למה אמרת לי שהרוסים אנשים טובים / שאול קנז

"למה אמרת לי שהרוסים אנשים טובים"

שאול קנז - גן-שמואל

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

[מתוך ספרו: "מחר אולי גם אני"]

סתיו 55'. המחנך צבי מגיע בערב למוסד החינוכי. משהו חשוב קרה. ועדת הקבוצה אוספת אותנו ממגרש הכדורסל ומהחדרים. שיחת קבוצה דרמטית. אירוע לא מתוכנן.

איור מאת יעקב גוטרמן

הולכים לפרדס אל שדרת הברושים, מתיישבים בשקט על תעלת המים, שקט, מתח, רצינות. צבי פותח ומדווח לנו על נאומו של ראש ממשלת ברית המועצות חרושצ'וב בוועידה ה 20- של המפלגה הקומוניסטית. בקול שקט הוא מתאר לנו את כל פשעי יוסף ויסריונוביץ סטאלין, האליל, שמש העמים. ההוצאות להורג ,הסטאלאגים, פולחני האישיות, הכוח, הפחד, האכזריות, הדיכוי.

 

סטאלין, שהיה סמל החזון האנושי, הטוב והנשגב, מתנפץ לנו בחושך בפרדס. צבי המחנך נבוך, כמעט מתנצל. סטאלין הרי היה סמל שלאורו התחנכנו, המבט שלו, השפם, האמת המוחלטת של כל הטוב שבחיים. צבי המחנך, שכשהוא היה בגילנו, סטאלין המשיח נגלה לו בעיירה שלו בפולין, ועם האמונה והדרך והקסם והחזון הוא, המחנך, עלה ארצה ובנה חברה צודקת, והכל... פתאום מתהפך: סטאלין הופך לסמל הרשע. ברגע הזה אני נזכר באחד הזיכרונות הראשונים - ילד בן שש, שומע אחר הצוהריים רעש, שירה, השתוללות בחדר האוכל. כל חברי הקיבוץ רוקדים ושותים ומתנשקים - נגמרה מלחמת העולם. יש תמונה גדולה של סטאלין המנצח הגדול, גיבור הצבא האדום: הוא ניצח את היטלר.

 

אמנון מגלה לי למחרת מה שהיה סוד שמור שהוא לא גילה לאף אחד. איך בניו המחנך עודד אותם לכתוב מכתבים לרוסיה, איך כל הילדים שיבחו את המהפכה, איך קינאו בילדים הרוסיים שיש להם את סטאלין ויש להם קולחוזים משגשגים. כתבו מכתבים לרוסיה, לילדי סטאלין. בניו כבר יעביר את המכתבים לעולם המחר.

 

אמנון מספר לי עכשיו, אחרי שסטאלין מתנפץ לנו, איך הוא מצא את כל הקרטון עם המכתבים על הבוידעם המשותף להורים שלו ולמשפחת המחנך בניו.

 

איזו אכזבה! איזה סוד!

 

בניו היה מבטיח לנו כל שנה שתוכנית החומש הסובייטית תדביק את הכלכלה האמריקאית. ואנחנו... הערצנו את גיבורי הספורט הרוסיים, שכמעט משיגים את הקפיטליסטים במספר המדליות באולימפיאדה.

 

סטאלין מת שנתיים לפני שקוברים אותו בוועידה  ה-20, ביחד עם מיליוני מאמינים בעולם, אנו נפרדים מהמשיח האלוהי.

 

וכמו במחזה שמבויים כהלכה, המציאות מזמנת לנו נחמה בדמות משחק כדורגל ישראל-ברית המועצות. סטאלין מת ורוסיה עדיין בלבנו. המשחק באצטדיון רמת-גן הוא אירוע לאומי: מפגש בין אלה שרוסיה עדיין בלבם לבין מפא"יניקים למיניהם, שונאי עולם המהפכה. המשחק מתחיל בשעה חמש אחר הצוהריים, אנחנו שם כבר בשעה אחת. הגענו במשאיות מהקיבוץ. קפצנו כשסטלמך נגח פנימה. כשרוסיה ניצחה זה התקבל בטבעיות. מאזן-הכוחות העולמי נשמר.

 

הצבע האדום המשיך לסמל עבורנו את הטוב והצודק. באחד במאי חגגנו עם הדגל האדום. זה היה החג הבינלאומי היחיד שהיה לנו. אחרי 67 נפרדנו מהחג הזה. נשארה לנו "הפועל" תל-אביב האדומה. אחרי ש"צ.ס.ק.א. אכלה אותה", נשארה לנו רק מנצ'סטר יונייטד האדומה.

 

רוסיה של החלומות התמימים כבר נמוגה, אבל הקודים של הצדק והקדמה עדיין אתנו, גיבורי העמל עדיין מזוהים עם רוסיה. בסוף שנות ה-50 בעבודה, אנחנו עושים תחרויות על הספקים ושיאים. קוראים לזה תחרות סוציאליסטית, קוראים לזה תחרות סוציאליסטית, להבדיל מתחרויות קפיטליסטיות המעשירות כיסים של יחידים. אנחנו עובדים למען החברה, המדינה, הקיבוץ.

 

סטאלין מת, רוסיה מתחילה לחרוק, אבל, כשיורי גגארין מגיע ראשון לחלל, חוזרת לרגע האמונה בבניו גרינבאום ובצדק הקוסמי.

 

בצבא אני לומד להילחם נגד טנקים רוסיים, לומד לזהות אותם, את הצללית הנמוכה עם הצריח המעוגל בקדמת התיבה. האויבים מצוידים בנשק רוסי.

 

הנה מלחמת ששת הימים, יוני 67, מדבר סיני, כל מה שנראה כנשק סובייטי נועד לפגוע בי. אני נלחם בידידי ברית המועצות. מלחמה אכזרית, מפגש בין כלי המלחמה הקפיטליסטיים לבין הרשע הסובייטי.

 

בסוף המלחמה, הגלויה הראשונה שאני מקבל מהבית, גל הבן שלי בן ה-6 משרבט אות לאות - "למה אמרת לי שהרוסים אנשים טובים".

 

ואחר כך, השנים הארוכות עם האכזבה והנחמה שבכל זאת מה שנשאר מרוסיה, מה שאף אחד לא ייקח לנו, מה שתמיד יישאר בנשמתנו מהחלום הזה...  זה השירים הרוסיים, ששום סטאלין לא ירצח לנו.

 

והנה אני מבקר בצד השני, בברלין. אחרי שבעים שנות מהפכה סובייטית - אני מבקר בתערוכת אמנות ענקית: הציור הרוסי לעומת הציור הגרמני. הפרק המצמרר של ההשוואה והדמיון בין האמנות של ימי סטאלין והיטלר. הקושי שלי להשלים עם אמנות הרשעות המרושעת שדומה כל כך לרשעות הצודקת. אותם לוחמים, אותם אגרופים מונפים. הרע המוחלט והטוב המוחלט, שוב על המגרש במוזיאון בברלין. ואני... שם.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: