מה שראה בקבוצה / י.ד. ברקוביץ (בעקבות שלום עליכם)

מה שראה בקבוצה

י.ד. ברקוביץ (בעקבות שלום עליכם)

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

י.ד. ברקוביץ הוא חתנו של שלום עליכם ומתרגם ספרים מיידיש לעברית - זהו מכתב תשיעי מאת 

מנחם-מנדל מעמק יזרעאל לזוגתו שיינה-שיינדל בברונזוויל של ניו-יורק

 

לזוגתי היקרה הצנועה החכמה מרת שיינה-שיינדל שתחיה. עם שלום כל בני-ביתי, כולם יעמדו על הברכה.

 

ראשית באתי להודיעך, כי הנני, ברוך השם, בקו החיים והשלום. כה יתן אלהים וכה יוסיף, שנשמע איש מרעהו רק בשורות טובות, ישועות ונחמות, מעתה ועד עולם - אמן.

 

והשנית להווי ידוע לך, זוגתי היקרה, כי אין בכוחי לתאר לך במילים, מה זאת קבוצה ומה טיבה. רק אחת יכול אני לאמר לך בבטחה גמורה, כי אין זו ספסרות, אלא היפוכה הגמור. כאן אין יודעים כלום ממקח וממכר, מסרסרות, מרמאות, מרדיפה אחרי רוחים, מהעלאת מחירים והורדת מחירים  כל הדברים הללו אין להם שייכות לגבי חלוצים. ולא עוד, אלא שהחלוצים אינם יודעים כמעט, מין זה של כסף מהו - משני טעמים: ראשית, משום שאין להם כסף, ושני, משום שאינם צריכים לכסף, יכולים הם לצאת ידי חובתם גם בלעדיו. וכיון שבני-אדם יכולים להתקיים בעולמם בלא כסף, הרי ממילא נשתנו סדרי בראשית - שוב אין רעש ומהומה, מבוכה ומבוסה, ריצה ובהלה, יצר-הרע ותאוות מגונות, צרות ופורעניות, דאבון-לב ומפח-נפש, המעבירים את האדם על דעתו ומביאים אותו עד דכא. הקבוצה ביטלה כל זאת במחי-יד אחד וקבעה לעצמה חיים פשוטים וישרים, סדר עולם טבעי ואה כל-כך, עד כי לפלא הוא בעיני, למשל, איך לא הגיעו לזה בני-האדם בשכלם קודם שבאו החלוצים? אני עצמי, למשל, מסתובב כאן בקבוצה, בין האנשים הצעירים האלה, לאחר היריד התל-אביבי, במחשבות מוזרות מאוד ובעצב מוזר בלב, אשר לא ידעתי מעודי. מהרהר אני כל העת: "ריבונו של עולם, מדוע לא זכיתי אני לכך בימי נעורי - הלא אז הייתי פטור מכל העמל שעמלתי והכל ההבל שהבלתי תחת השמש, שחייתי חיים מבוהלים, כיליתי כוחי לריק, וסופי שנשארתי לעת זקנתי מנחם-מנדל שוטה, כלי מלא בושה וכלימה"... ואולם הלא תראיני מסתמא כמשוגע ובוודאי תחשבי עלי, כי שיניתי פתאום את טעמי ופי מדבר תהפוכות? לפיכך צריך אני לספר לך מקצת מזה, שראו עיני בקבוצה, למן תדעי ותביני גם את, מה חידש כאן משה-צבי שלנו, והוא וחבריו החלוצים.

איור מאת יעקב גוטרמן

בקיצור, שווי-נא בנפשך, זוגתי היקרה, מין אחוזה גדולה, מין חצר של פריצים, אך פריצים אין בה, והיא מלאה כל טוב, מפיקה מזן אל זן כל מה שהפה יכול לדבר: שדות תבואה ויערי עצים, גני צמחים וירקות וכרמי ענבים, פרדסים של תפוחי-זהב ושתילים של כל מיני צמחים ופרחים, ועל כל אלה רפתים מלאות פרות עם עדרי-צאן, סוסים וחמורים עם סיעה של כלבים, לולים מלאים תרנגולות לבנות, המטילות בכל יום ביצים הרבה לאין שיעור, מלבד בתי-המלאכה לבורסקים ולסנדלרים, לחייטים ולנגרים, גם טחנה לטחון קמח ובית-מאפה לאפות לחם, מטבח רחב-ידים עם דודים רותחים בשביל מאות אנשים, וחדר-אוכל גדול נורא, שבשעת הסעודה, כשהקהל נוהר אליו מכל העברים ומסב לשולחנות הארוכים, דמיונו כבית-הנתיבות הגדול וההומה מאדם, שהיה לפנים בתחנת זמירינקה, אם תזכרי עוד... ולמי כל הכבודה הזאת? לכל החלוצים יחד ולכל חלוץ וחלוץ לחוד. כלומר, כל מה שהאחד מוציא מתחת ידו, הרי זה שייך לכולם, וכל מה שכולם מוציאים מתחת ידיהם, הרי זה נתון להנאתו של כל אחד, רק בתנאי קודם למעשה, שאסור לו לתת  את זה אל כיסו, להעירו למקום אחר ולהינות ממנו רק הוא לבדו, ביחידות. למשל: אני מוציא לחם מן הארץ - והרי אנו אוכלים כולנו את הלחם, אתה תופר נעלים - והרי אנו נועלים כולנו את הנעלים, ופלוני השלישי נוטע תפוחי-זהב והרי אנו מוכרים את תפוחי-הזהב, קונים תמורתם תה וסיגריות, וכולנו שותים תה ומעשנים סיגריות... אם בני-האדם חיים כך, חייהם שמחים יותר, מענינים יותר וגם אנושיים יותר. כי מה טעם יש בדבר, כשל אחד פורש מן הציבור לקרן-זווית מובדלת ומוצץ בבדידות עצם שנפלה לו בחלקו - הלא עובדה זו נאה לכלב, להבדיל, ולא לאדם בעל נפש... כללו של דבר, הקבוצה היא מין קומונה, אם יש לך מושג בעינינם אלו, מין חברת בני-אדם, שנעשו כולם אגודה אחת וקיבלו עליהם לקיים מה שכתוב בפרקי אבות: "שלי שלך ושלך שלי..." הרי זו משפחה רבה, בלי עין-הרע, של צעירים נלהבים, המאוחדים ומקושרים זה בזה על-ידי רעיון אחד, כי אנחנו היהודים באנו לארץ-ישראל לא ללכת בטל, לא להיות אוכלי לחם-חינם, אלא לעבוד את האדמה עבודה קשה ולאכול לחמנו בזיעת אפים. בננו משה-צבי שיחיה, שהוא אחד מראשי המדברים כאן, הואיל לבאר לי את תורת הקבוצה באר היטב, בפשטות רבה ובבהירות יתירה, עד כי נתחוורה לי כולה:

 

"אנחנו, ילדי היהודים, הוא אומר, בניהם של חנוונים, סוחרי-רוח ושאר מיני מנחם-מנדל, הלא תסלח לי, אבא, הוא אומר, שאני קורא את הילד בשמו האמתי, אי-אפשר היה לנו להפוך עורנו בן לילה ולהיעשות פתאום עובדי-אדמה. עבודת-האדמה, הוא אומר, עבודה קשה היא, המפרכת את הגוף, ובפרט לבניהם של בטלני-עולם כמונו, הרכים והענוגים, ועל אחת כמה וכמה כאן בארצנו, שאנו צריכים להחיות מדבר שומם, ליבש ביצות-מוות, לרחוץ בזיעה תחת שמש יוקדת כיקוד רש. אילו עשינו כך כל אחד בפני עצמו, אפשר שלא היינו עומדים בניסיון והיינו כורעים תחת עולנו הכבד, גוועים איש בפינתו מתוך עצבות ובדידות, וסופנו, הוא אומר, שהיינו נחבאים לברוח אחד אחד שוב העירה, להשיב שם את נפשנו בפרנסות קלות ונוחות, כלומר, לשוב לחיות כאבותינו, חנוונים וסוחרי-רוח ושאר מיני מנחם-מנדל, הלא תסלח לי, אבא, הוא אומר, שאני קורא את הילד בשמו האמתי... לפיכך, הוא אומר, אנו עושים זאת בחברותא, בקיבוץ מאוחד של חברים, כדי לעודד איש את אחיו בעת צרה, ברגעים של ייאוש ורפיון-ידיים, והעיקר, הוא אומר, כדי להעלות את עבודתנו למדרגה גבוהה ולעשותה עניין עליון בחיינו, שמלבד שתיתן לנו את פרוסת לחמנו הדל, תאמץ גם את רוחנו ותרומם את נפשנו. ולא זו בלבד, הוא אומר, אלא שיש כאן לפנינו עוד מטרה אחת נעלה מאוד: אדיר חפצנו הוא לעקור מלבנו ומלב בנינו הבאים אחרינו את הרגש הנקלה של אהבת-בצע, המטמא ומתעב את נפש האדם, ולנו היהודים, הוא אומר, היה אות הקלון בארצות גלותנו, סימן לירידת רוחנו למטה. ולכן, הוא אומר, אנו מסדרים כאן את חיינו החדשים בסדר כזה, שלא נצטרך, עד כמה שאפשר, לבוא במגע ומשא עם פגע רע זה המכונה "כסף", שלא ישפוך עלינו, הוא אומר, את רוחו ואת ממשלתו, ממשלת זדון"...

איור מאת יעקב גוטרמן

כך הסביר לי משה-צבי שלנו פשוטה של "קבוצה", ומייד אורו עיני. עכשיו התחלתי להבין, מאין שואבים הצעירים הרכים והענוגים האלה, בניהם של חנוונים וסוחרי-רוח ושאר מיני מנחם-מנדל, כוח ועצמה לעמוד יום-יום בעבודת-פרך זו. ראיתי, כיצד חלוצים אלו, הוותיקים ועולי-הימים, הזכרים והנקבות גם יחד, משכימים עם שחר, לפני נץ החמה, מתגברים ויוצאים לעבודתם, כולם כאיש אחד, במין רגש של קדושה וטהרה וכובד-ראש - ונזכרתי מבלי משים, כי מתוך אותו רגש עצמו היו אבותינו וזקנינו מתגברים כאריות לקום עם שחר לעבודת הבורא, ללכת לבית-הכנסת לתפלת שחרית... מכיוון שכך, שוב אין לתמוה, שבני-כפר אלו, אפילו כשהם עומדים בעצם עבודתם הקשה, בחפירת אדמה ובחרישה, בקציר ובדישה, בחליבת הפרות ופינוי הגללים מבין רגליהן, מתהלכים איש עם רעהו בשקט ובנעימות, בטוב-לב ובחנינה, שבינינו היהודים, בדורנו זה, אל תחשב לנו זאת לחרפה, אין נימוסים אלו במציאות כלל. במשך הימים המעטים שאני נמצא כאן ומתבונן אל דרכים, עדיין לא נזדמן לי לראות, כי חלוץ אחד ירעים פניו להשני, או ירים עליו  את קולו, או יחרפהו במילים גסות, כדרכם של איכרים גויים, או אפילו פועלים יהודים בני-כרך בשעת עבודתם, שנפשם מרה עליהם מחמת סבלם ולבם נרגז מקוצר-רוח ומעבודה קשה. אדרבה, הללו מתיחסים איש אל רעהו באהבה ובאחווה, במין רוך מיוחד, שאין לראות דוגמתו אפילו בין אחים מלידה ומבטן, בני אב אחד. כי אחים בני אב אחד, אפילו אם צדיקים גמורים הם, אף-על-פי-כן נושאים בלבם תקווה כמוסה, שלאחר מאה ועשרים שנה יחלקו את ירושת אביהם ויפנו איש לעברו; ואילו כאן התאחדו בני-אדם לרצונם וכרתו בינהם ברית-אחים לנצח, וכל ישעם וחפצם הוא, כי תעמוד הברית הזאת גם לבניהם ולבני-בניהם. המלה "שלי" אינה מקובלת כאן. הטובה והחביבה מכל המילים בקבוצה היא המלה "שלנו" - השדות שלנו, הפרות שלנו, העופות שלנו... אפילו הילדים, הגדלים כולם יחד למן קטנותם בבית-תינוקות מיוחד, אף הם נקראים כאן "הילידים שלנו". כלומר, כל אב ואם אוהבים מסתמא את ילדיהם יותר משהם אוהבים את ילדי האחרים, ואף-על-פי-כן לבם לב רחב, ויש בו מקום פנוי גם בשביל ילדי חבריהם. ושמא לא די לך בזה - הנה ראיתי פה בקבוצה אנשים זקנים, אבותיהם ואמותיהם של כמה חלוצים, שמצאו כאן מנוחה לעת זקנתם, הקימו לעצמם מטבח מיוחד ורכשו לעצמם ספר-תורה שלהם, והרי אף אלו נקראים בפי החברה הצעירה "ההורים הזקנים שלנו". הקבוצה מכלכלת את שיבתם בכבוד, באכילה ובשתייה ובשאר צורכי בני-אדם, ומעמידה להם בשעת הדחק אפילו חלוצים למניין. בשאר ימות השנה, עליך לדעת, אין חלוצים להוטים כל-כך אחר התפילה - מטעם פשוט: אינם שייכים לעניינים אלו; אבל כש"ההורים הזקנים שלנו" רוצים להתפלל מנחה בציבור, כאשר ציווה אלוהים, הם מתאזרים כוח, כובשים את יצר האפיקורס לרבע שעה ובאים לעזרתם, פעם האחד ופעם השני - הרי לכך קומונה היא זו!...

 

ויודעת את, זוגתי היקרה, מה נתחדש לי כאן בקבוצה? שאין לך צלה טובה ויקרה כמלה "שלנו" - נעימה היא לאוזן וקרובה ללב הרבה יותר ממלה "שלי"! כי למה נעשה שקר בנפשנו: עד אימתי ניתנה רשות לאדם לאמר על דבר "שלי הוא"? הלא במותו לא יקח הכל אל קברו. ואילו "שלנו" עומד להיות שלנו לעולמי-עד, אפילו כשאנו בעצמנו נרחיק נדוד למרחקים, מעבר לגבול!... ובמה גרוע כל-כך חלקו של החלוץ, למשל, שאין הוא אדון יחידי לרכושו, אלא יש לו עוד כמה מאות שותפים? אדרבה, דומה אני, כי ברבות השותפים תרבה השמחה. דבר זה חזיתי ממשה-הירשל שלנו עצמו. לפני ימים מועטים הולכיני להראות לי, כיצד הם חולבים כאן את פרותיהם. קרבנו אל רפת גדולה ונקייה וראינו לפנינו המון פרות לאין מספר, בלא עין-הרע, יפות-מראה ובריאות-בשר, רחוצות וחלקות, עומדות אל אבוסיהן ולועסות חציר לתיאבון, ולרגליהן, על שרפרפים קטנים, יושבות חלוצים בשביסים לבנים וחולבות אף הן לתיאבון מעטיניהן המלאים והשופעים לתוך כלי-החליבה. עומד הייתי וצופה במחזה, ולא שבעו אוזני לשמוע את קול קילוחי החלב הלבנים, שזרמו והתלכדו יחד לשאון עליז ונעים, כשאון מקהלת מזמרים, הנותנים קולם בשיר... וכדאי היה לך לראות אותה שעה את משה-הירשל שלנו, כשעמד תפוש-מחשבות, כולו מאיר ומגחך בנחת, החליק בידו על ראשו המסולסל של אחד מילדי החלוצים, שנזדמן לו כאן והתרפק על על רגליו, ואמר לי כאדם הנהנה מפועל-כפיו: ובכן, אבא, מה הפרות שלנו בעיניך?".... אמרתי לעצמי: "אכן שיחקה לו ההצלחה למשה-הירשל בננו והגיע לתכלית! זכה, בלא עין-הרע, לעשירות כזאת - מאה וחמישים פרות בערכך!"... ניסיתי אחר-כך להעלות את הדבר על הנייר, חשבתי אחת לאחת למצוא חשבון, כמה יעלה, דרך משל, כל רכושה של קבוצת משה-הירשל, הכל באשר לכל, השדות והיערים, הפרות והמיטלטלים, העופות והביצים, ואפילו אם נאמיד את הקרקע במחיר זול, פחות לאין ערוך ממחירי המגרשים בתל-אביב, ונבהלתי למראה עיני: העסק הגיע כמעט לידי רבע מיליון לירות!... אלא מה, שמא תשאלתי: מה עניין כסף לכאן, מאחר שהללו אינם מחשיבים את הכסף, ואינם צריכים לכסף, ואינם רוצים כלל הכסף? אפשר שצדקת גם את!...

 

סוף דבר, זוגתי היקרה, מסתובב אני כאן בקבוצה כמוכה-תימהון, כולי נתון למיני מחשבות ודמיונות, אשר לא שיערתי ולא שיערו אבותינו. תל-אביב עם שאונה והמונה, עם רעש בנייניה ועסקיה, גידול בתיה ומגרשיה, בהלת ספסריה וסרסוריה, - נראית לי עכשיו כאן, בגן-עדן שוקט וצנוע זה, בפינה בודדה זו של עולם-האמת, רחוקה וזרה כל-כך, עד כי לא אוכל להעלות על דעתי, כיצד אחזור לשם ואפנה שוב לעסקי הנקלים... ומפני שיש עדיין בידי לכתוב לך כמה וכמה דברים, ואיני יודע איזה מהם קודם, לפיכך אקצר הפעם. אם ירצה השם, במכתב הבא כתוב אכתוב לך הכל באריכות, דבר דבור על אופניו. לעת  עתה ישלח הקדוש-ברוך-הוא ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו. היי שלום ופרשי בגיני בשלום הילדים שיחיו בשלום כל אחד ואחד באהבה רבה.

                                                                                   

                                                                    ממני בעלך מנחם-מנדל

 

 

עיקר שכחתי. שמא סבורה את, זוגתי היקרה, כי החלוצים עסוקים כל ימיהם רק בעבודה קשה ואין להם בעולמם אלא חפירות אדמה וחליבת פרות בלבד, - אינך אלא טועה. אל תשכחי, שכמעט כולם אנשים משכילים, שקראו ושונו, ורובם בני טובים, יוצאי חלציהם של בעלי-בתים חשובים. אילו ראית את בעלי-הצורה שבהם, עם פניהם התפושים במחשבות ועם מצחיהם הגהובים, לא היית מאמינה כלל, שידיהם של אלו ידיהם נקשות ומכוסות יבלות. אחד מהם, בחור צעיר עדיין, בעל בלורית נאה מסולסלת ועינים טובות ושוחקות, הוא בסך-הכל סופר מן הסופרים, המדפיס שירים בלשון-הקודש. שאלתי אותו: אימתי יש לו שהות לכתוב את שיריו? אמר לי: אין הוא כותב את שיריו, הוא אומר, אלא בודה אותם מלבו, כשהוא עובד עבודתו בשדה. את מיטב שיריו, הוא אומר, בדה מלבו, כשהלך אחר סוסו עם המחרשה. סופר משונה!... ואפילו הפשוטים שבהם, הנראים כבניהם של בעלי מלאכה במקומותינו, אף הם מביטים אליך בעינים טובות וישרות כל-כך, עד כי יחם לנפשך ואתה מתאווה לחיות בעולו של הקדוש-ברוך-הוא. וכולם יחד עושים רושם של בני-אדם מיוחדים במינם, כלמד-ואו צדיקים שהתחפשו והיו לאיכרים. כיון שחזרו מן השדה ונכנסו זה אחר זה לחדר מייד הם פונים לא אל האכילה, אלא אל העיתון. ויש ביניהם שועשים שתי מלאכות בבת אחת: אוכלים ומעיינים בספר. ולא עוד, אלא שעורכים הם כאן גם אספות. באותו ליל שבת שבאתי לקבוצה היתה להם אספה נלהבת מאוד. לאחר סעודת-הערב, כשפנו את השולחנות, נתכנסו שוב לחדר-האוכל ופתחו בוויכוח על עניינים מופלאים: על זיבול שדות, השקאת ירקות, שמירת תפוחי-הזהב מתולעים... ישבתי בפנה והטיתי אוזני להקשיב ולשמוע. לא כל מה ששמעתי הבינותי כל-צורכי, מפני שהדיבור, כבדרך הטבע, היא בלשון-קודש, ודווקא בלשון עמוקה מאוד - לשון המשנה. ואומנם נראה היה, כאילו הם יושבים ומנצחים זה את זה בפרק משניות - באחד מאותם הפרקים הקשים, העוסקים בהלכות תרומה ומעשר, תבואות וזרעים, תאנים וחרובים... אלא מה? ניכר היה, שהללו מתפלפלים בפרק משניות זה לא להלכה בלבד, לשם ניצוח דברים סתם, אלא למעשה משום שהדבר בנפשם הוא... ואף-על-פי-כן, כשאחד מהם, שלא הצטיין, כפי הנראה, בבקיאות יתירה בלשון-הקודש, טעה בדיבורו ואמר "ירקות טובות", בלשון נקבה - מייד קם רעש בכל השולחנות, כי על פי דקדוק צריך לאמר  "ירקות טובים", בלשון זכר. איכרים משונים!... אחר-כך עמד משה-צבי שלנו ודרש לפני המסובים דרשה נאה, שכדאי היה גם לך לשמוע אותה. בדרשתו השמיע דברי תוכחה לחבריו, שמוסרים הם את נפשם רק להפרדס, היינו לתפוחי-הזהב, וכנגד זה הם מזלזלים בירקות, נוהגים עמהם כעם בנים חורגים. "אומנם, הוא אומר, בשנת-בצורת יעמוד לנו הפרדס בשעת דחקנו, ואף-על-פי-כן, הוא אומר, אסור לנו לשכוח אף רגע, כי באנו לכאן להיות איכרים, ויסוד מוסד לאיכרים הוא - לחם וירקות! שהרי אם נאמר, הוא אומר, ללכת בעינים עצומות אחר יצר-הרע של פרדסים, סופנו שנהפך חלילה לפבריקנטים של תפוחי- זהב, כאותם הפריצים, הוא אומר, היושבים בתל-אביב, והדבר הזה, הוא אומר, אל יקום ואל יהיה, חייבים אנחנו לשמור בכל חומר הדין את מצוות  העמק - עובדי אדמה אנחנו!"... ויודעת את, מי השיב לו תשובה ניצחת על דבריו אלה? דווקא אשתו, כלתנו החלוצה! זו ישבה כאן בפניה הצנועים והמאירים ובעיניה היפות והנוחות, השוקטות תחת ריסים ארוכים ושחורים, וכולה היתה דומה ליונה תמה, טובה ונעימה, עד כי לבי שמח ורחב למראיה, ורק על דבר אחד הייתי מתפלא: מה מקומה כאן? מה, למשל, לנפש עדינה כמותה, לבת הרב, ולזיבול שדות? והנה נתגלה, כי הדבר נוגע דוקא עד נפשה, לפי שהיא הייתה היחידה בין החלוצות, שעמדה ונטלה לעצמה את רשות הדיבור ואמרה כך: " משה-צבי, היא אומרת, אשר העליל עלינו עלילה, כי בגלל הפרדס אנו מזלזלים בירקות? אומנם, היא אומרת, כולנו מסורים בלב ונפש לפרדס שלנו, מפני שזוהי הפינה המאירה והנחמדה בכל משקנו. אני עצמי, היא אומרת, כשאני נכנסת בבוקר לפרדס, בימים הוא עומד בבישולו, ורואה את עציו העמוסים פירות, שריחם נודף למרחוק ומראיהם כתם-פז וכולם מזהירים מבין העלים הירוקים כשמשות קטנות, - לבי מתמלא אורה ושמחה. הילדים שלנו - הללו, היא אומרת, אוהבים את הפרדס אהבת-נפש ומתברכים בו כל הימים. ולמה זה, היא אומרת, סבור משה-צבי, כי מלבד הלחם אין לו להאיכר בעולמו כלום? אומנם הלחם הוא צורך ראשון, אבל רוצים אנו גם בנוספות ללחם. אפילו תורתנו, היא אומרת, כבר אמרה: לא על הלחם לבדו יחיה האדם"... מה תאמרי, זוגתי היקרה, לכלתנו? כתם-פז. האין זאת? וכי אינה ראויה, שכל דבר מדבריה שפתים ישק?...

                                                                                 הנ"ל          

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: