אופניים / סשקה לוין ז"ל

אופניים                                                                

סשקה לוין [ז"ל] - נגבה  

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כשמלאו  לי 62 שנה ושלושה חודשים ואני כבר, לא עליכם, חש ברוב אברי, הרגליים אינן רגליים, הגב כפוף, השערות נשרו, הכרס תפחה, החוליות חורקות והנשימה כבדה, בעת כזאת ובקונסטיטוציה גופנית כגון זו החליט קיבוצי היקר להעניק לי זוג אופניים.

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
אני לא תבעתי חו"ח ואף לא ביקשתי והאמת היא שאפילו לא עלה בדעתי הדבר, שזוג רגלי אשר בקושי רב שורכות עצמן על פני האדמה יתחילו עכשיו לסובב זוג גלגלים. אלא שהוחלט היכן שמחליטים, ש"נותנים אופניים" וביום בהיר אחד הופיע ליד דלת דירתי זוג אופניים חדש וחדיש על כל האביזרים מקטון ועד גדול, מפעמון ועד פנס.

 

ומכיוון שבעניינים כגון אלה חלה עלי משמעת הקיבוץ לא רבתי ולא אמרתי דבר. קיבלתי זאת כעובדה. יש לי זוג אופניים. מאותו יום ואילך חלה תמורה רדיקלית בחיי ובחיי ביתי. יחד עם זוג הגלגלים התגלגלו ובאו הצרות על ראשי.

 

רק בא הלילה וירדה עלי השואה הראשונה. לא היה ספק בלבי שמקומו של זוג האופניים ללילה הוא במרפסת אלא שהכנסתם דרך הדלת גרמה לאי-אלה שפשופים בדלת ובמשקוף, וגם הותירו אחריהם חריץ קל בצבע הפלסטי שעל הקש, הפכו צנצנת פרחים ובמקרה גרמו לשבירת צלחת. אני נשאתי כל זה באהבה. מה לא עושים למען הקיבוץ. אבל לא כן סברה רעייתי. אני לא הספקתי להכין אותה. והיא אינה אוהבת להיות מופתעת - לבד ממתנות - ולכן הגיבה תגובה שלילית מוחלטת לקיומם של האופניים במרפסת וזה עוד לפני שהספיקה לראות את הנזקים. מרוב עצבנות צלצלתי בפעמון ואז היא ראתה את החריץ והודיעה לי באופן חד משמעי: או היא או הם. כלומר האופניים. אני בחרתי בה. האופניים שלנו בחוץ. ריחמתי עליהם וכיסיתי אותם במעיל הגשם. הכלב של שכני סחב אותו וקרע אותו לגזרים. אבל אני המשכתי להאמין באופניים. הכל טוב ויפה לו רק ידעתי לרכב עליהם. ואז החלטתי החלטה נחושה: אני לומד לרכב על אופניים ויהי מה.

 

אלא שלכל דבר חדש צריך תחילה להתרגל, יש צורך ליצור מגע. ולכן התחלתי לטייל עם האופניים, מוביל אותם בידי על פני המדרכות, מהלך אתם כמו כך כמו זוג צעיר יד בהגה, לחדר האוכל, למחסן ושב אתם לבית. אחרי תקופת היכרות זו קמתי ביום בהיר אחד בחמש לפנות בוקר, לבשתי עוז ובגדי עבודה ונטלתי את האופניים למגרש הכדורגל המרוחק מהמשק. ושם כשמימיני הלולים, משמאלי בריכת השחייה ולפני הרי יהודה עשיתי את צעדי הראשונים על האופניים: רגלי האחת על הדוושה ובשנייה אני רץ ורוקע באדמה, רוקד ומנתר ומריץ את האופניים קדימה, נושם ונושף כקטר מיושן, ידי על ההגה והרגל מתלבטת מאחור. הה, אלי, מה שחסר לי בעצם זה רק להרים קצת את הרגל ופשוט להעביר אותה מעבר למושב והופ! לנסוע. כן. זה פשוט מאוד. אני מנסה לבצע את המשימה, מרים את הרגל, מתגבר על כוח המשיכה של כדור-הארץ, האופניים רצים קדימה ואני שרוע על פני האדמה הזרועה קוצים. אך אני לא מתייאש. הקיבוץ הטיל עלי תפקיד ואני מחויב לעמוד בו. קודם כל אני מעיף עין לימין ולשמאל אם מישהו לא ראה אותי. לא איש. רק רעייתי היקרה ליוותה את מאבקי מרחוק ונפנפה אלי בידה. שוב שילבתי זרועי בהגה ידידי החדש ושבתי הביתה. כך המשכתי בעקשנות בוקר בוקר, עד שנכמרו רחמי ידיד ותיק והא בא לעזרתי. הוא תמך בי מאחור ומלפנים ורץ אחרי כל עוד נפשו בו עד שאפסו כוחותיו הוא עזב אותי לנפשי. ואז קרה הנס: המשכתי לנסוע לבדי ולא ידעתי כלל שידידי שרוע על האדמה גונח ואילו אני על האופניים. הייתי ממשיך כך לנסוע, לנסוע ולנסוע עד קצה העולם כי לא ידעתי, לא עליכם, איך לרדת מהם. לאושרי ניצבה מולי גדר, תפסתי בידי באחד החוטים ולא חשתי כלל בתיל הדוקרני שחדר לבשרי. העיקר שירדתי.

 

מאז היום הזה, פשוט התחלתי לנסוע. התנדבתי להביא סודה, לשלשל מכתבים, לזרוק כביסה לי ולכל שכני. אלא שבכדי להגיע לכל אותם מקומות הייתי מוכרח קודם כל להגיע לנגרייה. כל הנסיעות שלי נגמרו שם. רק פה, ליד קיר הנגרייה הצלחתי לרדת מהאופניים ומשם ברגל ליעד הדרוש.

 

כשרק עליתי על האופניים ידעתי שלא חשוב לאן מגמת פני אני מוכרח להגיע לקיר הנגרייה, זה היה הכותל המערבי שלי. וכך התקדמתי בצעדי ענק ברכיבה על האופניים.

 

הייתי ממרק אותם בשמן, ומבריקם וכל כולי זורח מרוב אושר ורעייתי, ניבאה לשנינו כלומר, לי ולאופניים עתיד מזהיר, ואני בטוח שהיא צדקה, כי אין ספק שהייתי מגיע לשיאים לולא אותה שבת ארורה ששמה קץ לקריירה המזהירה שלי. אותו בוקר קיצי וצח, לבשתי את בגד השבת והחלטתי לצאת למסע למען יראו ויתמהו. לאחר כמה ניסיונות נפל בעלייה עליהם נתליתי בידי בענפיו של עץ אזדרכת, רגלי פסוקות לרווחה וכל כולי תלוי באוויר, ואז שכני היקר דחף את האופניים בין רגלי התלויות. קדימה! אני על הסוס!

 

וכך אני רוכב ממדרכה למדרכה ותפילה בלבי שלא אפגוש חו"ח במישהו שאצטרך לענות לו בוקר טוב או משהו דומה לזה. לרוע מזלי היה גיוס לקטיף אותו בוקר וחברי היקרים חזרו זה עתה עמוסים שקים וציפות פרי והם תופסים כל רחבה של המדרכה ואני מולם על האופניים. אני חש בעליל שהמדרכה נעשית צרה יותר ויותר, היא פשוט נגמרת והולכת. במאמצים על אנושיים הצלחתי לעבור על פניהם כשאני שומע פתאום קולו של ילד רודף אחרי וצועק: "תרכיב אותי!"

 

חשתי צמרמורת בכל גופי והגברתי המהירות, מרוב התרגשות התבלבלתי בכיוון והנה מצאתי עצמי פנים אל פנים מול אויבי המסוכן ביותר: המורד התלול! אבוי לי. הגלגלים מחישים מרוצם על פני המדרכה, אני חולף ביעף על פני עצי האורן, מהירות של מטוס! שיני נוקשות, ראשי סחרחר, אני מאבד את הדוושות. איפה, איפה קיר הנגרייה?

 

לפתע אני חש נשימתו של כלב הרודף אחרי, חורק בשיניו מוכן לתפוס באחת מרגלי. אני טס במורד כולי סהרורי- וקיר הנגרייה ממני והלאה. איך, איך אעצור ואסיים את סוף מסעי? באותו רגע של ייאוש הרגשתי שמכנס הטרלין שלי מסתובב בתוך השרשרת וכל מכנסי החדשים נמשכים למטה. האופניים האטו את דהירתם המסחררת והתהפכו. גם אני כולי פצע וחבורה. אולם לא התרגשתי כלל. בפעם הראשונה ירדתי מהאופניים בלי קיר הנגרייה!

 

אני מתקדם...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: