הטבעת / שמעון תדהר (ז'ל)

הטבעת

שמעון תדהר [ז"ל] - קבוצת יבנה

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

הסיפור של רינה

איור מאת יעקב גוטרמן

אני שכחנית, כבר לא מתביישת בזה. כבר התרגלתי. תמיד אני מאבדת דברים, קבצים במחשב, חפצים בבית וכל מיני דברים שתמיד יש לי בתיק וברגע שאני זקוקה להם הם חסרים. תמיד זה קורה לי וזה נורא מעצבן. אם זה בבית או במשרד יש עוד סיכוי למצוא את האבדה, אבל אם אין לי מושג איפה השארתי את החפץ שאני מחפשת באותו רגע, איך אמצא אותו ואיפה אתחיל בחיפושים? יאוש! אני כבר אדישה, לא נכנסת ללחץ, נותנת לדברים לזרום. אם חסר לי משהו, אני קונה חדש ולא מספרת לבעלי.

 

תגידו שאני "שלומפרית", אני לא חושבת, בתוכי פנימה אני מאד סובלת ודואבת על כל פריט חסר, על כל חפץ שנעלם. אני מאשימה את עצמי שאני כבר לא לגמרי בעניינים, כבר לא זוכרת כל כך טוב, אבל כלפי חוץ מחזיקה "פסון", הכול לא חשוב, מה קרה, בסך הכול חסר חפץ שניתן להחליפו באחר, וכך מניעים את גלגלי הכלכלה.

 

לא כך היה עם טבעת הנישואין שלי. יום אחד היא נעלמה. אולי לא ענדתי אותה אחרי נטילת ידיים, אולי היא נשמטה מהאצבע, לכי תדעי איפה לחפש. נורא התביישתי. בעלי היה מאד מופתע, מה, אין טבעת, את כבר לא רוצה להיות נשואה? אולי שכחת אותה בחדר המיטות של המאהב שלך? נורא נעלבתי, אף פעם לא חשבתי על אפשרות כזאת וסמכתי על בעלי שלא נשתעשע ברעיונות כאלה. תביני, זה היה לפני שלושים ואחת שנים שזה קרה, היינו עוד צעירים, בהתחלת הדרך, עם קצת רומנטיקה, לפעמים. חיפשתי כמו משוגעת, תליתי פתקה על הלוח, כל הקיבוץ ידע שרינה איבדה את טבעת הנישואין שלה, והיו לה סימנים! חקקנו את שמותינו ואת תאריך החתונה בצד הפנימי של הטבעת. לא נמצאה הטבעת ואני ממש התאבלתי ולא השלמתי עם האבדה.

 

אחרי שנים היינו בחופש ואחרי לילה רומנטי קנינו טבעת חדשה. כמובן שגם אותה איבדתי, אבל כבר לא היה אכפת, כבר הייתי רגילה לאבד דברים. יותר לא ענדתי טבעות. אמרתי לו, לאימא שלך גם לא הייתה טבעת על האצבע והיא סובבה את האבא שלך חמישים שנה, גם אתה תצטרך לסבול אותי ערומה! זאת הייתה בדיחה בינינו ברגעים אינטימיים, את מבינה?

 

עכשיו פתאום מצאו אותה. באו להגיד לי שנמצאה טבעת נישואין עם השמות שלנו במינימרקט על המדף של הירקות. לא האמנתי. רצתי, מה זה רצתי, נכון, הטבעת שלי עם כל הסימנים. מיד ענדתי אותה, היא עלתה בקושי, יותר אני לא אוריד אותה, זה בטוח. בעלי היה ממש אדיש. יופי, חזרה הטבעת, מעניין איפה היא הייתה כל כך הרבה שנים. אולי היא נפלה בשדה ועכשיו צמחה על איזה גזר? לי יש מחשבות אחרות בנושא אבל לא אגיד כלום. בלילה אמרתי לו, בוא, צריך לחגוג את החתונה המאוחרת, תתעורר קצת! אני מוכרחה להגיד שהוא עמד בזה יפה.

 

שלושים ואחת שנה מישהי שמרה על הטבעת, ואני שמרתי על הנישואין.

 

הסיפור של מיצי

 

כל העולם בא לשאול, מצאת טבעת? איפה מצאת את הטבעת? של מי הטבעת? את לא יודעת מי איבדה פה את הטבעת? נמאס לי כבר מכל השאלות הללו. כאילו שזאת המציאה הראשונה שאני מוצאת כאן בחנות שלי. כל היום אני מוצאת פה דברים. ואני שואלת אותן, למה את שכחת אתמול את הלימונים שלך, ששמת בשקית? והשנייה השאירה לי לחם, וככה זה כל יום. כבר שמתי משקפי קריאה על השולחן )כמובן שמצאתי אותן בחנות) אבל זה לא עוזר כלום. יש לך מיונית בלי כולסטרול? איפה שמת את הפלפל בלי גרעינים? יש לך סוכר חום? זה יותר בריא. ועצות יש להם עד להודעה חדשה. למה לא תשיגי ירקות אורגנים? הראש שלי כבר מתפוצץ, ותמיד צריך לחייך, הרי את נותנת שרות, לא? רק לסחוב כל היום מיכלים עם חלב, שלושה אחוז, אחוז אחד, מה שאת רוצה, גברת. ומוצרי החלב? אפשר להשתגע, ביו ומילקי ולבן והחצי הם זורקים ב"פג תוקף". מוסר התשלומים, את שואלת, אל תצחיקי אותי, בקושי הן אומרות תודה, אפילו הכי הגונות.

 

מה אני צריכה את כל החנות הזאת? רק סבלות כל היום, נמאס לי. רק כשסגור אני נהנית כאן, שמה לי דיסק עם מנגינות יפות, יש לי שניים, וסוף סוף יש לי שקט. הלוואי היה אפשר לסגור כל היום.

 

אז בקשר לטבעת רצית לדעת? כבר היו כאן מהטלוויזיה, רצו לצלם בדיוק את המקום, כאילו זה משטרה. מה זה כל כך חשוב איפה שמצאתי את הטבעת, כאן על המדף, לא, קצת שמאלה, העקר שמצאנו את בעלת הטבעת. זה היה קטע! כמובן שתליתי פתק על הדלת שמצאתי טבעת. אף אחד לא באה לשאול, אז הראיתי לחברה והיא, איזה עיניים חדות יש לה, ישר ראתה כתוב בפנים, את מבינה, בתוך הטבעת היו שמות. נו אז ניחשנו שזה של רינה, ידוע שהיא תמיד מאבדת דברים. היא נורא שמחה, היה חסר לה כבר שלושים ואחת שנה, היית מאמינה?

 

עכשיו כולן שואלות אותי אם אני לא יודעת מי איבדה כאן את הטבעת, ואני שותקת. זה לא הגון לפזר חשדות, ואני בעד שמירת הלשון. זה לא שאין לי את המחשבות שלי, אבל אני שומרת אותן לעצמי.

 

הסיפור של אהובה

 

אני נורא מתביישת. כאילו שכולן מסתכלות על האצבעות שלי. נכון, אני איבדתי את הטבעת, אבל אני לא אשמה, לא אני מצאתי אותה , אז, לפני כל כך הרבה שנים. אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי. הכול בתום לב, אני נשבעת לך. אני אפילו לך לא רוצה לספר, רק אם תשבעי בכל מה שיקר לך שזה לא יצא מהחדר הזה. את יודעת מאיפה יש לי את הטבעת הארורה הזאת? מקופסת התכשיטים של אימא. אף פעם לא ידעתי שיש לה בכלל תכשיטים, את הכרת אותה, היו לה המון מוזרויות, עוד מהשואה. את זוכרת איך תמיד אגרה מצרכים? נורא לא נוח היה לי תמיד לסחוב את הסלים המלאים שלה הביתה, ממש התביישתי. טוב, התגברתי על זה ואחרי שקראתי ספרות שואה ומחקרים פסיכולוגיים, הבנתי אותה יותר טוב. היא אף פעם לא דיברה איתי על מה שעבר עליה במלחמה, ובבית זה היה טאבו! גם לא היו לי דודים או סבתות לשאול על המשפחה, הם נשארו בודדים, ואני הייתי ילדה יחידה. אז היו לה מוזרויות, השלמתי עם זה ואהבתי אותה כמות שהיא, עד יומה האחרון. טיפלתי בה במסירות, רק דבר אחד לא עשיתי, לא הבאתי לה נכדים. אפילו חתן לא הבאתי לה. אני לא מתחברת לגברים, הם לא עושים לי את ה"קליק". בגלל זה ענדתי את הטבעת. באוניברסיטה היה בחור מאד מעוניין, לא ידעתי איך להסביר לו, אז לקחתי את הטבעת מהקופסה של אימא, ענדתי והוא התאדה. תרגיל מבריק. אז כבר נשארתי עם זה על היד ובכלל לא הרגשתי שהיא חסרה פתאום. עד ששמעתי את הרעש מסביב ואת חרושת השמועות, אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי. אני רוצה לצאת מכאן! אני מדמיינת שכולם מסתכלים עלי, מורים עלי באצבע, גנבת! אני לא מעזה ללכת לחנות, לא אוכלת בחדר האוכל, מרגישה מנודה, מחכה כל רגע שיבוא המזכיר לברר את העניין. ואני לא אשמה! יחד עם זה אני לא רוצה להכפיש את שמה של אימא שלי, שתנוח בשלום, היא סבלה מספיק.

 

תני לי עצה, את החברה הכי טובה שלי, אני כבר חושדת שכל התכשיטים שלה בקופסה, אני לא רוצה להגיד. מחר אני נוסעת לתל אביב ואני מוכרת אותם, נותנת את כל הכסף לצדקה. אם היה לנו כומר מוודה הייתי הולכת אליו, לרב אני לא הולכת, אני לא בקטע הזה. את חושבת שישכחו מכל העניין הזה, שאני אוכל להסתובב כאן בצורה נורמלית?

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: