הארבה / שם[זם] זיו[זילברשטיין] ז'ל

 

הארבה

שם[זם] זיו[זילברשטיין] ז"ל - בית זרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך כרך 3 של "ידיעות המשק - 1937"

 

שבע שנים עברו מאז. היה זה בתקופת הקיץ המוקדם. בשעה שתיים בלילה העירו אותי ואת יהודה. נסענו בעגלה לתחנת המשטרה בצמח. שם מצאנו כבר חברים מן המשקים השכנים וערבים מן הכפרים הסמוכים. מחלקת החקלאות הממשלתית היא שאספה את כל אלה על מנת להשמיד בעזרתם מחנה גדול של ארבה.

איור מאת יעקב גוטרמן

במכוניות משא הביאונו עד למדרוני ההרים בסביבת הגבול הסורי. כאן מצאנו מזרקת אש, מוכנה לשמש למלחמת השלום כנגד מכת מצרים מספר שבע. ארגון העבודה הזאת נמצא בידי המשטרה. כל האנשים, שהיו במקום המעשה, יהודים וערבים גם יחד, הסתדרו בצורת שלשלת ארוכה. חילקו לנו מקלות, לאבד בהם את האויב הנתעב. והנה שם רובץ לפנינו מחנה עצום של ארבה ומכסה את פני השדה מסביב. הוא נמצא במצב של קיפאון. אגלי הטל הכבידו על כנפיהם הדקיקות, ועד שקרני השמש לא תייבשנה אותם - הינם מחוסרי אונים, ללא יכולת לזוז מהמקום. וזה המועד אשר ניתן לנו להשמדתם.

 

מכה אנוכי עליהם מתוך סיפוק מיוחד, כאילו יש לי לגמור איתם איזה חשבון פרטי. כי הלא כבר ביקרונו בקיץ זה כמה פעמים וללא כל הזמנה, לעיתים קרובות דווקא בשעת האוכל. אז רצנו החוצה ודפקנו בפחים ריקים. האמת היא, שכך עלה בידינו להקים רעש כזה, שאפילו בריות בעלות עצבים יותר חזקים היו ממשיכות את דרכן לשמע צלילים מעין אלה. לשמחתי שמעתי זמן קצר אחר כך את קול הדפיקות מדגניה ב' או מעבודיה. זה בידח את רוחי שהייתה רעה עלי. אכן, גם שם לא יכלו לאכול בשקט ונחת.

 

מחשבות אלו ליוו אותי בעבודת ההשמדה הקדושה לרגלי הרי הגולן. מתחת הסידריות הרבות, שורפים את הארבה באמצעות מזרקות אש. כולנו שורפים ודופקים, דופקים ושורפים. השחר עולה לאט לאט. הנני מעיף עין מסביב כדי להעריך מה הספקנו כבר לפעול. מוכרח הייתי להודות, שכוחות העבודה שלנו לא יספיקו לגמור את העבודה למועד האפשרי.

 

ממשיכים אנו במלאכה, אך מצב נפשנו מדוכדך. חסרה ההכרה, שהעבודה תמלא את תפקידה. המחנה לא יושמד בחלקו הגדול עד אור הבוקר. שארית המחנה תעוף, תרד על שדה אחר, כל נקבה תטיל אלפי ביצים, והזחל שיצא כעבור שלושה ימים יהפוך אף הוא לסכנה, אולי הסכנה הגדולה ביותר, כי הוא מכרסם ואוכל את הכול: שיחים, עצים, תבואה וחציר. והלא לפני ימים אחדים השמיד זחל הארבה 40 דונם תלתן בבית-זרע. באופן מכני אנו ממשיכים בעבודתנו.

 

ופתאום ניגש אלי שוטר וצועק אלי: "אללה," .... את השאר לא הבנתי... הכול עוזבים את השדה. בשמים נראית שרשרת ארוכה של חסידות. הן טסות בלאט, עגות מעגלים שונים בתעופתן ויורדות לאט לאט אלינו. חיש מהר כבשו החסידות את השדה, שנעזב על ידינו זה עתה, וצועדות להן בשקט ובכבוד ומרכינות את ראשיהן ומתחילות לאסוף את הארבה אחד אחד. לנגד עינינו הבוערות והעייפות מתנועע כאילו ים גדול, שגליו מעלים קצף. הערבים משתחווים ומתפללים. טרם עלתה השמש על הרקיע, אך את שליחיה הזהובים כבר שלחה לפניה. אנחנו נוסעים הביתה. חלפה סכנת הארבה לשנה זו, אולם כל אלה, אשר עבדו ביום ההוא לרגלי הרי הגולן יכולים להעיד על עצמם, שזכו לחוויה תנ"כית במלוא מובן המילה. הממשלה אסרה את הריגת החסידות והטילה עונש כבד על העבריינים. והערבים קוראים לחסידה אבו-סעד: אבי האושר...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: