הניה נוסעת לגן החיות / שמאי גלנדר

 

הניה נוסעת לגן החיות

שמאי גלנדר - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך: "מיטב הכזב" ל-90 למזרע... עדיין בהדפסה]

איור מאת יעקב גוטרמן

לא רק הילדים, כי אם גם הותיקים, חשבו שתל-אביב רחוקה מאוד. והיה מובן, שלתל-אביב לא נוסעים ככה סתם. הגזבר נסע לתל-אביב. הפעילים בקיבוץ הארצי ובמפלגה נסעו לתל-אביב. הנהג של מאיר יערי נסע אתו לתל-אביב. אבל חברים רגילים כמעט שלא נסעו לתל-אביב. היו חברים שנסעו בערך אחת לשלוש שנים לרחוב נחלת בנימין כדי לבחור מעיל חדש אצל חיט שהיה לו מבחר של שתי דוגמאות. מי שקיבל פתק מסימה, שהייתה מרכזת מחסן הבגדים, שאז עוד קראו לו קומונה, נסע והתלבט כל הדרך איזו משתי הדוגמאות הוא יבחר.

 

ומי שנסע לתל-אביב, השתדל שלא לבזבז כסף על נסיעה באוטובוס. הוא השתדל לתפוס טרמפ. מובן שזה היה עניין של תכנון ממושך, כי לא בכל יום נסע מישהו לתל-אביב, ולא לכל אחד היה מקום מובטח. היה למשל פעיל אחד שנסע לתל-אביב לפחות פעמיים בשבוע, אבל הוא החליט למי הוא שומר מקום ולמי לא. מובן שהוא העדיף נוסעות צעירות, אבל משום מה הנוסעות הצעירות לא כל כך התלהבו לנסוע דווקא אתו, ויצא שלפעמים, ברגע האחרון, נשאר מקום לאיזו חברה ותיקה.

 

השנים חלפו והמכוניות התרבו, וחברים צעירים קיבלו לפעמים מכונית מן הקיבוץ לנסיעות מיוחדות, אבל הוותיקים עוד לא התרגלו לחידושים, ואצלם נסיעה לתל-אביב הייתה עדיין עניין חגיגי ומרגש.

 

ופעם יצא שהניה הייתה צריכה לנסוע לתל-אביב. היא לא סיפרה לאף אחד למה היא צריכה לנסוע, ולכן אנחנו רק יודעים שהנסיעה הייתה חשובה לה מאוד. ושבועיים או שלושה לפני הנסיעה היא הצליחה למצוא לה מקום עם בנצי, שהכינוי שלו היה פיקס.

 

הניה פגשה את בנצי ימים אחדים לפני הנסיעה ואמרה לו:

-         רק שתדע שאני את תל-אביב לא מכירה כל כך טוב.

ובנצי-פיקס הרגיע אותה:

-         יהיה בסדר, הוא אמר, וחזר: יהיה בסדר.

-         אני צריכה לרדת על יד גן החיות, אמרה הניה.

-         אין בעיות, אמר פיקס. אני אעבור במיוחד בשבילך ליד גן החיות, ואסביר לך איפה לרדת.

-         אני בעצם לא לגן החיות נוסעת, אבל משם אני כבר אמצא את הדרך.

-         יהיה בסדר, אמר בנצי שוב. הייתה לו סבלנות לחברים ותיקים, כי הוא ידע שאחר כך יהיה לו סיפור בשביל החבר'ה

 

וביום הנסיעה הצטרף אל בנצי עוד אחד מן החברים שלו. אנחנו לא זוכרים מי זה היה, אבל בנצי אמר: תשאלו גם אותו. הוא היה אתי.

 

ולהניה לא היה צורך לחכות. היא כבר ישבה ליד המזכירות עם תיק גדול. בנצי הציע לה להניח את התיק מאחור, כדי שיהיה לה נוח, אבל הניה אמרה שזה הכי בטוח כשהתיק מונח על הברכיים.

 

והם יצאו לדרך.

 

כשהגיעו לעפולה, אמרה הניה:

-         תזכור שאני צריכה לרדת ליד גן-החיות.

-         אני זוכר, אמר בנצי.

 

וכשיצאו מעפולה אמרה הניה:

-         אתה זוכר?

ובנצי עשה את עצמו נזכר ואמר:

-         אהה, טוב שהזכרת לי. על יד גן-החיות.

כי הייתה לו סבלנות רבה לוותיקים.

 

וכשהגיעו לאום אל פאחם, אמרה הניה בדאגה:

-         אתה זוכר?

-         יהיה בסדר, אמר בנצי, אבל בכל זאת, תזכירי לי.

והניה הזכירה לו בכל צומת. וגם בגן-שמואל.

 

ואחר כך הם יצאו לכביש חיפה-תל-אביב והתחילו לנסוע ממש מהר.

-         לא עברנו את זה? שאלה הניה בדאגה

-         אני בטוח שלא, אמר בנצי. את גן-החיות רואים מכל מקום.

 

זה המקום להסביר, שבימים ההם גן-החיות של תל-אביב היה בתוך תל-אביב, במקום שעכשיו נמצאת העירייה, שנים רבות לפני שהעבירו אותו לספארי.

 

וכשהם עברו את חדרה, בנצי כבר אמר בעצמו:

-         יהיה בסדר, הניה, אני זוכר שאת יורדת בגן החיות.

 

אבל הניה כבר לא הייתה שקטה. היא חשבה שנוסעים כבר זמן רב מדי.

 

ואז הם עברו את נתניה. וקצת אחרי נתניה, הייתה תחנת דלק גדולה. היא נמצאת שם גם היום, אבל היום כידוע חברי מזרע מתדלקים בעיקר במזרע, ואז, עם המכוניות של פעם, נזכרו לפעמים שצריך לתדלק בדרך.

 

וליד תחנת הדלק שליד נתניה היו כלובים גדולים עם ציפורים, ובעיקר תוכיים.

 

הניה התפתלה במושב שלה וראתה את הכלובים הגדולים של הציפורים. והיא הבינה מיד שזהו גן החיות.

-זהו! קראה הניה בקול - זה גן-החיות!

 

ולפני שבנצי הספיק לומר משהו, היא פתחה את הדלת, זינקה החוצה ונעלמה.

 

בנצי סיפר שהוא עצר, והוא והחבר שנסע אתו ירדו לחפש את הניה, אבל הניה נעלמה.

 

הם נרגעו רק ימים אחדים אחר כך, כשראו את הניה בקיבוץ. אבל עד היום אף אחד לא יודע איך הניה מצאה את גן-החיות האמיתי, אם אמנם מצאה, ומה עשתה שם.

 

אולי מאז, בגלל המקרה ההוא, החליטו להעביר את גן-החיות לספארי, כדי שלא יטעו עוד. מי יודע.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: