רחל מגלה את הטלפון / שמאי גלנדר

 

רחל מגלה את הטלפון

שמאי גלנדר - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: "מיטב הכזב" - 90 למזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

רחל הייתה אימא של אילנה. היא הייתה אישה פעלתנית מאוד ומלאת מרץ. היא ריכזה את המטבח ואת מחסן הבגדים והשתתפה בהרבה ועדות וישנה בכל שיחות הקיבוץ, אבל תמיד התעוררה עם איזו קריאת ביניים. אבל עם החידושים היא לא כל כך הסתדרה.

 

והטלפון היה חידוש של ממש.

פשוט, יום אחד החליטו להתקין לכל חבר טלפון.

 

עד אז היה טלפון לרשות החברים - רק בחדר האוכל. בכניסה המזרחית היה תא טלפונים, עם דלתות של זכוכית אטומה, ואם מישהו מבחוץ רצה לטלפן לחבר קיבוץ - הוא היה זקוק להרבה מזל כדי למצוא אותו.

 

יש סיפור, למשל, על מאירקה שהיה במילואים, בזמן מלחמת ההתשה, והוא שירת בתעלה.

מי שהיה אז בצבא או במילואים יודע מה זה היה לשרת בתעלה.

ושם, כדי להתקשר הביתה, היה צריך לעמוד מאחורי התלוליות הגבוהות ששימשו חומות מגן, והיה תור שהזדנב כמו השיירה של בני ישראל שיצאו ממצרים.

שעות על שעות עמדו חיילים בתור, כדי לטלפן הביתה.

 

וגם מאירקה עמד כמעט יום שלם בחום הלוהט, וסוף סוף הגיע התור שלו והוא חייג את המספר של מזרע.

לחדר האוכל, כמובן.

ואף אחד לא עונה.

כי חברים, כמו היום, כשהם שומעים צלצול, הם מחליטים שזה לא בשבילם, ובדרך כלל לא עונים.

אבל מאירקה לא הרפה.

הוא ניסה שוב ושוב, עד שסוף סוף, בדרך נס, מישהי הרימה את השפופרת.

זאת הייתה נוניה.

 

נוניה הרימה את השפופרת מפני שנוניה הייתה סיפור אחר.

הבעל של נוניה, וולף אל"ף (מפני שהיה גם וולף ב), היה אולי עובד החוץ הראשון במזרע. הוא עבד בתחנת הקמח שבכניסה לעפולה.

ולכן הוא גם לא אכל בבית.

אבל לפעמים, בזמנים טובים, נתנו לחברים בשר לארוחת הצהריים.

ואז נוניה הייתה ניגשת לטלפון, להודיע לו שכדאי לבוא הביתה, כי יש בשר.

היא הייתה מחייגת, וכשבעלה ענה, היא אמרה לו רק מילה אחת:

"יש!".

וזה היה סימן סודי שכל הקיבוץ הכיר.

 

ולכן, כשמאירקה צלצל מן התעלה, נוניה באה לחכות שהטלפון יתפנה כדי שתוכל להגיד לוולף "יש".

היא הרימה את השפופרת, ושמעה רק רעש נורא.

 

הטלפונים של אז הרעישו כמו טלפונים חדשים.

 

אבל מאירקה לא ויתר, והמשיך לצעוק לתוך הטלפון: "תקראי למישהו מן המשפחה שלי", הוא צעק, "מדבר מאירקה!"

ואת השם מאירקה נוניה הצליחה לשמוע, ומייד ענתה:

"מאירקה? מאירקה לא בבית! הוא במילואים!". וסגרה.

וזה נותן לכם מושג מה פירוש לקבל פתאום טלפון לחדרים.

 

ולכן, כשהחליטו שכל חבר יהיה לו טלפון בחדר, זאת הייתה קפיצה אדירה ברמת חיים.

אבל לרחל היו בעיות.

"איך ישלמו בשביל הטלפון?"

 

זה הדאיג מאוד את רחל. אז עוד לא הייתה הפרטה. וחוץ מחדר האוכל, היה טלפון בחדר רק לשני פעילים חשובים.

 

אחד מהם היה מרדכי אורן, שבהמשך נספר עליו.

השני היה מרומי, שעבד אז ב"תנובה". ואשתו של מרומי, גוסטה, הייתה המחותנת של רחל. כלומר, הבן של גוסטה, הוא אילון, התחתן עם רבקה, ביתה של רחל ואחותה הצעירה של אילנה.

ובין המחותנות הייתה תחרות, כל השנים, ולא הייתה בדיוק אהבה גדולה.

ומהטלפון של מרומי המחותן שלה, רחל כמעט שלא נהנתה.

וכשהיא שאלה "איך ישלמו בעד הטלפון", היא התכוונה לשאול איך יחייבו את החבר בעד השיחות.

 

ויגאל, שהיה הבן האמצעי של רחל, היה תמיד שובב גדול. הוא היה אז רכז המשק, והוא היה האחראי, בין השאר, לזה שהחברים קיבלו טלפון.

והוא אהב מאוד למתוח את אמא שלו.

"פשוט מאוד", הוא אמר. "יש בטלפון מכשיר אלקטרוני, שמזהה אותך מייד כשאת מרימה את השפופרת, ולפי זה מחייבים אותך".

ומייד ניצת ברק שובבי בעיניה של רחל.

היא הרימה את השפופרת, חייגה לרמת השרון, שם גרה רבקה ביתה, וקראה לתוכה:

"הלו! מדברת גוסטה!".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: