גיי-א-היים / רוני גבעתי

 

גיי-א-היים

רוני גבעתי - עין גדי

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשנגעה בקצות אצבעותיה ברשת, הועתקו כתמי השמש מעלי האיקליפטוס, שהתחככו ברשת החלון של חדר השינה בבית הילדים, אל כף ידה, שהפכה למנומרת, כמו גבו של הצפע שהתפתל בעשב, כמו הטלאים בעדר של יעקב שהפכו להיות עקודים נקודים וברודים, בשיעור התנ"ך בכיתה עם מיכאל.

איור מאת יעקב גוטרמן

קצה סילון של מי ממטרה נוטפת הופיע ונעלם חליפות בחלון, יוצר הרף-עין של קשת נוקש תק-תק, מתלכד עם פעימות לבה, מדגיש שכולם הלכו הביתה, חוץ ממנה, תק תק, והיום שבת, ואת החלב עליה לשתות, לגמור ולא לרמות, אפילו שהבית ריק ואין מי שיראה אם תשפוך אותו לכיור ויישארו רק שלוליות של שמש שצללי הבוקר יבלעו.

 

בבוקר שבת אפילו האור שונה, דביק וישנוני ועצל ומושך ללכת בו בלי מטרה, לדרוך על בליטות גלגלי הטרקטור מבוץ שהתייבש בדרך לשדה החרוש, לעלות על צינור המים ולפרוש זרועות לשיווי משקל, להסיט לצדדים עשבי-בר גבוהים לקולה המנסר של הציקדה, צרר- צק, או גלי מעוף העפרוני שיגלו לה את הקן המוצנע בין רגבים עם הביצים האפורות המנוקדות בוורוד.

 

אבל עדיין ישבה, על ספסל העץ ליד שולחן האוכל שהתרוקן, לבדה מול פירורי אבק רוחשים בקרן שמש, מושכת בגומי של המכנסיים הקצרים שלחץ במפשעה וברגל, בוהה בספל המלא חלב, עם הקרום המקומט הצהבהב והרועד, שרק כשתגמור לשתות תהיה רשאית ללכת הביתה. ולבסוף, כשעצרה את הנשימה ולגמה, נדמה היה לה שהחלב נדבק בה מבפנים, צמיג ושמנוני, והיא עצרה את הנשימה עד שהספל היה ריק וכמו לאחר מאמץ גדול, יצאה בצעדים איטיים אל מדרכת הבטון האפורה.

 

על פי רוב, בדרכה הביתה הייתה משתהה, מביטה בגומת ארינמל באדמה, גוזל של דרור עם מקור צהוב שלומד לעוף, מבלי לזוז, בקן של פשושה על שיח, ובפתחו הקטן מדי לאויב שלא מסוגל לגנוב ביצה או גוזל מתוכו, אבל הכורח לציית להוראות היה גובר, מחזיר אל המדרכה לעבר חדר ההורים, בחשש טמיר שגאה ככל שקרבה אל שכונת הבתים עם הגגות האפורים; אל הדלת עם שם המשפחה שלהם, הסמוכה לחלון בגובה העיניים, שהשתדלה לא להביט דרכו אל האפלולית שבפנים; הייתה עוצרת ומשתעלת או מחככת סנדליה בשבכת הברזל או מרעישה קצת בדלי הרצפה ההפוך על הברז שבחוץ, ורק אז פותחת את הדלת ומחכה בפרוזדור הקטן והחשוך של בגדי העבודה והנעליים, עד שנשמעו חריקות המיטה, ומחדר השינה נשמע קולו של אבא, קורא בשמה והייתה מרגישה שהפריעה להם, גם אם מעולם לא אמרו לה כך. ואבא על פי רוב עדיין בחולצת פיג'מה פתוחה ואימא לובשת חלוק על כותונת מקומטת, ואומרת: "בוקר טוב, איך ישנת".

 

ועד תום הישיבה ליד השולחן הקטן מתחת לעץ הסיסם ההודי שעליו הגלדניים רשרשו והבהיקו כמו המון קסטנייטות, ועם טעם פרוסת הלחם העבה שאבא פרס תוך כדי ששר בקול רם ובריש רוסית, שעליה מרחה מרגרינה ועליה גושי ריבה אדומה מתוך קופסת שימורים, ודרך עלי תה במסננת, עם סוכר שהייתה בוחשת בו בסיבובי כפית ורואה איך הוא הולך ונמס, וכשהשכנים נכנסו לקפה ושיחתם עם הוריה התארכה, אמרה שהיא הולכת קצת, לראות את העגל שנולד ברפת, ולחזור, ואימא אמרה כדרכה תמיד: "שמרי על עצמך", וכשהתחילה ללכת, פרטה באצבעות ידה על השיח עם פרחי התכלת שנשתל לאורך המרפסת עם סיום בניית הבית, והנגיעה בו העניקה לה בטחון גם כשידה כבר נותרה באוויר בלעדיו.

 

ומקצה המדרכה אל דרך העפר, המצפה את כפות הרגליים בפלומת אבק דקיקה עד מעל לקרסוליים, גרב אבק עדינה שמחברת אותה אל האדמה והעשבים בגובה הגרביים הלבנות המקופלות של הילדה מהסרט "מה יפית עמק נווי", עם שיערה השחור והמתולתל, שמסתיר את פניה מחשיפותה לעיניים הבוחנות של שכן אחד שחי לבדו ומביט בה בעוברה, ולרוץ ולחצות את החורשה הקטנה לעבר הרפת, לעצור לשירת הירגזי מעץ קזוארינה, ובלב הולם לדבר אל עצמה בממלכת הדמיון והפחד, ולא אכפת לה שנושרים עליה מהקינים זלזלים ואניצי קש ופירורי בוץ ונוצות ופיסות חבל וצמר מרובבים לשלשת, והיא חופנת עפר בכפות ידיה ומגירה בין אצבעות פשוקות, מבלי שאיש יביט בה או או ילדים שיקראו לה ניבי-אל-תיגעי-בי, וכבר היא גוזל בתוך ביצה, כתם שמש בקרן מלוכסנת, עלה כתום של דולב נושר אל ערימת שלכת ששוקעים ברכותה הטחובה ונרדמים.

 

איקליפטוסים דלילי נוף התחלפו בחורשת קזוארינות שביניהן פה ושם צריף או בטונדה, ובקצה החורשה ממול - הרפת. האיצה צעדיה בתקווה להגיע לרפת מבלי שאף זקן יראה אותה. אבל לידה נפתחה דלת והתפשט ריח תבשילים: אביגיל, שבכל יום מבשלת ל"הורים" - כפי שכינתה אותם. עוד מעט הם יגיחו מהצריפים בהילוך מדשדש. והיא תגיש להם ארוחת צהריים מבושלת ורכה, ותעזור לאכול למי שזקוק לעזרה, בסבלנות, ברחמים, כבר כמה שנים. איך היא מסוגלת. אביגיל שהילדים היו לועגים לה - גבוהה ומגמגמת - ג-ג-ג-יל. פעם ראתה אותה מבעד לחלון מסרקת את סבתא פנינה. על כף יד אחת היה פרוש השיער הדליל והארוך, וביד השנייה המסרק. לאט סירקה, שלא למרוט את הקשרים ולהכאיב. ואחר כך התחילה לקלוע לה צמה דקה ואפורה. אבל משהו קרה לאביגיל, ומאז כמעט לא ראו אותה. אמרו שהיא מבשלת לסבים ולסבתות שגרים בחורשה, ועוזרת להם, ברחמים וסבלנות, ואפילו עברה לגור באחד הצריפים, לבדה. עכשיו ערכה את השולחנות בחדר האוכל הקטן לזקנים שבאו - סבא בנימין, סבא שלמה, סבתא שושנה - "נקרא להם סבא וסבתא", אמר מיכאל המורה, "בשבילנו הם יהיו סבים וסבתות לכל ילד שחסר לו, ואתם תהיו נכדים לאלה מהם שנשארו. תמיד תעצרו ותשאלו לשלומם, ואם אפשר לעזור".

 

אבל מדוע הם מפחידים אותה? החל מהחורשה החשוכה, עיני התנשמת האדומות, קריאות האוח? האם החשש מזקן גורר רגליים, ידיו הרועדות, עורו המקומט, היידיש הצרודה, קול השיעול הניחר, המוות שמתקרב אליו? ומדוע הכי פחדה מסבא חנוך שהבנים חיקו אותו וצחקקו? לא הבינה את הכינוי שנתנו לו כמה מהם, שעליו לא רצתה לחזור בקול רם.

 

נזכרה בערב ראש השנה, כששלחו את ילדי הכיתה שלה לחלק להם שי לחג: סלסלת תפוחים וצנצנת דבש. כל אחד הביא לשלושה צריפים והקיש על הדלתות. הוא פתח את הדלת ואמר משהו ביידיש, והיא ראתה שכמעט לא נותרו לו שיניים לפני שהניחה את הסלסלה על שרפרף בחוץ, והלכה משם במהירות, ומחוץ לחורשה תהתה איך יכול איש זקן ללעוס תפוח קשה. האם לא צריכה הייתה לקלף ולחתוך לו אותו.

 

הפעם הלכה במהירות, לחצות את החורשה.

 

אבל אביגיל הבחינה בה וקראה לה ושאלה אם היא מוכנה לעזור: סבא חנוך חולה, האם היא מוכנה להביא לו לחדר ארוחת צהריים מגש עם ארוחת צהריים? לסרב לא ידעה, והיא לקחה מאביגיל את המגש והתקדמה לאט, שהמרק לא יישפך.

 

לדפיקה על הדלת שלו לא הייתה תשובה.

 

הפעם הייתה בחדר שלו אפלולית וריח מעופש של אוכל ישן ותרופות, ובחריץ האור שנפתח לאלומה חיוורת הבחינה שהוא שכב מכוסה עד צוואר בשמיכה, ועל הרצפה התגלגלו כמה ניירות ואניצי צמר. כשהניחה את המגש על כיסא בכניסה, שמעה:  

"מירלה?"

 

מי זאת? בלבול? הזייה?

"זאת ירדנה. אביגיל שלחה לך ארוחת צהריים".

 

הדלת התנדנדה וחרקה בקול צורם. בפנים דממה, רק פס האור בפתח נפתח ונסגר כמניפה. על המיטה הגוש לא זז. 

הוא לא יצליח לקחת את המגש אל הארונית שלידו. גם לא לאכול בעצמו.

אבל לא ביקשו שתחכה.

אביגיל אמרה שהוא חולה. בטח תבוא אליו כשתסיים שם.

היא תצא בשקט, ותחזור הביתה.

 

לפני שסגרה את הדלת שמעה שוב: "מירלה?"

"זאת ירדנה," אמרה, "יש לך כאן אוכל."

 

היא הבחינה בתוך פס האור שהוא מסמן בידו שתתקרב. היא פחדה שירצה שתשב לידו, כמו בסיפורים של הילדים שצחקו עליו. אבל גם לא יכלה לסרב.

 

כשהתקרבה, שמעה ששאל שוב: את מירלה? 

אם הוא הוזה, ומתגעגע למירלה אחת, היא יכולה להתחזות למירלה לרגע. אבל משהו בזה נראה לה לא נכון. 

"אני ירדנה," אמרה.

"גיי א היים," אמר חרש.

 

היה חושך. ושקט ממושך.

סגרה את הדלת.

הרי עשתה מה שביקשו ממנה.

היא שנאה להתלבט. ולהרגיש אשמה.

 

הלכה לעבר הרפת. אפילו הפרות נראו לה מטופלות ושבעות. הפרה שהמליטה אתמול שכבה עייפה וחלשה.

 

עמדה מול העגל הרך הנולד. עדיין חשבה על הזקן החולה. ועל כך שעדיין תוכל לעשות משהו. הרפתן הושיט לה את הדלי, והיא רכנה ליד ראשו הקטן של העגל והכניסה את כף ידה אל החלב שבדלי ועזרה לו לתפוס בפיו את אצבעות ידה במקום את פטמת העטין, ולהתחיל לשתות את החלב של אמו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: