היה היו במזרע... / שמאי גלנדר

היה היו במזרע...

שמאי גלנדר - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: מיטב הכזב - 90 למזרע

 

... היו מעשי שובבות ומתיחות. והיו כוונות טובות שנתקלו במזל רע. והיו מצוות ומעשים טובים שלא הובנו כראוי. והגיבורים של כל המעשים האלה הולכים ונעלמים לנו מן הנוף היפה, וההרים שמסביב שותקים וכולאים סודות וזיכרונות. ישנם עוד סיפורים רבים...

איור מאת יעקב גוטרמן

יש סיפור על רחל, שהזעיקה את כל הקיבוץ בפעמון האזעקה, כי היא חשבה שיש התקפה של ערבים מנצרת או מן הכפרים הסובבים. בימים ההם לא קראו לזה התקפה, אלא התנפלות. רחל רצה אל הפעמון, ששימש פעמון אזעקה, והתחילה לצלצל בו. הפעמון הזה היה תלוי מחוץ לחדר האוכל הישן.

 

חדר האוכל הישן היה איפה שהיום מועדון-ההתעמלות של המוסד. בהתחלה חדר האוכל הזה הספיק לכולם. אחר כך, כשהקיבוץ גדל, כבר לא היה מקום לכל החברים, ואכלו בשתי משמרות. כי הרי לא הייתה הגשה עצמית. כל החברים באו ביחד, והתיישבו בשולחנות לפי הסדר, כי הייתה חובה למלא שולחנות, ואת האוכל היו מגישים לשולחנות. אבל בערב, כשכל החברים באו ממש ביחד, היה צורך לאכול בשתי משמרות. ולכן מי שלא היה לו מקום חיכה בחוץ, עד שהאחראית יצאה החוצה וצלצלה בפעמון, וזה היה סימן שהמשמרת השנייה יכולה להיכנס. אבל כשהפעמון הזה צלצל לא בשעות הארוחה, זה היה סימן שיש שריפה או אזעקה. ורחל רצה אל הפעמון והזעיקה את כל הקיבוץ.

 

"התנפלות!" היא צעקה, ולכל הגברים הגיבורים שבאו בריצה, היא הצביעה לעבר הרי נצרת. ומה הם ראו? הם ראו את גלי האבנים של הטראסות. כי רחל ראתה את גלי האבנים האלה וחשבה שאלו כאפיות של ערבים שיורדים שורות שורות מהרי נצרת.

 

והיה בקיבוץ ש. הוא שימעק. הוא היה גזבר במשך שנים רבות, ובתור גזבר אהבו את שיקול הדעת שלו, אבל ככה, כשהעיניים לא היו נשואות אליו, הוא היה מאבד את הסבלנות שלו די מהר, והיה פולט על ימין ועל שמאל: אידיוט! ואת ההברה האחרונה היה מתיז בצליל מלא הֶדף. ופעם אחת הוא עבד בשדה עם טרקטור אליס, שהיה טרקטור קטן אבל גם די בעייתי, כי הוא אהב טיפול עדין. הטרקטור הזה כבה לשמשון פתאום באמצע השדה, ושמשון, הוא שימעק, לא הצליח להתניע אותו.

 

הוא ניגש לארגז הכלים ובילגן את תוכנו בתנועת יד נמרצת אחת, כדי שכל מה שבפנים יידע מי פה בעל הבית, והוציא פטיש גדול, כי זה מה שנמצא לו ראשון, והכניס לטרקטור מכה אדירה לתוך הפנס הקדמי, שהתנפץ מייד, ותוך כדי כך צעק לו שמשון: "טרקטור אידיוט!".

 

ואבא אהרן, נשאר תמיד שובב גדול. ובימים ההם לא היו מקלחות בחדרי החברים, וכולם התרחצו במקלחת משותפת. ולרוב, בגלל ימי העבודה הארוכים, היו הולכים להתרחץ כשכבר היה חושך. ואת האור של המקלחת, מטעמי בטיחות, כמו היום, היו מדליקים מבחוץ. ואהרן, כשהגיע למקלחת, אהב לכבות את האור. וחברים נשארו מסובנים ולא ידעו למצוא את עצמם כדי להוריד את הסבון. אבל במשך הזמן התרגלו, ובכל פעם שנכבה החשמל, היו אומרים בשקט: אהרן (במבטא פולני זה אַרֶן).

 

ואפילו כשהייתה הפסקת חשמל אמיתית, אמרו: אהרן. אומרים, שכמה מן הותיקים, עד היום כשיש הפסקת חשמל ונעשה חושך, הם אומרים: אהרן.

 

והיה א. בחור נחמד שעזר לקבוצת הכדורסל שלנו להיות אחת הקבוצות המצוינות ביותר והמלהיבות ביותר, כי היא יכלה להפתיע ולנצח את הקבוצה הראשונה בליגה, ולהפסיד כעבור שבוע לקבוצה הכי חלשה. אבל הייתה תכונה אחת מביכה, והיא שהמרפקים שלו לא היו כל כך בשליטתו, והם נתקעו תמיד במשהו, או הפילו ושברו משהו. והייתה לו גם תכונה אחרת, שהוא לא כל כך הבחין בין החברות הותיקות שהיו נמוכות, והוא תמיד בלבל בין תימה ובין נטליה ובין מיכלינצ'ה. וכשסידרו אותו לעזור במטבח של בית-הילדים הוא לא ידע להעריך עד כמה  נטליה, שהייתה אז מבשלת, מחשיבה את הפודינג שהיא עושה. ובלי שום כוונה רעה הוא עבר עם המרפקים שלו על יד סיר הפודינג הגדול שעמד על אחד המדפים, והפך אותו. ונטליה בכתה. בכתה ממש. נטליה בכתה פעמים רבות אבל אמנון לא ידע את זה, וכשראה שנטליה בוכה, ליבו נכמר בקרבו והוא רצה לנחם אותה. הוא ניגש אליה והניח יד על כתפה, ואמר לה: "אין דבר תימה, זה בסך הכל פודינג". ולא הבין למה הבכי שלה התגבר פי שבעה.

 

והיה מ. בחור טוב גם הוא, שיום אחד גנב את המכונית של מיכל. כן כן, מיכל  שהייתה פעילה והייתה לה מכונית, וזה סיפור אחר, ומאיר גנב לה את המכונית והחברים שלו מתחו אותו וסיפרו לו שהחליטו להביא את המשטרה שתעצור את הגנב. ומאיר אמר שלא יידעו למצוא ולזהות אותו. והחבר'ה אמרו שיצליחו בהחלט, כי יש לו טביעת אצבעות. ואז מאיר הלך ושפשף את האצבעות שלו במשך שלושה ימים רצופים על אבן, כדי למחוק את טביעת האצבעות שלו.

 

והיה החי הטוב ע. הוא היה בצנחנים ועמד יפה מאוד בכל האימונים המפרכים, אז קראו לזה שפשופים. הוא היה בחור בריא וחזק, וגם אם הוא אף פעם לא מיהר לשום מקום, עובדה שהוא לא איחר אף פעם לשום מלחמה או משהו כזה. אבל פעם אחת הוא קם למסדר בוקר והגיע קצת אחרי כולם. זאת אומרת, כשהשורות כבר התחילו להתיישר לימין. וכולם ראו שעמרם הולך עקום. לא קצת עקום. עקום עקום. עמרם פשוט לא הצליח להתיישר.

 

"אני לא יודע מה זה", אמר, "אבל אני בשום אופן לא מצליח להתיישר".

 

"כואב לך משהו?" שאלו אותו.

 

"לא", אמר עמרם, "לא כואב לי שום דבר".

 

"אז איך זה שאתה לא מצליח להתיישר?"

 

"מה זה איך זה? איך אני יודע? אתמול התיישרתי? שלשום התיישרתי? היום אני לא מתיישר".

 

ניסו לדפוק לו על הגב ולמתוח אותו ושום דבר לא עבד. עמרם היה כפוף. ולא הייתה ברירה אלא לשלוח אותו למרפאה. בימים ההם, זה לא היה כבוד גדול ללכת למרפאה, מה שנקרא מסדר-חולים.

 

אבל מי שלא מצליח להתיישר, זה דבר אחר. והרופא אמר לו להוריד את החולצה. עמרם פתח את הכפתור העליון, ואת הכפתור שאחריו, ואת הכפתור השלישי, אבל בכפתור הרביעי הוא נעצר. הוא לא הצליח לפתוח את הכפתור הרביעי. מפני שהכפתור, במקום להתכפתר אל תוך הלולאה שלו, התכפתר ישר אל המכנסיים. ובגלל זה עמרם לא הצליח להתיישר. והרופא פתח לו את הכפתור, ועמרם התיישר. והוא חזר לאימונים בריא ושמח. אבל גם היום, אם תראו את עמרם הולך ולא כל הכפתורים שלו רכוסים, זה פשוט ליתר בטחון.

 

חלק מגיבורי הסיפורים האלה מופיעים גם בספר "המסיבה", שהוא בעצם רומן על מזרע, ובסיפורים רבים אחרים, שכתבתי אני, ושכתב אברם קנטור, אבל הלוא אי אפשר לספר הכל. ואולי עכשיו, למקרא הכזבים האלה, יישבו חברים בחדרים וייזכרו בסיפורים נוספים, והילדים ידחקו בהם להיזכר במשהו שעוד לא סיפרו, כי הרי אין יום, בשגרת החיים הצבעונית שלנו, שאין בו איזה רגע עם צליל מיוחד, ואין לך אדם שאין לו זיכרון אחד קטן, לפחות. היובלות יחלפו וצלילי החגיגות ייבלעו בתוך פלגי הזמן, הקולחים אצלנו ברגיעה בטוחה, וסיפורי החברים יצוצו וילבלבו עם עשבי הבר ועם הפרחים המוגנים... ותמיד יהיו עוד ועוד

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: