סיפורי בגדים / שמאי גלנדר

 

סיפורי בגדים

שמאי גלנדר - קיבוץ מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: מיטב הכזב - 90 למזרע

איור מאת יעקב גוטרמן
 

1.     מעיל חדש

 

את הסיפורים שלנו אנחנו מתחילים בכל מיני "חלוקות". כלומר, כשהחליטו לתת לחברים כל מיני דברים. כסף לא היה בקיבוץ אף פעם, וכל שנה הייתה גרועה מקודמתה. בכל שנה, כשהתאסף כל הקיבוץ לשמוע את הדין וחשבון הכספי, חזר ואמר מנהל החשבונות: שנה כל כך גרועה עוד לא הייתה לנו אף פעם. וחשוב לדעת, שהערב הזה, פעם בשנה, שבו מסרו את הדין וחשבון השנתי - נחשב לערב החשוב ביותר בחיי הקיבוץ. הוא נחשב ממש ליום הדין. כמעט כמו ערב יום הכיפורים. כל החברים באו לשמוע. והייתה דממה נוראה וחרדת קודש. ואפילו אם היה ליצן אחד שלחש בשקט: גם בשנה שעברה אמרתם... "עוד לא הייתה לנו שנה כל כך גרועה, וגם בשנה שלפניה," כולם הביטו בו במבט זועף והשתיקו אותו. המחסור בכסף התנופף מעל לראשי החברים כמו דינם של הרשעים מול הצדיקים בעולם הבא.

 

אבל בכל זאת, את החיים השוטפים ואת החגיגות הקטנות לא הפסיקו. ואחת לשמונה שנים היה כל חבר זכאי לקבל על חשבון הקיבוץ מעיל חדש.

 

אפילו מי שהמעיל הקודם שלו עוד היה כמעט חדש. ואחר כך באה בהפתעה איזו תקופה של הרגשה שמצבנו השתפר קצת, ואז החליטו לתת מעיל, אחת לחמש שנים. אבל האמת היא שההחלטה הזאת לא כל כך בוצעה, כי מצבנו לא היה עד כדי כך טוב. את האישורים נתנה סימה. היא הסתפקה בתחקיר קצר, כי אז נתנו אמון בחברים, וכל מי שאמר שאת המעיל האחרון הוא קיבל לפני שמונה שנים, קיבל ממנה פתק.

 

עם הפתק הלך החבר המאושר לחייט, שהייתה לו חנות קטנה ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, ושמו היה דיאמנט ועוד משהו. לחייט הזה היה מבחר עצום של שני סוגי מעילים. אפור עם משולשים קטנים, שחורים, ואפור עם פסים דקים, שחורים. הגזרה הייתה זהה והיו לו שלוש מידות. הרשעים אמרו שהוא מקבל את המעילים שנשארו במצב טוב מן המחזור הקודם, ומעביר אותם לאלה שבאים אליו בפעם הראשונה. אבל אין הוכחות, כי המעילים האלה נחשבו למותרות. אף אחד לא לבש אותם בתוך הקיבוץ. שמרו אותם רק לנסיעות מיוחדות. הסדרנים בקונצרטים ובבתי הקולנוע זיהו את חברי מזרע לפי המעילים, ושלחו אותם ישר לשורות האחרונות.

 

2. צ'יבי מקבל בגד-ים חדש

 

יום אחד, כשצ'יבי עוד היה תלמיד במוסד, הזעיקו אותו באמצע השיעור אל מחסן הבגדים.

 

זה לעצמו כבר היה אירוע מרעיש. למוסדניקים קראו למחסן הבגדים פעם בשנה. עשו להם מפקד בגדים. לכבוד מפקד הבגדים הפסיקו את כל השיעורים הרגילים, והנערים והנערות יצאו שניים שניים או שלושה והלכו כדי למדוד ולבדוק כמה בגדים חדשים מגיעים להם.

 

ולכן, קריאה ככה סתם בלי מפקד, זה היה ממש משהו. צ'יבי הוזעק אל המחסנאית, ברכה קורן, והיא אמרה לו בקול חגיגי מאוד שהיא יודעת שאין לו בגד ים, ובעצם, הוא זכאי לקבל בגד ים.

 

וצ'יבי הוזמן להיכנס מאחורי הוילון ולמדוד. צ'יבי נכנס בלב מתרונן, אבל מיד הרגיש שהבגד ים קצת יותר מדי דוקר, וגם, משום מה, שעליו לפשק יותר מדי את הרגליים, כדי שיוכלו להיכנס לפתחים המיועדים.

 

כיון שצ'יבי, כמו היום, בודק כל דבר ביסודיות, הוא שלף את עצמו מן המודל החדשני, וגילה, שהבגד-ים שלו היה במקורו פולובר.

 

פשוט, הפכו אותו, ואת החלק שנועד להכנסת הראש תפרו, למעט שליץ קטן, ואת חורי הידיים השאירו בשביל הרגליים. למעלה (מה שהיה פעם למטה) אפילו השחילו חגורה, שנלקחה ממעיל שיצא לגמלאות. צ'יבי ויתר בצניעות על הבגד-ים הזה, בלי לפגוע ברגשות היוצרת, ועד היום מגרד לו קצת כשהוא נזכר בזה. אבל במחסן הבגדים לא כל כך הבינו, למה גדעון אוברזון לא קנה את הפטנט.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: