דו קיום / שאול קנז

דו קיום

שאול קנז - גן שמואל

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

יוני - 1964. כנס-חירום של הקומה.

איור מאת יעקב גוטרמן

"הקומה", זאת שורת חדרי מגורים בבית הקומתיים, שם מתגוררים השמאלנים הצעירים. לפני שנה חזרנו משנת שירות בקיבוץ צעיר. גן-שמואל, בעינינו - קיבוץ מזדקן ושמרני. והנה בא לנו נושא שבשבילו שווה לעלות שוב על הבריקאדות.

 

בחדרה מתגורר זוג צעיר, הוא - מסגר ערבי, היא  -בת קיבוץ מהמרכז. יש אהבה, יש דו-קיום, יש תינוק, יש מבחן ברגע האמת - לאידיאולוגיה של אחוות עמים אמיתית, כי הם מבקשים לחיות בקיבוץ. ומי מתאים יותר מאתנו להילחם בגזענות ובמנטאליות הגלותית של המדינה הזאת.

 

בפגישה הראשונה נבחר צוות שייפגש עם הזוג המעורב. גן-שמואל נראה לנו בית מתאים למשפחה הצעירה.

 

מזכירות הקיבוץ לא רגילה להתמודד עם בעיות אידיאולוגיות-רגשיות, הדורשות פתרונות מעשיים. שבועות של התפתלויות והתייעצויות עם מנהיגות התנועה, לא מצמצמים את הפער בין היהדות לבין אחוות העמים. סוף-סוף, מבחן אמיתי לערכים האוניברסאליים של הומניזם, שאנחנו כל כך אוהבים להאמין שזורמים במערכת הדם שלנו.

 

אני נפגש עם הזוג, כשהם כבר כמעט מתייאשים מהסחבת. אנחנו משכנעים אותם שהצדק חייב לנצח. אנחנו זקוקים להם, כפי שהם זקוקים לנו.

 

בשיחות הקיבוץ הסוערות מתגבשים שני מחנות: הישראליות השמאלית המשוחררת מתסביכי היהדות והלאומיות, לעומת דור ההורים, ששנים של אמונה בעולם חדש ושריפת קשרים עם השורשים בעיירות יהודיות, זורקות אותם פתאום לחשבונות נפש וזהות. יש נימוקים שהם לא יאמרו בקול רם, "אבל... הוא גוי. גם גוי וגם... ערבי". אנחנו, המהפכנים הצעירים, לא עושים להורים הקלות . "זה יהיה קרב אחרון... עכשיו נחשוף את פרצופה האמיתי של החברה, לא יעזור למזכירות, אין פשרות, זה או-או".

 

בין-לבין אני נוסע לג'ת, להתייעץ עם ידידי מוחמד וואתד, איך הוא רואה את זה. הגברים יושבים בסלון, שותים ומדסקסים. הנשים מגישות ומצטרפות אל הבנות, הצופות בנו מהחלונות. הוא מסביר לי שזה לא קשור לכל האידיאולוגיה הזאת של שוויון-ערך-האדם וסוציאליזם ואחוות עמים. זאת מסורת, זה בסדר, צריך לכבד את המנהגים... ולהילחם ביחד על דו-קיום.

 

אצלנו הדיון הולך ומתחמם, מתחדד משיחה לשיחה.

 

המזכירות מריחה משבר חברתי. אידיאולוגיות ויצרים מתערבבים, בשיחות הספסל נזכרים פתאום, איך לפני לא-הרבה שנים היה פה נוער ערבי חלוצי, קבוצת נוער, בחורים ערביים שרצו ללמוד חיים שיתופיים למען קידמה ובשורה חדשה למקומותיהם.

 

זה נגמר כשההורמונים הצעירים של הנוער החלוצי הערבי התחילו לנצנץ לעבר בנות הקיבוץ... הייתה אז הסכמה, שאחוות העמים מתחילה להגזים. ועכשיו... התקדים המסוכן הזה, עם הזוג המעורב, מי יודע לאן זה יוביל.

 

באוגוסט נופלת ההכרעה. ברוב קולות, בהצבעה גלויה, הוחלט שהזוג המעורב לא יהיו חברים שלנו. אנחנו בקושי מעכלים. שיעור ראשון בפשרות בין דו לקיום, בין חיים למשותפים.

 

ואני, יש לי את הדרך הבדוקה לעבור עם עצמי רגעים קשים. הולך לחדר, מדליק את הפטפון, שם את החלק השני של הסימפוניה השביעית של בטהובן, מכבה את האור, יושב על הרצפה ורואה בחושך איך המארש הזה מוליך להשלמה עם היאוש והרוע.

 

בבוקר, במטע, רודי עובד אתנו. בארוחת הבוקר במחסן רודי אומר לנו:" תבינו, הדור של המייסדים כבר עשה מהפכה אחת בחיים שלו, אנשים לא יכולים לעשות מהפכות כל החיים". רודי כבר איש מבוגר, הוא כבר עבר מלחמות, הוא כבר יודע שהחיים זה בעיקר פשרות, זה לא או-או... ואנחנו, מה נגיד לזוג שניהלנו עבורו את המאבק הזה, שהבטחנו לו שאנחנו נהפוך את העולם... ומה נעשה עם ההבטחות שהבטחנו לעצמנו?..

 

כעבור כמה חודשים, יום שישי לפני ארוחת הערב החגיגית. פתאום, ללא הודעה מראש, דפיקה בדלת. הגבר הערבי, מחצית הזוג המעורב, מגיע. מספר לי סיפור מסובך על נסיעה וטרמפ ומשטרה ובחורה מוכה ועזרה לחלש ולפגוע... ולפני שאני קולט מה קורה הוא משאיר אצלי בחורה צעירה, קצוצת שיער, רועדת, מבוהלת. הוא, מחמוד, נעלם, ואני עם המסכנה - מנסה להבין. היא בבכי מספרת לי איך הוא פיתה אותה, הבטיח לה עד שהמשפחה שלה גילתה את זה, כלאה אותה, גילחה אותה, אלימות... ועכשיו, המאהב שלה הבטיח לה שאני אעזור לה.

 

נסענו למשטרת חדרה, שם נפרדתי ממנה. עוד פשרה עם כבוד האדם וכל זה... למחרת אמרתי לו בטלפון שלמרות הכל, כל המלחמה שנלחמנו בשבילם כאן, הייתי חוזר עליה.

 

אחרי למעלה מארבעים שנה אני אומר לעצמי שהשתדלתי כל השנים האלה לא להחמיץ הזדמנות להיות בן-אדם, רק בשביל הדו-קיום עם עצמי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: