הליפט / שמעון תדהר (ז"ל)

הליפט

שמעון תדהר [ז"ל] - קבוצת יבנה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

[מתוך הספר: מכתב גלוי למוזה]

איור של יעקב גוטרמן

קשה היה למצוא אותו בין סבך האורנים ועשבי החורף שגדלו פרא באדמה השחורה והטובענית. הליפט עמד בפינה נידחת של הקיבוץ, רחוק ממחסן הבגדים ובאזור של צריפים, ארגזים שהוסבו למגורים ושני אסבסטונים ששימשו ככיתות לימוד ומועדון. אלה היו מגורי ה"זמניים", ה"חדשים", הנוער והגרעין ולימים הקימו שם מחנה לנח"לאים.

 

הברושים והאורנים ניטעו כבר לפני שש ושבע שנים בידי הגנן החרוץ, שבקריירה הקודמת שלו, כרואה חשבון, ידע לסדר את טורי המספרים בסדר מופתי ואילו עכשיו, כשהוא חלוץ, למרות שהשקיע והזיע, העצים נוטים על צידם ולא תמצא אלא בודדים שחותרים לאור.

 

הגישה לליפט קשה. שביל של אבני מרצפת גסות שנעקרו ממחנות הצבא האנגלי העזובים ונאספו בעמל רב כדי להתגבר על הבוץ הטובעני בחורף, מוביל אליו בדילוגים, בדרך ללא מוצא. רק מי שממש מחפש מגיע לליפט הזה, העטוף נייר זפת שחור, חלון פרוץ בדופן ורק דלת רעועה שבקושי אפשר לנעול אותה, מגינה במעט על הפרטיות של דייריו.

 

מי כבר גר בליפט כזה? לא ה"ותיקים", שכבר מזמן זכו לשיכון של אבן ולמאושרים שבהם יש אפילו ברז על יד הבית, בליפט בשולי המחנה גרים אלה שבשולי החברה, עולה חדש שמקרוב בא, רווק תימהוני וגם ציפורה, השכירה של חדר האוכל. כן, הקיבוץ כבר נגוע בחטא הקדמון, הוא מעסיק שכירים וציפורה, התימנייה החיננית, עובדת בחדר האוכל גם בערבים, על כן אפשרו לה ללון במקום. מאז שציפורה מגישה את המרק יש לחבר'ה יותר תאבון. הם מבקשים ממנה עוד ועוד, זה רוצה כף, זה מרגיש בחוסר כרוני בפרוסות לחם ואחר מנסה להוציא ממנה מנה צמחונית. אפילו בעלי המשפחות לא עומדים בפני קסמיה כי היא נערה יפה ומנומסת, זריזה וצייתנית ומי שזוכה בחיוך המבויש שלה, יוצא ספק שבע, ספק רעב.

 

האחראית על המטבח, בעלת עיני הנץ, הרגישה כבר מזמן בסכנה ונקטה בשיטות של הסוואה. הנערה המסכנה קושטה במטפחת על תלתליה, הולבשה בסינר ארוך ומגושם שאמור היה לטשטש את חמוקיה, אבל ללא הועיל, גם בתחפושת המגוחכת נשארה ציפורה נערה חיננית ומשובבת.

 

משה היה עוף מוזר. עולה חדש שהצטרף לקיבוץ מתוך מניעים אידיאולוגיים, קנאי ללשון העברית ובעל עקרונות סוציאליסטיים מוצקים. היה שייך ולא שייך לחבורה של צעירים שבאו כגרעין הכשרה אבל היה משכיל מהם ולא בקלות מצא את מקומו בחברה. גם לא הצליח ללמוד לרקוד הורה!

 

מהר מאוד נהג לבוא לאספות החברים, עקב בערנות אחרי הדיונים ולמרבה הבושה גם ביקש את רשות הדיבור והעיר על מעמדם הנחות של הפועלים השכירים. הוותיקים כבר סימנו אותו כ"חצוף" ואולי לא מתאים. משה כלל לא הרגיש שאחרי שהגיע לקיבוץ, גן העדן של הפועל העברי, שתורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, קיימים גם קיימים הבדלי מעמדות ולא דומה הוותיק לעולה ובן המשק לזה שמקרוב בא. תמים היה וטוב לב, לא קשוב לרינונים, לא ער לתככים ולא קולט אפילו רמזים. הוא צועד בעוז בצדקת הדרך, מתאמץ עד כלות כוחו בכול עבודה קשה, נרדם בשיעור גמרא וגם מבריז לפעמים מתפילת שחרית. הוא תמיד במצב רוח מרומם, מוכן לקשור שיחה עם כל אדם, בחדר האוכל, במקלחת, על השביל, לא איכפת לו שיהיה זה המזכיר או השכיר, כולם שווים בעיניו. בערבי הקיץ היה משוטט ונטפל לחברים ששוכבים על הדשא מעולפים אחרי יום מפרך בפלחה או בכרם, אבל כאשר הגיעו ימי הסתיו התמעטו ההזדמנויות למפגשים אקראיים ואז הוא שם עינו בציפורה.

 

בחור בודד בלי הרבה חברה, טבעי הדבר שייפול בקסמי הבחורה הנחמדה הזאת, למרות שלא עודדה אותו ולא רמזה לו כי הוא זה. רבים כמותו שניסו לקשור איתה שיחה, לחטוף מבט או לעורר תשומת לב, אבל הנערה התימנייה צנועה הייתה, כבשה מבט בקרקע ולא הגיבה על מאמצי החיזור.

 

שלמה המזכיר היה שומר המוסר. לא שהייתה פריצות במקומנו, לא נשמע כדבר הזה בקיבוץ דתי, אבל ביום העצמאות, בשעת ההורה, הוא עקב בקפדנות שלא יחרגו מהנהלים. הוא גם ניצב בשער בלילות שבת לבדוק מי הם הזוגות שחומקים כדי להתבודד ולשבת יחד על ארגז תנובה שנשכח בשדה. כאשר הגיעה השמועה לאוזניו שיש סדק בקיר המפריד בין מקלחת הבנים לבנות, שדרכו אפשר לגלות עולמות נסתרים, מיד גייס את הבנאי שסתם את הפרצה בבטון כדי שאפילו במסמר חד לא נוכל להחזיר עטרה ליושנה.

 

משה, שהבין שדרושה טקטיקה מיוחדת כדי לעורר עניין בלבה של ציפורה ובאהבתו כי רבה, מצא דרך להיות בחברתה בכל רגע פנוי. הוא נהג לשבת בחדר האוכל עם אחרוני הסועדים ואז, באופן טבעי, התחיל לעזור בסילוק השאריות, בדחיפת העגלות למטבח ובניקוי השולחנות. כך יצא שנשארו אחרונים בחדר האוכל שהתרוקן מאדם ואפילו עזר לה לכבות את האורות עם סיום המשמרת. עד מהרה הוא גם ליווה אותה בדרך לליפט הבודד, מדלג מאבן לאבן ומקלל את קמצנותם של אלה שהניחו את אבני המרצפות ברווחים כה גדולים שלא מאפשרים לזוג ללכת יחדיו. בהתחלה ציפורה כאילו לא הבחינה במאמצי החיזור הנואשים של משה אבל בסופו של דבר נכנעה וערב אחד הגיע הרגע המיוחל כשאמרה לו: "משה, תיכנס אתי לליפט, אני רוצה לדבר איתך."

 

הנשימה נעתקה מגרונו של משה ובקושי הוציא הגה מפיו. ציפורה פתחה את הדלת ואמרה שהיא לא מדליקה אור כי הרבה פעמים הרגישה תנועה חשודה סביב הליפט שלה, כאילו רוצים להציץ פנימה.

 

מה כבר היה שם בתוך הליפט? מיטת סוכנות ולידה שרפרף וארגז של תפוזים, מן הארגזים המגושמים של פעם, עם מחיצה באמצע, שעמד בפינה עם מעט בגדים. הווילון סגר על החלון למען הצניעות.

ציפורה חלצה את נעליה ופשטה את הסינר הגדול, שיחררה את תלתליה ממחנק המטפחת וישבה על המיטה.

 

"משה," היא אומרת, "שב כאן על השרפרף ובזהירות, כי הוא רעוע, אני רוצה לדבר איתך. אני יודעת כבר מזמן שאתה מחזר אחרי, אני לא טיפשה ויש לי עיניים בראש. אתה לא כמו הבחורים האחרים, שרוצים לחטוף נשיקה וממשיכים הלאה, אתה איש רציני וכנראה מאוד מאוהב. אני צריכה לאכזב אותך. אני עדיין צעירה אבל לפני שנים אבא שלי הבטיח שאני אנשא לבן דודי נסים, גם הוא עוד צעיר אבל מחכה בסבלנות ובינתיים עובד כרצף כדי לבנות לנו בית. גם אני עובדת בשביל הנדוניה. אבא הסכים שאצא מן הבית לקיבוץ דתי כדי שלא יהיו לי פיתויים והנה אתה כאן, מחזר ומפזז ומנסה למשוך תשומת לב, אבל כבר דיברו בי, אני לא פנויה. תבין משה, אתה בחור נחמד, אבל אסור לי אפילו לחשוב עליך."

 

משה יושב המום ומאוכזב, דבר כזה לא העלה על דעתו.

 

ציפורה ממשיכה ללחוש על אוזנו: "משה מחמדי, יש לי בקשה אליך, אני רוצה להתכונן לקראת המפגש עם חתני ואני לא מכירה אפילו צורת גבר. במשפחה שלנו חמש בנות ואני הגדולה, מעולם לא ראיתי גבר, אני לא יודעת מה הוא מרגיש כשהוא מתקרב לאשתו. קראתי בחוברת על מעשה האהבה ואני לא מבינה. משה מחמדי, בקשה לי אליך, תראה לי את גופך, את זכרותך, תן לי למשש את עורך ולהרגיש את הטעם המיוחד של הגבר, למד אותי לנשק, משה, אני בורה. לא יודעת כלום במעשה האהבה."אבל משה, קראתי את שיר השירים, אני יודעת שגם הדוד רוצה את חלקו. אני מוכנה שגם אתה תמשש את גופי, תלטף את חמוקי, אבל תבטיח לשמור עלי, משה, ולא תפרוץ לגן הנעול, תזכור שלא תתקרב לסנה הבוער. ועוד בקשה לי אליך, אל תדבר משה, בלי קול, שלא ישמעו שאתה כאן אתי ואני אוכל לחשוב את המחשבות שלי."

 

משה מהנהן וציפורה ממשיכה ללחוש: "נשק אותי מנשיקות פיך, למד אותי איך, אבל בעדינות מחמדי. כך אקרא לך: 'מחמד'", כי 'אהובי' שמור לנסים. בוא אלי מחמדי, נשק אותי, אני אלטף את צווארך ואתה, שמאלך תחת ראשי ובימינך תחבקני.

 

"או משה, טובים דודיך, נשיקות פיך מתוקות, ריח טוב לך מחמדי, אצבעותיך עדינות, מלטפות ברוך, אני מרגישה את אהבתך, אתה בחור כארזים! תפשוט את הכותונת משה, שאוכל למשש אותך, להרגיש את גופך החסון, את השרירים ואם תרשה לי את זכרותך הזקורה, כי מעולם לא הרגשתי את ההבדל בין גבר לאישה. הנה מחמדי, לא יקרה לנו שום רע, אני מרגישה, שוקיך כעמודי שש, כמה כוח יש לך משה, כמה אתה חזק, כמה יפה ועדין.

 

"עכשיו מחמדי לטף את גבי כי אני מתבוששת, עכשיו אשכב על הבטן ואתה תרגיש את צווארי, את הכתף, את גבי ואם אעז גם את העופרים, אבל אני מתביישת. כן מחמדי, דודיך טובים, אתה איש טוב ומתחשב, אתה ידיד נאמן, אני סומכת עליך. הנה תרגיש, איך כתוב? 'בין שדי תלין.' האם אתה שומע את לבי? את הסערת שמתחוללת בקרבי? נכון משה, שאני מדברת יותר מדי? בוא נשתוק, מחמדי, אבל חבק אותי חזק!"

 

פתאום קול גס מפר את השלווה, דפיקה בדלת ושלמה המזכיר אומר בתקיפות: "ציפורה פתחי הדלת, אני צריך לדבר איתך."

אימה משתקת אוחזת במשה אבל ציפורה מיד עונה: "סליחה אדון שלמה המזכיר, אני כבר במיטה, אין לך רשות להיכנס." הקול לא מוותר ומצווה: "אז תתלבשי כי אני צריך לדבר איתך".

ציפורה יוצאת מהמיטה, אוספת את הבגדים של משה ומכסה אותו בשמיכה, לובשת את מעילה ופותחת חריץ בדלת.

"יש שינוי בסידור העבודה שלך," אומר שלמה, "מחר תשכימי בחמש ותהיי הראשונה בחדר האוכל כדי להכין את הקפה."

"אבל אדון שלמה, אינני יודעת כמה קפה להכין, אף פעם עוד לא התחלתי בחמש".

"יש במטבח עוד חברה שמבשלת דייסה והיא תראה לך, אל תאחרי, את רוצה שהשומר יעיר אותך, את לבד פה?"

"אין צורך, אדון שלמה, יש לי שעון מעורר."

 

הרבה זמן לקח למשה להתאושש מן ההלם של ביקור הפתע של שלמה שומר המוסר ושעה ארוכה התלחש הזוג וניסה לברר אם אכן הוא בלש אחריהם. באישון לילה חמק משה מן הליפט והקפיד לבוא בזמן לתפילת שחרית כדי לא לעורר חשד. בציפייה דרוכה נכנס לחדר האוכל, בשש בבוקר. לא לקפה הוא בא, אלא לראות את ציפורה, אבל לא היה זכר לדמות הקסומה. אחת הוותיקות, בפנים חמוצות, הגישה קפה וציפורה איננה, נעלמה.

 

משה לא ראה אותה עוד. כל שאלותיו וחקירותיו העלו חרס. כאשר הלך לבדוק את הליפט מצא שם מנעול חדש ומבעד לחלון, על מיטת האהבים, קופסאות עם ספרים ישנים. כשפגש את שלמה המזכיר, הלה חייך אליו בחיוך של שביעות רצון, מלא רמיזות.

 

משה בחור עקשן היה. הוא חקר ודרש ונסע למושבים בסביבה, שאל אם מישהו מכיר משפחה תימנית עם חמש בנות ולא מצא את אהובת נפשו. קשר של שתיקה כיסה על היעלמותה החפוזה.

 

אחרי שנים, שלמה המזכיר כבר מזמן ירד מגדולתו, חגגו את נישואי משה עם בת המשק.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: