שומעים את עמוס שפירא / שמאי גלנדר

שומעים את עמוס שפירא

שמאי גלנדר - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: מיטב הכזב - 90 למזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

במשך שנים רבות היה סדר הפסח אצלנו משהו משהו.

גם היום זה עדיין משהו, אבל לא משהו משהו.

במשך שנים רבות היה ליל הסדר גם מצעד כל כישרונות הקיבוץ.

הייתה מקהלה, מה זה מקהלה. היו סולנים. היו צמדים.

היו קטעי נגינה והיו קטעי מחול.

חברים רבים מאוד הופיעו על הבמה, ולכן כל הקהל הרגיש מחויבות לשבת בשקט ולצפות, ובבוא הזמן, לשיר עם כולם. מפני שלכל אחד מן החברים הייתה נציגות רצינית על הבמה. זה היה באמת משהו. אבל פתאום ככה הייתה לנו שנה אחת עייפה.

קורה.

 

רקדנית ראשית אחת, שהייתה גם כוריאוגרפית, נעלבה ממשהו ולא הסכימה להכין ריקודים.

יום אחד יחליטו בקיבוץ, שלכל חבר יש רשות להיעלב פעם בשלוש שנים, לא יותר.

אבל בשנה ההיא באמת לא היה מי שיכין ריקודים.

והייתה עוד איזו תקלה, והייתה סכנה שכל הפסח יהיה דליל.

וזה ביזיון גדול.

אבל היה דבר אחד שעבד דווקא במרץ, וזאת הייתה המקהלה.

המקהלה עבדה אז כל השנה. בכל שבוע הייתה חזרה. ומי ניצח על המקהלה אם לא אני, שמספר את הסיפורים האלה.

 

הקיבוץ איפשר לי להגשים את חלום חיי, לעמוד ולנצח. אני מודה שלא חלמתי להיות מורה, ולא רופא, ואפילו לא שוטר. חלמתי להיות מנצח.

 

ושלחו אותי לקורס של מנצחי מקהלות, ושלחו אותי גם למורים פרטיים שהשלימו לי את ההשכלה שקיבלתי מזמן מזמן בתיאוריה ובהרמוניה וקונטרפונקט ומה לא.

נכון, שאני חלמתי לנצח על תזמורת, אבל תזמורת לא הייתה במזרע.

ולפני החגים עשינו אפילו שתי חזרות בשבוע. ובמקהלה היו שלושים וחמישה זמרים.

והקיבוץ אהב לשמוע את המקהלה הזאת, מפני שהיא הייתה די משופשפת ובעיקר מפני שהיו בה קולות יפים. היו סופראנים יפים שבראשם רינה, והיה קול בס, רך כמו קטיפה, של עלי המבורגר.

ועלי לא רק שר יפה. הוא ידע לקרוא תווים כמו שד, ואף פעם לא היה צורך ללמד אותו את המנגינה. הייתה לו גם שמיעה אבסולוטית. הוא נתן למקהלה את הצליל עוד לפני הפסנתר.

ואם הצליל שלו לא התאים בדיוק לפסנתר, ידענו מייד שהפסנתר לא מכוון.

והיו במקהלה עוד כמה ייקים שידעו לשיר לפי תווים. מה שנקרא סולפג'.

היה פרץ מאי והיה רפאל מעיין, שגם ליווה בפסנתר.

ועם תותחים כאלה לא היה קושי מיוחד לעבוד על יצירות מורכבות ולהפיק ביצוע טוב.

 

והיה במקהלה גם עמוס שפירא.

עמוס שפירא דייק לכל החזרות והשתדל נורא.

אבל עמוס שפירא עבד ברפת, ובהפקת צלילים הוא הושפע מאוד מסביבתו הטבעית.

עד כדי כך, שכשהוא שר, אפשר היה להישבע שגם באך וגם הנדל נולדו במזרע ועבדו ברפת.

ובכל פעם שניסו לרסן אותו הוא הקשיב במבוכה, מפני שהוא היה בחור טוב.

ובתגובה, בזמן השירה, הוא קימט את המצח, כדי לשיר קצת יותר בעדינות.

ואניני הטעם שבקיבוץ אמרו תמיד: "שירה יפה מאוד, אבל קצת יותר מדי שומעים את עמוס".

ובאותה שנה, כדי שבכל זאת יהיה פסח מוצלח, החליטו בקיבוץ לעשות מחווה יוצאת מן הכלל.

החליטו לתת למקהלה שלושה ימי עבודה רצופים, כדי לעשות חזרות.

ושחררו את כל חברי המקהלה מן העבודה. עד היום, כשמספרים על זה, החברים מתקשים להאמין. אבל עובדה.

 

המקהלה התכנסה בכל בוקר ושרה ושרה ושרה.

וביום השלישי, לפני שיצאו להפסקת הצהריים, בחלטנו להקליט את השירה, כדי שנחזור ונשמיע את ההקלטה וללמוד ממנה מה ניתן עוד לשפר.

חברי המקהלה התרגשו מעצם ההקלטה.

הם עמדו מול המכשיר ושרו כמו מלאכים.

אבל לפני שחזרו מארוחת הצהריים, אחזה בי רוח השובבות. הקדמתי לבוא לחדר המוסיקה, ובמקום ההקלטה של המקהלה שלנו, שמתי במכשיר קאסטה של אותם השירים.

אבל לא בביצוע המקהלה שלנו, כי בביצוע המקהלה הנפלאה של רוברט שאו.

זה היה צרור נפלא של ספיריטואלס, שירי-דת של השחורים האמריקניים, והצרור הסתיים בשיר מרגש: "עוד מעט ואשתחרר מתלאות העולם":

Soon - ah - will - be - done-a - wid - de - trouble - ob - de - world. 

ככה זה במבטא של השחורים.

 

ואז התאספו כל הזמרים וביקשו לשמוע את ההקלטה. ולא ידעו שהם שומעים את מקהלת רוברט שאו.

והביצוע מצא חן בעיניהם מאוד.

לאחדים אפילו עמדו דמעות בעיניים.

רק עלי המבורגר הרגיש שמשהו לא כל כך בסדר, אבל הוא היה תמיד מנומס מאוד ולא אמר שום דבר.

"יופי, ממש יופי", אמרו כולם.

"מושלם", אמרה חברה אחת, שנעשתה לימים דמות מרכזית בחיינו המוסיקליים, "אבל", הוסיפה, "בכל זאת שומעים יותר מדי את עמוס שפירא".

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: