היא לא סקרנית, אבל מאוד רוצה לדעת מי זה הזר שנכנס עכשיו לחדר האוכל ומה שלום החברה ששברה את ידה כאשר מעדה במקלחת, מי מצא אותה ומי נסע אתה לבית החולים.

 

יותר ויותר סועדים ממלאים את האולם. הנה בא מנהל הייצור במפעל, שמצא לו שעת כושר לחטוף רק מטעם אחד מהתפריט, אחרי שנאלץ לוותר על ארוחת הבוקר. המזון לא מעניין אותו והמנוחה הקצרה עוד מופרעת בשיחה דחופה בנייד, הקשר המתמיד עם המפעל, כי על פיו יישק כל דבר. לא יותר מחמש דקות מוקצבות לתדלוק, אין שיחת רעים, כול כולו חיפזון.

 

הנה נכנסים האולפניסטים, חבורה עליזה שמצטופפת בפינה השמאלית של האולם. זה המקום שלהם מאז ומתמיד והמסורת עוברת ממחזור אחד למשנהו, זה מקומם, שם בפינה. כול מחזור והמוזרים שלו: כבר הוא נכנס, ילד צעיר ושמן ומחובר לכל האביזרים: עטור אוזניות, ביד אחת נגן דיסקים נייד וביד השנייה הסלולר הנצחי. בשולחן השני יושבת החסודה עם התיק הצמוד, הרצועה חובקת את החזה השופע, ובתוך התיק: הדרכון, הכסף וכרטיס האשראי, והמפתח לחדרה, לא לוקחת סיכונים. מולה הצמחונית שרק ניזונה מבר הסלטים, חסה על החי וחיה על חסה, החבר שלה כבר דואג שמנת הבשר שלה תמצא את דרכה לקיבתו. התלמידה הנשואה היחידה, ותמיד יש כזאת, מספרת בהתלהבות את קורות התינוק שלה בפעוטון הקיבוצי, החברות מקשיבות בנימוס ומתפלאות על ההתקדמות המפליגה שלה בשפה האנגלית, למרות שמוצאה מאוסטריה ולימודי העברית שלה על הפנים.

 

הפסיכולוג שלנו עובר בצעד מהיר, זאת לא שעת האוכל שלו, ממתינה לו מטופלת בלשכתו במגדל השן בקומה מעל, והגישה לשם רק דרך המדרגות בסוף האולם. יש לו הופעה מרשימה, לפסיכולוג שלנו: חולצה בצבע כחול, לא הכחול הנוטה לסגול של פועלי הייצור, חולצתו שלו מכותנה ונוטה לתכלת ויוצרת ניגוד מחושב עם בלוריתו הכסופה. לעתים הוא נחפז במבט מפוזר, צלחת עם מעט מזון ביד או פרי כלשהו, אדם עסוק לא פנוי להחזיר שלום.

 

פתאום פורצים פנימה ילדי בית הספר, חבורה פרועה, כל אחד לפי סגנונו: אחד רץ, השני מחובק עם חבר וילדות מפטפטות ומקשקשות במרץ. אם יש צ'יפס בתפריט רואים את כולם עם צלחות עמוסות לעייפה ואם יש סתם אורז, הם ילכו עם כוס מיץ, כי "אין מה לאכול!" יש מן הוותיקים שמרימים גבה ויש אחרים שמקבלים אותם בחיוך ואם יש נכד שבא להגיד שלום, היום כבר טוב והסבתא קורנת.

 

נא לפנות מקום לאשת הציפור. לא, היא כבר לא צעירה אבל דקת גזרה כמו דוגמנית אנורקסית. יותר ממה שהיא נהנית ממזונה, היא ניזונה משמועות. היא מנקרת בצלחתה ומלקטת חדשות מכל המסובים, היא מכניסה פירור לפה ומייד ראשה מכוון לדובר בשולחן. לא סתם מקשיבה, גם מגיבה ומתערבת, משמיעה את דעתה בנחרצות, מפזרת חדשות ואוזנה כרויה גם לשיחות בשולחן הסמוך. היא מעודכנת ומוסמכת, אין דבר שמתרחש ולא יגיע לאוזניה ומשם היא מודיעה את החדשות ברבים, בתוספת פרשנות.

 

השכירים מגיעים בגל גואה, כולם מהמפעל וגם להם השולחנות המיועדים להם, ההפרדה היא ברורה. הם באים עם מגשים עמוסים לעייפה כי יש להם תיאבון בלי עין הרע. הארוחה שלהם חפוזה, השיח ברוסית, יש להקצות זמן לסיגריה הגואלת ובעל הבית דוחק! עוד שיחה מהירה בנייד לילד שנשאר לבד בבית, או בירור קצר מה שלום הבבושקה ומהר, יש "ראבוטה!"

 

עכשיו באים התיכוניסטים. חבורה רועשת וגועשת, רינה עושה עיניים לרן ושחר עוגב על שמחה. כל השיחות בקולי קולות, על חוויות היום ובילוי הערב, השפה ב"כאילו" והחצי לא מובן לאוזניים זקנות. אחד מרשה לעצמו לשבת על השולחן והשנייה מקפלת רגל על רגל על הכיסא בישיבת לוטוס. יש כאלה שאוכלים והרבה ואחרים רק מפטפטים ועושים חיים. במהירות שהם הגיעו, כך הם נעלמים ומשאירים אחריהם חורבן גמור של כלים שנשכחו, ניירות שהתעופפו ולתורניות העמלניות יש הרבה עבודה להחזיר הסדר על כנו.

 

עכשיו תורם של "המפרנסים", אלה האנשים החשובים באמת, שעובדים ומחזיקים את המפעלים ומנהלים ומפקחים וקובעי המדיניות הכלכלית. השיחות שלהם דנות בבעיות ברומו של עולם, ענייני שיווק ואספקה, בעיות פיננסיות וכוח אדם. הטלפונים מזמזמים, יש מי שמדבר מאחורי היד ואחר מתחבא מאחורי הדלת, ואלה שרגישים להאזנות סתר מסתגרים בחדר של האנשים החשובים מאוד. "המפרנסים" מתמיינים לפי דרגת חשיבותם, הדרגות הנמוכות לא יעזו להתערבב עם אנשי הצמרת, וכך נשמר הסדר.

 

נשאר רק החסיד שמחפש נואשות שלישי ל"זימון" ועובר משולחן לשולחן כדי למצוא עוד שניים ל"טרויקה" שבצעו על הפת. בדרך כלל הוא מקבל את התשובה הלקונית: "לא אכלנו לחם".

סתם נודניק.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: