הבלדה על 4087 / רון טובי

 

הבלדה על 4087

רון טובי - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לוסי..., לוסי... שמעתי את הקול ממש רחוק רחוק. הוא נגע בי, ניסה לנער אותי.

איור מאת יעקב גוטרמן

עזוב אותי, רציתי לומר, עזוב אותי כבר אין לי כוח. הינה אני כבר רואה את המנהרה והאור הלבן. שכבתי באפיסת כוחות על הארץ בדיוק באותו מקום בו נולדתי לפני 17 שנה.

 

בשנה האחרונה כבר יצאתי לפנסיה ועברתי למושב הזקנים בקבוצה 3. היציאה לפנסיה לוותה בחששות רבים. אני שהייתי כאן מההתחלה, שעל גבי הכואב ופיטמותי המלאות נבנה המשק, אני שגידלתי בנים רבים לתפארת, פתאום נזרקתי. הלילות היו סוערים ומלאים בפולמוסים. אתן לא שוות ולוקחות לנו מקומות עבודה, הצעירות מקבוצה 1 צעקו, אתן עולות כסף רב למשק, בגללכן צריך לעלות את המיסים וגם אין מקום לבנים החוזרים, המשיכה הנהגת הביניים הלו היא קבוצה מספר 2. היו ויכוחים, היו צעקות אפילו כמעט הגענו למכות. לבסוף נקבעה הנוסחה, אנחנו הופכות לעדת המקובעות. אחרי ייסורים רבים עברתי למושב הזקנים.

 

אודה על האמת הפנסיה לא רעה לחיה, חברותי רבות, אם כי גם הן הולכות ונעלמות. היינו שם בתחילה 20 ואחר כך פחות ועוד פחות. אתם יודעים איך זה. דור הולך ודור בא. היה לי טוב בקבוצה 3. הקש היה רך וטעים ומותאם לשיני הזקנות. בקיצים היה לנו פנאי רב יותר, היינו נהנות מהשמש החמימה ומלהגות על דא ועל הא בין חליבה לחליבה. חלקנו היינו כל כך זקנות שנזקקנו לעוזרים צמודים שהיו עוזרים ומקלחים. בעיקר אהבתי את 901, אומנם נולדתי 5 פרות אחריה אבל היינו החברות הכי טובות. עוד טלטול ועוד רעדה, 901 הנה אני באה.

 

חיי עוברים בעיני ביעף ורצים כמו סרט.

 

בדיוק היום לפני 17 שנה, זה היה בערב יום שישי. אני נוחתת רועדת על הקרקע הבוצית. מסביבי הכל שחור וחשוך, אני מנסה לנשום ולא מסוגלת. כל גופי רועד. לאיזה עולם הגעתי. אני חוששת, מפחדת. לפתע, משהו רטוב וחמים מלקק ועובר על כל גופי. הכיסוי שליווה אותי בביטנה של אימי הוסר, לשונה מלקקת את ראשי, אני לוקחת נשימה ראשונה. ריחה של אימי מולידתי נכנס לקירבי. עכשיו אני כבר יכולה לראות ואני שמחה. אימא, אימא שלי היא כלכך יפה וגבוהה. גופה שחור עם כתמים של לבן כאילו צוירה בידיו של אומן. היא מחייכת אלי ואומרת, בתי, בואי קומי עמדי. היא דוחפת אותי באפה הגדול והחם. אני נעמדת ואז נופלת. אמי לא מתייאשת היא ממשיכה. אני נעמדת על רגלי, תחילה שתיים אחוריות, ואז הקדמיות. אני שמחה ודצה. היי אימא, אימא תראי אותי, אני רצה. יד, מוזרה תופסת אותי ועוטפת את כל גופי. אני מורמת באוויר ומורחקת מאימי. אימא, אימא אני בוכה. הוא דוחף לי בקבוק לתוך הפה, נוזל חם וטעים מחליק לי לגרוני. אני צמאה. אני שותה ונחנקת. אחר כך, לומדת ומיישמת.

 

פירכוס נוסף מפלח את גופי, הנה אני ברפת הקטנה ובה כל הילדים,

 

עוד לא היו לנו שמות או מספרים. למרות שנראינו יחסית דומות, לכל אחת מאיתנו היה אופי שונה ומיוחד. זו רגזנית וזו נחמדה האחת שתקנית והשניה לא סותמת את הפה. אבל היינו קבוצה לטוב ולרע. בבית הילדים, הקנו לנו את האופי הקיבוצי הנודע. הכל עשינו ביחד - שתינו, אכלנו, שיחקנו התקלחנו וישנו. השעות היו קבועות ואותן לא ניתן היה להפר: בשעה 6:00 השכמה, ב 7:00 ארוחת הבוקר, ארוחת עשר ב-10:00 אחר כך ארוחת צהריים ונותנים לנו כדור לשיניים. בין 14:00 ל-16:00 חייבים בשקט מוחלט. אני ו-901 שנאנו את שנת הצהריים, תמיד היינו עושות כאילו אנחנו ישנות ובפועל היינו משחקות וחולמות חלומות.

 

בלילות חלק מהעגלות במיוחד החדשות היו גועות ובוכות. אימא אנחנו רוצים את אימא. אבל אין פה אימא ועל אבא אין מה לדבר. הם צריכים לעבוד ולפרנס להמשיך את פועלו של המשק הגועש. שומר הלילה היה מגיע אחת לשעה, מאיר בפנס. בודק ומחפש. פה ושם היה מלטף ומרגיע עגלה עצובה ולאחרת רעבה היה נותן אוכל טעים. לעיתים כשהיו עיתותיו בידיו היה גם מספר לנו סיפורים.

 

לוסי הקול חוזר ואומר מלא דאגה. האם אני פה או כבר שם.

 

טכס השמות מגיע, אנחנו עומדות כולנו נרגשות בעמדה. נדמה שכל המשק התקשט והתייפה עבורנו. המבכירות והזקנות כולן נעמדות מחכות בקוצר רוח לטכס החניכה. גם אורחים רבים הגיעו מי מרחוק ומי מקרוב - הנה עדת העורבים האפורים צוחקים וצוהלים בקטעים המשעשעים. גם זרזירים וסיקסקים צועקים מלהגים. מובילים אותי אני לא יודעת לאן אני רק רוצה לשחק וליהנות. בואי, הוא אומר, מלטף את ראשי, אל תדאגי. אני מובלת לעמדה, קושרים לי את הראש. משהוא שורף את גבי. אני צורחת מיללת, בועטת. אך הכאב לא עובר וכבר כאב חדש בתנוך אוזני שבותק וניזוק. הם כולם מחייכים, מרוצים מלטפים. זהו הכאב תם ונגמר. 4087 הם אומרים ורושמים. מעכשיו זהו שמך הרשמי בישראל. אני יוצאת החוצה זוקפת הראש, המבכירות והזקנות מחייכות אלי, אימי מזילה דמעה ומרחוק גואה.

 

אני חושש שהמצב שלה קשה עד בלתי אפשרי אומר הרופא. עוד כמה זמן יימשך הסיוט והפירכוסים אני לא יודעת.

 

אך, היינו צעירות ועוללות, הפר המקומי היה מגיע, הוא היה ממיטב בני הארץ, חזק מסוקס וטיפה גס. היה לו הילה של איש צבא. לפני שהיה מגיע, היינו מתקשטות, מתאפרות, מראות את מה שאפשר כמעט בלי להשאיר מקום לדימיון. היינו קופצות אחת על השניה, נלחמות מי תעמוד ראשונה בעמדה ותתפוס את ליבו. פתאום אני נזכרת בצמד היפות 4070 ו-4030 הן היו גבוהות, עיניהן היו עגולות שחורות שחורות, עטיניהן היו זקופים. כל הילוכן אמר הוד והדר. כל פעם שבא הפר המקומי הן לא הסתכלו עליו או היפנו מבט הן רק המשיכו לשבת. הוא ניסה להרשים אותן בכל אונו וכוחו. רץ מתנשף בועט ובוטש - אך הן ישבו ואכלו בנחת. לבסוף הוא היה מתיאש והולך. 4070 ו-4030 עזבו אותנו הן עברו לחו"ל.

 

לילה של קיץ בהיר אנחנו אחרי חליבה. יושבות בקבוצה 4, מבכירות צעירות, גופנו מלא עזוז ושמחה. אנחנו יושבות, מביטות בירח מחפשות משמעות בכוכבים. 4087, אני חוזרת ואומרת מתפלספת עם 804 שהגיעה אלינו לא מכבר. את יודעת היא אומרת. שואפת שאיפה מהקש - המספר שלך בגימטריה הוא 19 - זה אומר שאת מאוד חכמה ונבונה. היא פולטת נשיפה לבנה. ככה כולנו יושבות מקשקשות כמעט בלי דאגות רק 5000 כזו רצינית, גופה לבן בהיר ללא כתמים ורבב תמיד יושבת בצד, היא בודדה ולרוב עצובה. אולי היא אכלה משהו לא טוב אולי פטריות או סמים אחרים. אולי היא בכלל מפתחת תורה חדשה אותה רכשה במזרח.

 

שוב פירכוס, כאב חד מפלח. לובה לובה איפה את.

 

לובה היא ילדתי הראשונה, ילדה כלכך טובה. עיניה שחורות, עמוקות. ריסיה ארוכים ויפים. גופה גבוה ורם נישא מעל העם. כשהייתה צעירה הייתה מלכת הכיתה. תמיד מסדרת מארגנת. בשבועות תמיד הייתה תמיד נבחרת לשמש כמלכה בצעדת הקיבוץ. כשבגרה התחילו בינינו הויכוחים. היא הייתה מנהיגת השינוי. צריך לשנות את הכל היא אמרה. אי אפשר כבר לחיות בקיבוץ הישן. תראו היא הייתה אומרת באספות המשק. יהיה לכן טוב ונפלא ברפת החדשה. תקבלו דיור גדול שיהיה שייך רק לכם, ואוכל ותנאים - תעבדו פחות ותקבלו יותר. היא הייתה מסיימת, סוחפת.

 

ומי ידאג לזקנים, ולעובדים החלשים ולמה צריך לפרק אם פה בכפר כלכך נעים, נשמעו קולות אחרים. הבנים יברחו ולא יישארו. יווצרו מעמדות בריתות ומריבות. ולא יהיה יותר קש טעים שיהיה ניתן לחלק עם כל החברים.

 

כך נשמעו צעקות וגעיות ברחבי הכפר. הלילות והימים היו סוערים. קבוצות תמיכה מאחד והפגנות מנגד. לבסוף נפל הפור אנחנו נוטשים את הישן ועוברים לחדש.

 

רק אני נותרתי מאחור, זקנה מדי, עייפה מדי בשביל לשנות הרגלים של שנים. כשאחרון החברים עזב, ולא נותר עוד איש באזור הישן. נדם ליבי והחזרתי נשמתי לבוראי.

 

הערה: 4087 הייתה הפרה האחרונה שנשארה בקיבוץ. היא לא עברה עם כל העדר לרפת "רן" ברביבים מאחר והיתה זקנה מדי. מספר חודשים אחרי שהעדר עזב ולאחר שזכתה לליווי צמוד ומלא אהבה של אלי שגיא. החזירה 4087 את נשמתה לבורא.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: