אני נשארת כאן / שרה לוקוב ז"ל

 

אני נשארת כאן

שרה לוקוב ז"ל - נען

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: מקום שאוהבים - סיפורי נען לילדים

 

איור מאת יעקב גוטרמן

לפני יותר משישים שנה התרחש הדבר.

 

היינו אז חבורה של נערים עובדים מתל אביב שהצטרפו אל הנוער העובד. דוד כהן היה המדריך שלנו. איש גבוה, נעים הליכות וקול לו צרוד מעט ומלטף. אהבנו אותו מאד והוא היה לנו כאב. כמעט בכל פגישה דיברנו על מצבנו הקשה ודוד הפיח בליבנו חלום - לעזוב את העיר הסואנת, לעבוד בשדות ובפרדסים ולחיות כמשפחה גדולה ומלוכדת. החלום קסם לנו עד מאד...

 

ערב אחד כשהתקרבתי לצריף הנוער העובד, פגשו אותי חברי ופניהם צוהלים: "שרה" - מיהרו לבשר לי - "בשבת אנחנו יוצאים למושבות יהודה לחפש שם עבודה."

 

השכם בבוקר יצאנו, שלושים ושבעה נערים ונערות, צועדים רגלי אל עבר המושבות. ידענו עד כמה יקשה עלינו למצוא עבודה. החלטנו, על כן, להתחלק לשלוש קבוצות - כל קבוצה תפנה למושבה אחרת ותנסה את מזלה במציאת עבודה. אך לא לכולם האיר המזל פנים. וכעבור שלושה חודשים החלטנו להתאחד לקבוצה אחת ולשבת ברחובות. בפאתי המושבה הוקצה לנו מגרש.

 

הבטתי באדמה היבשה ובקוצים הרבים שפשטו בה וחשבתי לעצמי: איך נחיה כאן? האומנם זה המקום שבו נגשים את חלומנו? היה זה רגע קל של חולשה ובמשנהו הציפה אותי שמחה גדולה - והרי סוף סוף הגענו למקום שהוא שלנו, ומהיום יהיה ביתנו! ידענו - אין זמן לשקוע בהרהורים ומיד שינסנו מותנינו והחילונו עודרים, מגרפים ומבעירים את הקוצים.

 

לא חלפו ימים רבים ובמקום עמד מחנה שמילא את ליבנו גאווה. במרכז ניצב התורן וסביבו במעגל גדול, האוהלים. על התורן היה תלוי פעמון הקבוצה, שלא היה אלא חישוק ברזל גדול. בכל פעם שביקשו לכנס את החברים היו מכים בו והקול היה מהדהד מקצה עד קצה. היו לו, לפעמון, צלילים שונים: צליל של יום חול - לקום, לעבוד או להתאסף לארוחה; היו לו צלילים של שמחה, שקראו לחברים להתקבץ סביבו ולרקוד הורה עד עלות השחר, והיו גם צלילים של עצב וצער.

 

הימים היו קשים. ערב ערב היו הבחורים חוזרים מיום עבודה מפרך בבציר ענבים או קטיף שקדים, ידיהם פצועות ומיובלות, פניהם שטופות זיעה, והשכר שהביאו היה דל מאד. הינו רעבים, רעבים מאד. כשהיה אוכל, הוא היה ניתן במנות קטנות והלחם היה תמיד יבש. מים הובאו מרחוק בעגלה רתומה לחמור. אבל מה שהקשה עלינו יותר מכל היה המחסור בעבודה. היה ברור שללא עבודה לא נוכל לקיים את הקבוצה. המצב הלך והחמיר מיום ליום.

 

ערב אחד צילצל הפעמון בחוזקה. היה זה צלילו העצוב, הנוגה. נקראו לצריף חדר האוכל. פני החברים הביעו את הידיעה הקשה שההחלטה שהחליט הערב תחרוץ את גורלנו - האם נחזור אל העיר ונשוב לחיות כמקודם, כל אחד בביתו ובעבודתו או שנמשיך ונשב כאן.

 

שעות רבות התווכחנו בינינו ולבסוף נפלה ההכרעה - קשה ומכאיבה - מפרקים את הקבוצה! בדממה התפזרנו. כל אחד פנה לאוהלו. הכאב היה גדול מנשוא. מחשבות רדפו מחשבות, והיה קשה להירדם. עם הנץ החמה ארזתי את חפצי: מעט בגדים, כמה ספרים והרבה זיכרונות. יצאתי מן האוהל אל מרכז המחנה. לאט לאט הופיעו גם חברים נוספים, איש איש ומזוודתו בידו, והפנים - קודרים. דומה היה שאפילו התורן עצוב. השקט העמוק סגר עלינו ואיש לא העז לפצות פיו. כל אחד היה מכונס בתוך עצמו. מה יהיה עלינו לעשות עכשיו? חשבתי בליבי, מה יהיה על החלומות, על התקוות, על הקבוצה שהייתה לי למשפחה? עיני שוטטו על פני החברים, כמו ביקשתי לשמר כל תג ותג מרגעי פרידה אלה. ראיתי את רחל מנסה לחנוק דמעותיה; דוד, העליז שבינינו, והנה הוא כובש את פניו בקרקע. לא יכולתי עוד עמוד בעצב ובצער שנשקפו למולי. ברגע ההוא גמלה בי ההחלטה - בצעדים כושלים קרבתי אל התורן, פתחתי את מזוודתי, שפכתי את תוכנה על האדמה ובקול נרגש אמרתי: "החלטתי. אני לא חוזרת, אני נשארת כאן!" פני האנשים הביעו תימהון. השפלתי מבטי. והנה - קול צעדים מתקרב היה זה יוסף. הוא הסיר את הילקוט מעל שכמו, שפך את תוכנו על האדמה וקרא: "גם אני נשאר!" נשמתי לרווחה. אכן, לא יחידה הייתי בהרגשתי. עד מהרה הצטרפו אלינו כל החברים. הקבוצה שבה והתלכדה, והפעם מנוי גמור היה עימנו להישאר במקום ולהיאבק בקשיים עד שנוכל להם.

 

אותו לילה סובבנו במעגלי הורה סוערת שהיו בהם שמחת נעורים לוהטת ותקווה לבאות... חברים נוספים הצטרפו אלינו, הראשונים, ויחדיו הקמנו את קיבוץ נען - הוא הקיבות הראשון של הנוער העובד.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: