כדאי לחייך... / סשקה לוין ז"ל

כדאי לחייך...

סשקה לוין [ז"ל] - נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

ובכן חברים, אנחנו בחדר-האוכל החדש. זה משהו. אומנם שבע שנים סבלנו וגנחנו וחיכינו. נו, לא נורא. כבר מישהו לפנינו חיכה כך... יעקב אבינו גם הוא עבר עבודת פרך שבע שנים וחיכה בסבלנות ובסופו של דבר מה הוא השיג שם? אפס בהשוואה לחדר-האוכל הזה ולמטבח הזה.

איור מאת יעקב גוטרמן

כן, כן זה חדר-אוכל. דבר לא חסר בו. מפני שאם יש לך אולם כה יפה הרי צריך גם שולחנות מפוארים. ואם שולחנות, מתבקשים גם כיסאות, ועל שולחנות כגון אלה - כדים מפוארים, ועל יד כד מנירוסטה ברור שלא תעמוד לה סתם איזו מרקייה, וסתם דיסייה וכך גם צלחות וספלים, ומאפרות, ופרחים... ואם כל אלה ישנם הרי נחוץ גם מגיש א ד י ב, נוח ומחייך. ואם הוא מחייך מחייכים גם האוכלים, ומחייך המרק. ואז כבר לא חשוב אם זה פילה או פלפל ממולא או כרוכיה בגבינה - מחייכים...

 

והחיוך הזה הוא הוא שמדריך את מנוחתי ויורד לחיי. מלחא זוטרתא לחייך. כל היום לחייך. חמש שעות לחייך כמגיש ושלוש שעות לחייך כמזכיר. בחיי, אפשר עוד לקבל "חייכת" או איזו אלרגיה רחמנא לצלן. ותמיד עם הפנים לחבר. נו לך תקיים מצוות עם הפנים לחבר אם אתה צריך להגיש בשתי שורות בבת אחת. זה פשוט בלתי אפשרי, אז אני מסתובב להנה ולשם לבל אעבור על לאו זה ובקושי יוצא שלם באיברי. בכל מקרה עם הפנים לחבר. סו"ס נוצרת רק עם פרצוף אחד. ואם התברכת בשניים יאמרו עלייך שאתה דו-פרצופי.

 

והפרצוף הזה צריך תמיד לחייך. אפילו כשאתה מתפוצץ, חייב אתה לחייך. כן, לחייך ולעמוד עם הפנים המחייכים מול החבר ויהיה הנודניק הגדול ביותר.

לא יעזור לך כלום. פנים מול פנים.

מה יש היום לאכול?

מה שיש כל יום.

לא הייתי אתמול בבית.

זה לא השתנה גם משלשום.

אני מרגיש שהבלוטות מתחילות לפעול אצלי, אבל אני מחייך.

אני רוצה מעט שמנת.

אין היום שמנת. צר לי מאוד.

מה גם בחדר האוכל החדש אין שמנת?

סליחה, חדר האוכל החדש אינו ספרטור.

אני רואה שהרבה לא השתנה פה...

אז אולי תיתן לי...

 

אני מרגיש שמעי מתהפכים בי, ידי הימנית מתכווצת לאגרוף, אוי רבש"ע לו הייתי יכול לתקוע לה בפרצוף! אבל אני מחייך, אני כבר כמעט צוחק.

כן אז מה לתת לך?

נו תן קצת דייסה. אתמול היה לי יום צום.

מצטער. הדייסה בעגלה מספר 2 אחרי.

אז ביצה רכה.

צר לי. בעגלה מספר 3 אחרי מספר 2.

יהיה כבר צנים.

חבל מאוד, זה בעגלה מספר 1 היא עברה כבר.

אז מה תיתן לי?

אולי תוכלי לקחת משהו שיש בעגלה שלי, בבקשה ממך, קחי משהו. אנא. (אני כבר רותח כולי, שערותי סומרות מזעם) בבקשה קחי, ריבה, לחם, גבינה, שמן, בצל, קפה, תה, חלב... קחי, קחי כי אין לי כבר סב... לא, לא. יש לי סבלנות. אני מחייך. את רואה אני עם הפנים אליך כל הזמן. ואני מחייך.

 

אני מתקדם הלאה כשאני דוחף את העגלה החדשה החשמלית, שלום לימין שלום לשמאל. זוג פותח את הדלת ונכנס. כמובן, משאירים את הדלת פתוחה. אני מרכין ראשי:

אלפי סליחות במטותא מכם, הואילו נא בבקשה לסגור את הדלת.

אני מוזג את החלב ובעין אחת מציץ אליהם, לאן ישימו פניהם? הימלאו שולחן או לא? ברור, ישר לשולחן של ארבעה. וממולי שני מקומות פנויים.

סליחה, יש פה שני מקומות.

זה שולחן גדול מדי בשבילנו.

שיני חורקות מכעס, או ימח שמכם, אבל על פרצופי נסוך חיוך, ואני פונה אליהם באדיבות:

"אתם מבינים קיימת החלטה כזאת שיש לשבת, כלומר..."

ככה, גם בחדר האוכל החדש?

איפה הרגשת הבית?

כן בית, בית (וקולי עולה וגואה מעצמו).

זה לא בית, זה חדר אוכל (אני כבר צועק!) ויש פה סדר. וצריך להספיק, ובכלל מה אתם חושבים לכם מה? (הוי מה קרה אתי? איך אני מדבר?) נו, זה בעצם לא חשוב, שבו איפה שאתם רוצים, עוד מעט יבוא מישהו אחר. שבו. האינכם רואים אני נוח אני כלל לא רוגז. אני מחייך.

ועל פני משתפך חיוך רחב טוב.

מתוק. מחיה נפשות.

כן רבותי, זה חדר אוכל, זה משהו. אבל כלל וכלל לא כ"כ פשוט. לא כ"כ פשוט להתרגל אליו. כבר חודש ימים שאנו שרויים בו ועדיין לא הספקתי להיכנס לתלם. קודם כל הכיסא.

 

25 שנה יושבים על ספסל, וכל מבנה הגוף כבר התאים עצמו התאמה פיסית מלאה לישיבה על ספסל, פשוט העצמות כבר צמחו כך. ולפתע פתאום לך שב על כיסא. פשוט אינני יכול, וגם שכניי לשולחן, הם פשוט אובדי עצות עם הכיסא הזה. הם לא יודעים איך לשבת עליו. אחד יושב על קצה קצהו של הכיסא ומשאיר מקום לעוד שניים מאחוריו. שני מתיישב ככה שהוא תופס גם חלק מהכיסא השכן. בקיצור לא יודעים איך לשבת. צרה צרורה.

 

אבל הישיבה כאין וכאפס היא לעומת הקימה מהכיסא. בשבוע הראשון הייתי קם ומעביר רגל מעל משענת הכיסא כמו בתקופת הספסלים. ועוד הספקתי לדחוף ולהפוך את ספל הקפה שהחזיק שכני. אך לא בכיסא בלבד הצרה. לך ומצא ידיך ורגליך בכל שלל הכלים שעל השולחן. כלי בתוך כלי. כלי על כלי. כלי מתחת לכלי. ולך דע מה דיסייה ומה מרקייה. כשרק ראיתי את דיסייה מספר שניים היה ברור לי ללא צל של ספק שזוהי הצלחת הציבורית. אי, הצלחת הציבורית. בהתחלה הופיע איזה יצור משונה, קטן ולבן הדומה למשהו. איך אפשר היה בכלל להעלות על הדעת שזוהי צלחת ציבורית? אח"כ גם יצור זה נעלם. אין בכלל צלחת ציבורית! סקנדל!

 

25 שנה  אתה חי אתה. אוכל אתה שלוש פעמים ביום והיא משרתת אותך שירות נאמן וקולטת לתוכה ללא רטון את הכל ולפתע נגמר. איננה יותר. בחייכם שאינני יכול להסתדר בלעדיה. מעביר אני את השיירים מצלחת אחת לשנייה פעם ופעמיים, עד שבסופו של דבר הם נשארים בתוך המרק. ויותר מכל קשה להתרגל לשקט הזה. איזו מין תקרה המציאו פה?

 

אני פשוט לא שומע מה שמדברים אלי. שם, בחדר האוכל הישן היה שמח שמעו את כל אחד ואחד. שמעו את כולם יחד. ובכלל היה רעש, היה שמח. לך ותתרגל עכשיו למין שקט כזה. אך אלו חיים, אלו זמנים הגיעו. חיים על גלגלים. 25 עגלות ספרתי במטבח, פרט לכל מיני כיסאות הנעים ללא הפסק. תארו לעצמכם שהמבשלת אינה זזה אף צעד. מתיישבת על כיסא וישר לסיר. ומהסיר לשולחן ומשולחן לחדר הקירור. ממש סחרחרת.

אבל אתה מחייך... כן, כדאי לחייך... 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: