יום הבול / שמאי גלנדר

 

יום הבול

שמאי גלנדר - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך מיטב הכזב - 90 למזרע

 

בימים הרחוקים, בימים הראשונים, כשגרו באוהלים ואכלו שעועית, ולפעמים, אולי כדי לגרש את העצב ואת הבדידות, היו רוקדים עד אור הבוקר. בימים ההם היו החברים זקוקים לתמיכה נפשית יותר משחשבו, ובוודאי הרבה יותר משהראו כלפי חוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

הם לא ידעו מה צפוי להם מחר, וההווה היה מאוד מאוד לא מעודד. ולכן, חברים נכנסו די בקלות ללחצים, ונעלבו לפעמים משטויות.

 

היום אנחנו יודעים שעלבונות ראשונים בשעות קשות משאירים צלקות די עמוקות. בספר משלי כתוב: נאמנים פצעי אוהב. כלומר, פגיעה של אדם קרוב לא נשכחת מהר כל כך.

 

וזאת אחת הסיבות שהוותיקים פיתחו מערכת של התחשבנויות ולא סלחו למישהו אף פעם על מילה שאמר. ככה זה. המייסדים הגדולים של הקיבוץ היו בסך הכול בני עשרים ומשהו, ואפילו ניסיון של שירות צבאי לא היה להם.

 

וכדי למלא את המחסור הנפשי ולהרגיש קשר נפשי וחום, הם ישבו בערבים לאור העששיות, מנורות נפט בעברית של היום, וכתבו מכתבים הביתה, לגולה הרחוקה. המוני מכתבים הם כתבו.

 

והכתיבה הייתה להם כמו תפילה לכותל, כמו שיחות אל תוך הלילה, כמו בכי טוב.

 

אבל לאט לאט הם התחילו להרגיש, שמשום מה, לא מגיעות תשובות מן הגולה.

 

פה ושם הגיע איזה מכתב בודד, אבל לא היו שם תשובות ולא הייתה שום התייחסות למה שנכתב, והזמן עבר, כי לחברים הייתה בכל זאת אמונה רבה, וחשדנות לא הייתה תכונה מפתחת כל כך.

 

אבל בסופו של דבר היה מי שחשד. ואתם יודעים, חשדנות היא תכונה מדבקת. היא פושה ומתפשטת ואי אפשר לעצור אותה. וכשהחשדנות אוחזת בכולם, מתחילים פתאום לשמוע במחנה את קולות ההתמרמרות והרטינה. שומעים, ממש, מין המהום כזה של כעס כבוש. כמו רעידת אדמה מתקרבת. וזה משהו נורא.

 

ואז, במצבים כאלה, אם יש מזל, מתגלה פתאום מנהיג, או שמתגלה ליצן.

 

ובמחנה של המזרעים הראשונים התגלה ליצן. מחנה, כך קראו לזה אז והיו מקומות שקראו לזה נקודה, והכוונה כמובן לקיבוץ על כל מה שהיה בו.

 

היום כבר לא יודעים בדיוק מי היה הליצן שלקח יוזמה, וזה לא כל כך חשוב. העיקר, שהבחור חשד, והוא שיתף בחשד שלו עוד מישהו ועוד מישהו, וערב אחד, כשחזר הגזבר של הקיבוץ מן השוטטות שלו שהייתה מייגעת וחסרת תוצאות, כי הוא שוטט בעיר הגדולה וניסה למצוא כסף, חיכו לו במארב כמה ליצנים. וכשהגזבר הלך למקלחת, הם נכנסו לאוהל שלו ופתחו את התיק הגדול והנפוח שלו.

 

ומה הם מצאו בפנים?

 

נכון. הם מצאו בפנים את כל המכתבים שהחברים שלחו לחו"ל.

 

לגזבר המסכן לא היה כסף לקנות בולים ואולי הוא חשב, כמו שחושבים היום, שאת הכסף צריך להשקיע רק בהשקעות יצרניות.

 

אולי הוא חשב, שיום אחד הוא ימצא מקור לממן את כל ההתכתבות הזאת.

 

אבל הליצנים לא חקרו ולא שאלו שאלות.

 

הם לקחו את כל המכתבים, מתחו חבלים לאורכו ולרוחבו של מה שהיה אז חדר האוכל, ותלו את כל המכתבים כמו קישוטים לחג פורים או לחנוכה או לחתונה. וכשהגזבר הרחוץ בא לאכול וראה את התמונה, הוא נעלב מאוד. כי הוא ראה בזה חוסר אמון וחוסר תמיכה.

 

והוא הודיע שהוא מתפטר. וזאת הייתה ההתפטרות הראשונה במזרע.

 

אבל מאז ועד היום יש תמיד כסף למכתבים, בייחוד אחרי ההפרטה. אם כי היום, כשמישהו מתגעגע מאוד למשפחתו בחו"ל, הוא קם ונוסע לראות אותם. עובדה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: