הסיפור על הקיבוץ / שמאי גלנדר

הסיפור על הקיבוץ

שמאי גלנדר - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לפני תשעים שנה באה קבוצה לא גדולה של אנשים להקים פה קיבוץ. הם היו אנשים צעירים מאוד ולא היה להם ניסיון רב בחיים, אבל הם ידעו להתלהב, והם האמינו שההתלהבות תעזור להם להתגבר על כל הקשיים.  

איור מאת יעקב גוטרמן

והקשיים היו באמת רבים מאוד. אפילו המקום היפה הזה שאנחנו חיים בו היום לא היה אז יפה כל כך. והם גם לא ידעו איך ומניין ישיגו את הכסף הדרוש כדי להתקיים. אבל כשאנשים יודעים שהם הולכים להגשים חלום, הקשיים לא נחשבים בעיניהם.

 

הם אפילו לא חשבו שבעוד שנים רבות תהיה לכולם עבודה שכולם אוהבים, ושיהיה מספיק כסף כדי שיהיה נוח וקל יותר לחיות. הם פשוט חשבו שטוב להם ככה, והם לא צריכים יותר ממה שיש להם. הם עבדו קשה מאוד, ימים ארוכים, ובערב, גם כשלא בדיוק היה להם אוכל בשביל ארוחה ממשית, הם רקדו עד אור הבוקר. ככה הם אהבו לספר. האמת היא, ככל הנראה, שהם רקדו אולי פעם אחת, ואולי פעמיים בשנה, כי אילו הם היו רוקדים בכל יום עד הבוקר, הם היו נשארים בלי כוח להקים את הקיבוץ. אבל זהו, שהם האמינו ששום דבר לא יפריע להם להגשים את חלומם.

 

זה היה חלום על חיים אחרים.  זה היה חלום על חיים שבהם אף אחד לא מתחרה בשני ולא שואף להשיג יותר מן השני. כי בקיבוץ שהם מקימים כל אחד חושב על כולם, ועל מה שהוא יכול לעשות כדי שלכולם יהיה יותר טוב, ולא רק לעצמו. אף אחד לא חשב שיבוא יום והוא ילמד מקצוע שיהפוך אותו לאיש מיוחד ואולי גם עשיר. כי כולם חשבו שהאושר והעושר של כל אחד ואחד תלוי במה שיש לכולם.

 

והם הקפידו מאוד שבאמת, כל מה שיש יתחלק בצורה שווה ובמידה שווה בין כולם. בהתחלה, אפילו בגדי השבת  והחג לא היו פרטיים. היה מחסן בגדים משותף, והבגדים היפים, אותם בגדים, גם של החברות וגם של החברים, ניתנו פעם לאחד ופעם למישהו אחר.  קראו לזה "קומונה אל"ף". אבל זהו, שבקיבוץ למדו די מהר שלפעמים החיים חזקים יותר מן ההחלטות. הם הבינו שחולצת שבת של חבר קטן ורזה אינה יכולה לעלות על גופו של חבר גדול מאוד. ואולי עם זה הם התחילו להבין שלא בכל הדברים כולם זהים ושווים זה לזה.

 

אבל למען החלום הם היו מוכנים להקריב דברים יקרים יותר מבגדים. אנשים צעירים ובריאים שאוהבים את החיים, אוהבים גם את המשך החיים. והם רצו מאוד להביא ילדים לעולם ולאהוב אותם. אבל הקיבוץ החליט שאין מספיק כסף כדי שאפשר יהיה ללדת ילדים ולגדל אותם. גם בזה היו החיים חזקים יותר מן ההחלטות, וילדים ראשונים נולדו אפילו בשנים הראשונות, אם כי הם היו באמת מעטים.

 

וכשבאו ילדים לעולם, היה צורך להחליט איך יגַּדלו אותם ואיך יחנכו אותם. ובכל מה שקשור לגידול הילדים ולחינוך, הקיבוץ השקיע גם מחשבה וגם מאמצים, יותר מאשר בתחומי החיים האחרים. כי כולם הבינו, שבזה תלויה כל ההגשמה של החלום. כי הילדים הם העתיד. וחוץ מזה, כבר אמרנו שגם אנשים שמתלהבים מן החלומות שלהם, אוהבים ילדים מאוד מאוד.

 

 ולכן, כשכל החברים גרו באהלים, הבית הראשון שבנו בקיבוץ היה בית ילדים. וגם בית תרבות, אבל על זה יסופר אחר כך. וגם החליטו, שאת האוצר היקר הזה, את הילדים, אי אפשר להשאיר בידיים לא מקצועיות. הם חשבו שאימא, כל אימא, יכולה לעשות שגיאות קשות בגידול הילדים שלה, ולכן הטיפול בילדים צריך להיות בידי מטפלות מקצועיות. שלמדו את החינוך כמו שצריך ושיודעות איך לטפל בכל בעיה. וגם חשבו, שכמו כל חבר, כך גם כל חברה, חשוב שתוכל  לעבוד בכל הענפים ולשאת בכל התפקידים, ולא תהיה רק אימא ועקרת בית. קראו לזה "שחרור האישה".

 

ומן הסיבות האלה החליטו שהחינוך לא יהיה דווקא בידי ההורים, כי אם חינוך משותף, כי האחריות על הילדים תהיה בידיים של כל הקיבוץ. וגם חשבו, שילדים שיגדלו ביחד, בבית ילדים, ויגורו ביחד ויאכלו ביחד ויעשו הכל ביחד, יגדלו ויהיו בני אדם הרבה יותר חברתיים. כי כולם יהיו כמו משפחה אחת. ובתוך משפחה, בני האדם רגישים יותר וטובים יותר זה לזה ומכבדים יותר זה את זה. ובסך הכל הם בני אדם יותר טובים.

 

אולי היום דברים כאלה נראים קצת מצחיקים וקצת עצובים. אבל אז, בימים ההם, כולם האמינו בזה וחשבו שזו הדרך הטובה ביותר. וכשמאמינים במשהו וגם מגשימים אותו, זוהי האמת הנכונה ביותר.

 

 והילדים אכלו, שיחקו, למדו וישנו בבית הילדים, וכל ילד הלך אל ההורים שלו בכל יום בין השעות ארבע ושמונה. ובשעה שמונה לקחו אותו בחזרה אל בית הילדים ושם מותר היה להורים לקרוא סיפור או לספר משהו ולעזור לילד שלהם להירדם.

 

נכון, שלמרות הכל חלק גדול מן הילדים פחדו להישאר בחושך בבית הילדים. הם  גם התגעגעו להורים שלהם. היו גם ילדים שהתגעגעו ופחדו כל כך, שאפילו בלילות חורף של ברקים ורעמים הם ברחו מבית הילדים אל החדר של ההורים שלהם. אז, אגב, קראו לדירה של ההורים "חדר" כי בעצם כל הדירה היתה רק חדר אחד. וישנם כאלה שגם היום קוראים לדירה הגדולה שלהם "החדר". 

 

אבל ילד שבא בלילה בריצה אל חדר ההורים שלו, אפילו אם זה היה לילה גשום וסוער, ההורים הבינו שהם חייבים לקום ולהחזיר אותו לבית הילדים. לפעמים, אחד ההורים כבר נשאר לישון שם. כי היתה להם משמעת, והם באמת חשבו שילד שמוותרים לו יותר מדי ומפנקים אותו יותר מדי לא יגדל להיות איש טוב וחזק ומועיל וחבר טוב.

 

ובגלל האמונה הזאת המשיך החינוך המשותף להתקיים זמן רב. יותר מששים וחמש שנים. הקיבוץ בנה בתי ילדים יפים. בדרך כלל היו שלוש מיטות בחדר לינה אחד, והיתה מקלחת נחמדה, שבה לכל ילד היה מתלה בשביל המגבת שלו, ותא בשביל כלי הרחצה והלבנים, והיה מטבחון וחדר אוכל, ובכיתות של בתי הספר היה בכל בית  גם חדר כיתה. אנשים מכל העולם באו לראות את בתי הילדים ולשמוע על החינוך המשותף וכולם התרשמו והתפעלו. והילדים, גם אלה שרצו לישון בלילה אצל ההורים שלהם, אהבו את בתי הילדים, כי הם הרגישו שבעצם, יש להם עולם ששייך להם, ושהקיבוץ נתן להם את כל זה באהבה.

 

אבל הזמן מביא איתו שינויים. ילדי הקיבוץ הראשונים גדלו והיו לאנשים, והתחתנו והולידו ילדים ונעשו בעלי תפקידים ושרתו בצבא ותרמו תרומה חשובה בכל מקום שאפשר היה, ובתוך כל זה התברר שגם ילד שקצת פינקו אותו ושוויתרו לו לפעמים, לא תמיד יצא מקולקל. וגם להיפך, הם ראו שלא כל מי שלא ויתרו לו ולא פינקו אותו, לא תמיד יצא מושלם. והתחילו להבין שאולי, אם ילדים יגורו ביחד עם ההורים שלהם, שום דבר משמעותי לא יתקלקל בחלום של הקיבוץ.

 

התכנית היתה לבנות לאט לאט דירות מוגדלות, ולעבור בהדרגה מן הלינה המשותפת אל הלינה המשפחתית. אבל אז פרצה מלחמת המפרץ, וטילים עיראקיים פגעו במקומות שונים בארץ, ובקיבוץ הבינו שבמצב כזה אי אפשר להשאיר את הילדים לבדם בלילות. וכך נעשה השינוי בבת אחת, והלינה המשותפת בוטלה. היו ילדים, בעיקר מבית הספר, שכעסו ודרשו לחזור שוב ללינה המשותפת, ואפילו ארגנו הפגנת מחאה, אבל היו גם ילדים ששמחו עם השינוי, והיום, ככל הנראה, ישנם יותר שמחים מאשר מאוכזבים.

 

חיי השיתוף התבטאו גם בדברים אחרים, ולא רק בחינוך המשותף או בחלוקה המשותפת והשווה לכולם. חשבו אז שהחברים צריכים להימצא ביחד עד כמה שאפשר יותר. במשך שנים רבות, למשל, לא קיבל כל חבר עיתון לחדר שלו. היו עיתונים רק בחדר התרבות. חדר התרבות של הקיבוץ היה במקום שהיום נמצא הפאב, מתחת לספרייה. שם היה גם מכשיר רדיו, והחברים באו בערבים לשמוע חדשות ולהקשיב לרדיו ולקרוא עיתון.

 

וזה לא רק מפני שלא היה כסף לקנות רדיו לכל אחד או לתת עיתון לכל אחד. פשוט, המחשבה היתה שיותר מדיי פרטיות אינה טובה כל כך. כי כל אחד ואחד צריך לראות את עצמו כחלק מן החברה. היו קיבוצים שחשבו, שאם לחברים יהיה בחדר שלהם קומקום חשמלי, הם ישתו את הקפה לבדם ולא ביחד עם החברים, וזה עלול לגרום להתפוררות אטית של החברה.

 

ואחר כך, כשהמציאו את הטלוויזיות, היו חברים שקיבלו במתנה טלוויזיה, ודרשו מהם לתת את המכשיר לקיבוץ או לפחות, להשאיר אותו במקום מוסתר, למשל מתחת למיטה, עד שהקיבוץ יחליט לחלק מכשירי טלוויזיה לכולם. 

 

וכך קרה גם עם המקררים, ועם רהיטים נוחים יותר.

 

השינויים לא באו תמיד מפני שלקיבוץ היה יותר ויותר כסף. היו דווקא שנים, שהמצב הכספי של הקיבוץ היה גרוע למדיי. אבל חשבו תמיד איפה ובמה חשוב יותר להשקיע את מעט הכסף שישנו. ולאט לאט הבינו, שגם הפרטיות חשובה מאוד, וגם חשוב שחבר יוכל להחליט בעצמו מה טוב בשבילו, ולא בכל הדברים הקיבוץ יחליט בשבילו.

 

מפני שגם חלומות משתנים עם הזמן. בשנים הראשונות, כמעט כל החברים, ואולי כולם ממש, חשבו שיום יבוא וכל הארץ, אם לא כל העולם, תחיה בשיתוף ובשוויון כמו בקיבוץ. שלא יהיו עניים ועשירים ושבכל מה שנוגע לעם שלם - כולם יסכימו ביניהם ותהיה לכולם דעה אחת.

 

אבל היו אחרים, שחשבו שצורת החיים של הקיבוץ תתקיים רק בקיבוצים. כלומר, שהקיבוצים לא יהיו רוב, ובוודאי לא כל הארץ תיהפך לקיבוץ. הם הבינו שזה יהיה טוב ונכון אם הקיבוץ יתחזק יותר ויותר כצורת חיים מיוחדת.

 

אי אפשר לספר על כל השינויים שעברו על הקיבוץ. במשך שנים רבות, למשל, לא היתה בחדר האוכל הגשה עצמית. החברים ישבו לשולחנות, שהיו ערוכים, והעגלות עם המנות עברו בין השורות, ועובדי חדר האוכל חילקו לכל אחד ואחד את האוכל לצלחת. אבל החליטו לעבור להגשה עצמית, מפני שזה חוסך עבודה רבה. ואז היו חברים שהתנגדו לשינוי הזה וטענו שהרגשת הבית שלהם תיפגע מאוד אם יצטרכו לעמוד בתור כדי לקבל את האוכל.

 

שינוי חשוב מאוד היה גם בזה שהבינו שבקיבוץ לא יוכל להתקיים רק כיישוב של חקלאים. החברים הבינו שהפרנסה של הקיבוץ צריכה להתבסס גם על תעשייה. ואז קמו במזרע מפעלים וענפי תעשייה שונים, אף על פי שהיו חברים שחשבו שזה פוגע מאוד בחלום היפה, שבו החברים, או רובם, הם חקלאים, עובדי אדמה וקשורים באדמה. עובדה, במשך שנים רבות היה כתוב בתעודות הקיבוץ של כל חבר: המקצוע: חקלאי. גם מורים, גננות, מנהלי חשבונות ותופרות, כולם רשמו בתעודת הזהות שלהם: חקלאי. 

 

השיתוף, כמובן, התבטא בהרגשתו של כל חבר בדרכים שונות. החבר ידע שהוא בעצם שייך לכל הקיבוץ, אבל באותה מידה הוא גם הרגיש שכל הקיבוץ שייך לו. החבר ידע שבכל נושא ונושא, יש לו זכות להביע את דעתו ולנסות להשפיע על כולם, ןלהצביע בכל נושא בעד או נגד. ההרגשה הזאת גרמה גם להתחייבויות רבות. לאחר ימי עבודה ארוכים, כמעט כל החברים היו חברים בוועדות. כי אז היתה ועדה לכל תחום ולכל נושא. לכן, לאחר יום עבודה ארוך, השתתפו החברים בפעילויות שונות. בישיבות, או בחזרות לפעילות תרבותית, והם חזרו לחדרים שלהם בשעות מאוחרות. אבל השעות שבין ארבע ושמונה היו קדושות ומקודשות לילדים. בשעות האלה לא התקיימה שום פעילות, וההורים בילו אך ורק עם ילדיהם. 

 

אבל החברים לא רק חיו ועבדו והשתתפו בישיבות ודיברו וקיבלו החלטות. הם ידעו גם לתת ביטוי למה שעובר עליהם ביחד, והביטוי הזה ניתן בדרכים שונות. היה עיתון פנימי, שקראו לו "דפי מזרע" והוא יצא לאור בכל שבוע. בעיתון הזה היו לא רק הודעות וסיכומים. חברים כתבו שם בכל נושא שנגע לקיבוץ. דברים רציניים ודברים מצחיקים. והביטוי החזק והמרשים ביותר של החוויות ניתן במסיבות ובחגים. החברים החשיבו מאוד את חיי הרוח ואת הביטוי לנפש. במשך שנים רבות, עד שהופיעה הטלוויזיה, היתה בקיבוץ מסיבה בכל ליל שישי, וכל מסיבה הוקדשה לנושא אחד. בדרך כלל הכינו החברים בעצמם את ההופעות, אבל בימים ההם כמעט כל האומנים הידועים בארץ, זמרים, נגנים, מספרי סיפורים וגם שחקנים, הופיעו פעמים רבות בקיבוצים, ובגמר ההופעה הלכו איתם לאחד החדרים ושם ישבו ונהנו מהופעות "פרטיות", כי האומנים בדרך כלל אהבו מאוד את הקשר עם הקהל שלהם.

 

גם היו בקיבוץ מסיבות חתונה מפוארות. אבל אז חיכו שיצטרפו יחד ארבעה או חמישה זוגות, ועשו להם מסיבת חתונה משותפת. במסיבות כאלה השקיעו המון: למסיבות חתונה נכתבו הצגות מיוחדות, קצרות והיתוליות. אלה היו מערכונים שנכתבו בידי חברי קיבוץ, והיו גם הופעות בשירה וריקודים והתכנית היתה ארוכה ומגוונת.

 

ומה שנוגע להצגות, זה עניין בפני עצמו. במקום שנמצאת היום מכללת עמק יזרעאל, היה פעם תיאטרון פתוח, שהכיל למעלה מאלף מקומות. להקות התיאטרון שבארץ הופיעו שם, אבל קיבוץ מזרע השתמש בתיאטרון הזה בשביל עצמו. היה במזרע בימאי, חנוך פז, שביים מחזות. הוא בחר תמיד מחזות שדרשו משתתפים רבים, כדי שכמעט כל חברי הקיבוץ יוכלו להשתתף. במחזות כאלה נדרשו גם שחקנים, גם רקדנים, גם נגנים וזמרים, ומי שלא הופיע על הבמה - עזר בהכנת כיבוד ובהסעת המשתתפים מן הקיבוץ ובחזרה. כי חזרות להצגות כאלה נמשכן שעות ארוכות, לפעמים עד לאחר חצות, אף על פי שלמחרת היו צריכים לקום ליום עבודה ארוך. אבל החברים פשוט הבינו שההשתתפות בפעילות התרבותית נותנת את הטעם לכל החיים.

 

ואף על פי שהקיבוץ עבר שינויים רבים מאוד, ואפילו שינויים קיצוניים שגרמו לוויכוחים רבים וקשים, בכל זאת, גם דיונים ובוויכוחים, גם בחיי היום יום, החברים מרגישים שיש כלפיהם יחס של כבוד.

 

וזהו אולי אחד הדברים החשובים ביותר בסיפור על חלום השותפות של הקיבוץ. אפשר לומר, ששותפות אמתית ועמוקה בין חברים היא לא דווקא שותפות בכסף וברכוש ובהחלטות, כי אם בזה שיש לחברים שמחות משותפות ועצב משותף. ובדרך כלל, חברים שיש להם הישג מיוחד, או שמחה מיוחדת, או קושי מיוחד או אסון, יודעים שהם לא כל כך לבדם, ויש מסביבו אנשים שאכפת להם.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: