ביקור בקיבוץ / רון טובי

|

ביקור בקיבוץ

רון טובי - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

יום חמישי הגיע, הילדים כבר מזמן ישנים. הוא קורס על הכורסה, הלפטופ זרוק על השולחן הקטן שמולו.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא מסיים מייל אחד ומייד מתחיל לטפל בשני. אישתו מבינה ששוב היא תצטרך להעביר את מחצית הלילה לבדה. "אני נכנסת למיטה" היא אומרת, רומזת. הוא ממלמל מהסלון שמיד הוא יבוא. היא כמו תמיד מדליקה את האור הקטן וקוראת עוד פרק בספר. הפעם היא קוראת את רם אורן האחרון. פתאום צלצול נשמע, הוא מקווה ששום דבר נורא לא קרה בעבודה.

"הלו'" הוא עונה בקול עייף, כמעט עצבני.

"היי בן מה נשמע זאת אני, הכל בסדר?"

"אה הכל בסדר פה בעיר, קצת עייפים מהעבודה," הוא עונה, משתדל לסיים את השיחה.

"תשמע, היא אומרת, מחר באים הרבה חברים וחשבנו אולי זה הזמן שתבואו לקיבוץ."

"אבל אימא את יודעת שמסוכן ויורים קאסמים," הוא מנסה להתחמק.

 

ופתאום אישתו עונה מהקו השני, "היי מה נשמע שם בקיבוץ, הכל בסדר? ומתי אנחנו מתראים כבר שבוע שלא ראינו אתכם פה בעיר הגדולה."

 

והאימא שוב חוזרת ואומרת: "מחר, מגעים חברים וגם קאסמים לא נופלים, אולי תבואו פעם אלינו לבקר בשבת, תראו יש טבע והכל אדום וירוק הילדים ממש ישמחו."

 

הם ממשיכים לקשקש כמו תמיד ולבסוף מנתקים את השיחה. בלילה הם מדברים בינו לבינה. "תראה," היא אומרת, "זה יכול להיות נחמד שהילדים שכבר גדלו יראו סוף סוף את הקיבוץ וישמעו על העבר שלך." הוא חושב ומנסה לתרץ שלא אפשרי ויש פגישות ועבודה. לבסוף מתרצה - "נו טוב אשתי ניסע בשבת."

 

בשבת הם עולים, אימא אבא ושני ילדים על האוטו, שליד מכסה הדלק מופיע הלוגו של החברה. הוא מניע את המכונית, ופונה ליציאה מהעיר דרומה, המכונית נרתעת לשנייה כאילו שואלת היי אנחנו לא אמורים לנסוע צפונה? הם יוצאים מהעיר החונקת, שועטים על הכבישים הריקים, בתוך מרחבים ירוקים, "וואוו," הוא אומר "בנו פה מחלפים ממש גדולים ויפים ותראו בצד איזה פריחה יפה." ואשתו מתלהבת ורוצה לעצור, היא קוראת לילדים, "תראו איזה יופי." ושני הילדים כלל לא מתעניינים וממשיכים לשחק באייפונים החדשים שקיבלו לא מזמן.

 

המכונית מאותתת, נכנסת לכביש הכניסה, 10 שנים הוא לא היה פה ודומה שלא הרבה השתנה. ופתאום הוא רואה תחנת דלק ובית קפה והוא צובט את עצמו כלא מאמין. הוא חונה בחניה שליד ההורים, נדהם מכמות המכוניות הפרטיות והבתים הגדולים. ההורים יוצאים וכולם מתחבקים. הוא עובר בבית, תופס את הראש, "אישתי תראי איזה בית גדול ואיזה מטבח... ויש גם חדר ממ"ד ומחשב, בעיר בית כזה עולה הון תועפות," הוא אומר ומחשב בראשו. "חכה עד שתראה את הבית הישן," ההורים צוחקים. והם יוצאים החוצה והוא מביט במפלצת אדירה או שמא נאמר טירה. שצמחה מהבית הקטן של שתי אשקוביות וסלון שפעם היה ביתו בילדותו בו חיו זוג הורים, 4 ילדים וכלב. והוא קורא לילדים, "היי בוא נלך, נבקר קצת בקיבוץ." ממשק הילדים נותרו רק זוג טווסים מצווחים. הוא פונה ללולים. "פה פעם אבא שלכם עבד - בואו נכנס נראה כמה אפרוחים." אך במקום זה הוא רואה שער נעול ועליו כתוב 'שטח פרטי הכניסה אסורה, האתר שייך לקבלן פרטי'. הוא לא מאמין. טוב אז בואו ננסה ברפת אולי נתפוס איזה חליבה או המלטה." והוא יורד בשביל והכל מוזנח ואין פרות וגם לא המלטות.

 

"טוב בואו," אומר לילדים שכבר מעוצבנים, לא מבינים למה ההורים ניתקו אותם מסם החיים - האייפונים. "נלך לקצה הקיבוץ שם יש תעלות ישנות של המלחמה. ואפשר למצוא שם הרבה פרחים ואם יש מזל אולי גם צבים וצבאים..." אבל במקום כל זאת הוא רואה אתר בניה ושלט עליו כתוב - 'כאן תוקם שכונת בנים החדשה."

 

"בואו ננסה מקום אחרון," הוא אומר ותוהה לאן נעלם כל העבר. כל הכבודה יורדת לאזור הגנים הישנים, "לפחות הם נשארו," הוא ממלמל לעצמו. הוא מביט ונדהם לראות שהטיל הכחול הגדול נעלם ולקח איתו את מחסן התחפושות הישן והמספרה של פיגארו ובמקומם צץ לו מגרש משחקים גדול מלא בחול.

 

"אתם יודעים מי זה פיגארו?" הוא שואל - והוריו מחייכים ואישתו והילדים ממש לא יודעים. והוא מספר, "בקצה גן המשחקים בו אנו יושבים היום. היה פעם בנין קטן וקצת מוזנח. שם הסתפרנו כולם ילדים ומבוגרים...

 

פיגארו היה בחור מבוגר, קרחת התנוססה במרכז ראשו ומסביבה שערות לבנות מסודרות. אחת לחודש בבוקרו של כל יום שלישי - חורף, סתיו, קיץ או אביב. היה קם בבוקר מוקדם, עוזב את עיסוקיו האחרים, מתרחץ ומגלח את פניו. משסיים היה ניגש לארון, עובר על אוסף החולצות המכופתרות שלו ובוחר בחולצה אחת. אחר כך היה עובר על ערימת מכנסיו המקופלים ובוחר לחולצה בן זוג מתאים, ואת החולצה המגוהצת היה דוחף ומסדר לתוך מכנסיו הכהים. לפני שעזב את הבית, היה חובש את כובע הלבד על ראשו בעוד ידו הייתה אוחזת מזוודת עץ קטנה. פיגארו היה מגיע לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ומשם עולה על קו 351, ונוסע כל הדרך לקיבוץ הקטן שבדרום.

 

באותם ימי שלישי, כולנו היינו נרגשים קטנים וגם גדולים. בבוקר הגננות והמטפלות היו אוספות את כל הילדים מגן נרקיס וגם מגן גפן ואומרות, "פיגארו היום בא - כולם מסתפרים." היה לו חדר קטן, אולי מטר על שני מטר. בבוקר הוא היה מגיע, פותח את דלת הברזל החורקת, לוקח מטאטא קטן מנקה ומכין את החדר לאורחים הנכבדים. בחדר לא היו דברים רבים - מראה גדולה על הקיר, ארון קטן ובו מטאטא ומגב וכיסא אחד ישן של רופא שיניים עליו ישבו לקוחתיו. פיגארו היה מניח את מזוודת העץ הישנה שלו על השיש הקטן, מוציא את כלי העבודה מתוכה ומסדר אותם באהבה על השולחן שלידו. הייתה שם מברשת שחורה, תער ישן לחיתוך שערות העורף ובקבוק מיוחד שמשפריץ להתזה על הראש... אה כמעט ששכחתי, גם כמה זוגות מספרים ישנות. משגמר לסדר את כל הכלים ולאחר שניגב את הכיסא במגבת הגדולה, פיגארו היה מוכן לבחור בקורבן הראשון. אתה, הוא היה מצביע ואומר, בוא ילד בוא שב. כשכבר היית מתיישב, הרגשת כמו מלך. פיגארו היה לוחץ על דוושת ההגבהה של הכיסא עד לשיא הגובה וכשזה לא הספיק היה מוסיף את מזוודת העץ שלו ורק אז הוא היה מרוצה. תחילה היה עוטף אותך במין סדין לבן סוגר בקליפסים מיוחדים את קצוותיו. אחר-כך, לקח את השפריצר ומתיז על הראש לש את קרקפתנו אחת ושתים וגם שלוש. עכשיו השער רטוב ומוכן.

 

"איך תרצה?" הוא היה אומר, "לא איכפת לי- רק שלא תקצץ הרבה." לפעמים, הוא גם שמע, "אני רוצה שביל באמצע או בצד." לכולם הוא היה אומר, "בסדר, מה שתרצה אין בעיה." אחר כך הוא היה גוזר ומזמר. אני הייתי נמוך ולמרות שישבתי על המזוודה לא יכולתי לראות מה נעשה. והוא היה קוצץ פה וקוצץ שם והשער היה נופל על הסדין ומשם לרצפת הבטון. "עכשיו תעצום עיניים," היה אומר ומיישר את הפוני. כשסיים את העבודה, היה אומר, "אווו זה נראה נפלא." והיה מוריד את הסדין כמו מפית של אחרי ארוחה ומנער אותו על הריצפה. אחר היה עובר עם מגבת על הכיסא מנקה אותו מכל צדדיו ולבסוף היה לוקח את המטאטא הקטן ואוסף את השערות לתוך הפח. עכשיו הוא היה מוכן לבחור בקורבן הבא. ושוב חוזר התרחיש - "בוא עלה על המזוודה," והיה לש את הראש אחת שתים ושלוש ואיך תרצה?... אני רוצה לא קצר או ארוך, שביל באמצע או בצד. אך למעשה הוא היה עושה מה שהוא רוצה. וכולנו היינו באים ויוצאים כמו מתוך סרט נע עם אותה תספורת קצוצה."

 

והילדים שואלים: "אבא, באמת קראו לו פיגארו? איזה שם נפלא הוא בטח מאיטליה או אולי מספרד." והוא מהנהן ואומר, "בטח שכן." וסבא וסבתא צוחקים, "לא בן, האמת ששמו האמיתי הוא - שמריהו נמר. והוא בכלל הגיע מטורקיה. הוא היה עובר בין הקיבוצים וגוזר ומקצץ את כולם. בקיבוץ המציאו לו את השם פיגארו על שם האופרה הספר מסיביליה."

 

הם מתקדמים לכיוון חדרי הנודד, על הדשא עדת צעירים יושבים מתרפקים על יופיה של שבת. חלקם עושים על האש, ואחרים סתם מתחרדנים בשמש הנעימה. סביבם כלבים וחתולים מסתובבים באלפים. וסבא וסבתא מצביעים, "אתם יודעים, כשהיינו צעירים ובאנו לקיבוץ לפני יובלות, פה ישנו ובילינו בלילות. זה היה נחשב לחדרים מהטובים בקיבוץ. ויודעים אתם מה היה ממש ממול איפה שגרה עכשיו משפחת שנורמן..." "לא" הם אומרים להוטים. והוא ממשיך בסיפורים...

 

"והנה מגיע אביב- וחג החירות הולך ומתקרב. והמטפלות שוב אותנו אוספות - הפעם הן אומרות עלינו לבחור בגדים חדשים ונעלים חדשות. פעמים בשנה קרה המאורע. פעם אחת בחג האביב והשניה בראש השנה. ואז כולם הולכים שמחים ומצחקים שמחים ונהנים. תחילה אנחנו הולכים למחסן של לאה שהחליפה את שרהלה לבחור לנו זוג נעלים. דלת העץ הקטנה נפתחת למרחב עצום שבו עשרות או אולי מאות קופסאות של נעלים מסודרות בערימות ערימות. ואנחנו עוברים בין הערימות. פה זה לגברים ושם זה לנשים ואז ישנה עוד חלוקה - אלה לילדי בית ספר ואלה לעובדים ושם לילדים הקטנטנים. אבל נודה על האמת, כל הזוגות כולם נראות ומריחות אותו הדבר. אנחנו בוחרים ומשווים בין הזוגות ומקנאים בהורים שיכולים לקחת נעלים שוות. ולוקחים זוג נעלים ומודדים, מתפתח ויכוח מה עדיף נעלים גבוהות למשחקי כדור-סל או נמוכות לריצות ארוכות. הויכוח מתלהט, ערימות הנעליים הולכות ונעלמות ונוצרת בעיה - אלה קטנות והאחרות, מה לעשות, גדולות... וכבר נגמרו כל המידות ונותרו רק נעלים בודדות. והמטפלות מזרזות ובודקים עם האצבע, "לא נורא הרגל תגדל בינתיים תכניס צמר גפן," הן אומרות לאחד ולאחר, "זה לא נורא שקצת לוחץ בבוהן, להיפך זה טוב." ובסוף כולם יוצאים ובידם שלל של קופסאות נעלים חדשות. אני מגיע הביתה מראה להורים הם מרוצים. אחר כך אני מחביא את הקופסא מתחת למיטה."

 

הם ממשיכים בשביל ורואים תאילנדים מחכים ליד דלת כחולה ואשתו מתלהבת, "איזה יופי יש פה גם מחסן יד שניה'. והוא עוצר ואומר, "פעם שהייתי קטן זה היה בכלל מחסן של בגדים חדשים ומכבסה." "אבא ספר לנו עוד סיפורים על הקיבוץ הילדים הקטנים מבקשים מתלהבים."

 

"ביום למחרת, אחרי שבחרנו בזוג נעלים אנחנו הולכים לבחור בגדים חדשים - מותר לקחת שתי חולצות טי חדשות וגם אפשר כמה ישנות מיד שניה וחובה אבל חובה לקחת חולצת כפתורים לבנה, המטפלות אומרות ומסיימות. ואני מה לעשות שונא חולצות של כפתורים. זה תמיד לא נוח ללבוש ולהסיר... תמיד אני נאבק לסגור את הכפתורים אחד שתים שלוש ארבע ושכבר גמרתי להכניס כל כפתור לחור, אני בודק ורואה שזה בכלל לא בסדר. עשיתי בלאגאן... איך שאני שונא חולצות כפתורים. ויש ויכוחים וצעקות - 'אתם לא מבינים בחגים צריך תמיד ללכת בחולצה מכופתרת ושלא תחשבו ללבוש חולצה אחרת.' עוברים בין המדפים העמוסים, חולצות לבנות ושחורות, אדומות וירוקות... שלל של צבעים משגעים ואיך בכלל אפשר לבחור ואני עובר ביחד עם כולם, עוברים פותחים וזורקים ב'לא מקופלים'. אני בוחר בבגד האדום ואומר 'תראה איזה בגד אדום יפה.' ואחר צוחק ואומר, "זה בכלל ירוק. ומתחיל הויכוח התמידי כמו אז בגן של תמר עם צבע הבדידים - 2 זה ירוק, ו-3 זה אדום, ו-5 זה צהוב ולא סגול. ואני כמו אז תמיד מפסיד כי - מה לעשות אני עיוור צבעים מלידה. לבסוף על מנת לא לטעות אני בוחר בחולצה שחורה והשניה... לבנה. ועוד דבר טוב אחד קרה, מרוב ויכוחים וילדים במחסן, שכחו המטפלות לוודא שלכולנו חולצות מכופתרות ועשיתי עסקה עם ילד אחר - חולצת כפתורים חדשה הוחלפה בחולצת טי מגניבה ועליה כיתוב באנגלית. עיסקה מושלמת לשני הצדדים. ואחר כך הולכים למרסל שמתקנת את הקרעים בחולצות של יד שניה. ואת כל החבילה, בגדים ישנים וחדשים נותנים לרחל שתסמן את הבגדים בצבע, בצורה ובמספר המתאים.

 

ערב החג מגיע, ושערותינו שכבר קוצצו בידיו הבטוחות של פיגארו רחוצות ומסודרות. וכבר בחרנו חולצה ומכנס ואפילו נעלים חדשות שמחכות בקופסא מתחת למיטה. וכולם רחוצים ויפים ואל החדר-אוכל הולכים. ואני שמח כי אין לי חולצת כפתורים אלא חולצת טי פשוטה ו'מה עם הנעלים?' אימא שואלת. 'אה... הם מתחת למיטה.' 'אז למה אתה לא נועל אותם?' היא ממשיכה. ואני עונה, 'חבל שיתבזבזו אותם אני שומר לחג הבא...'"

 

הם יורדים בשביל ומגיעים למשטח הגרנוליט. "פה בעבר" הוא מספר, "היו מים זורמים ומזרקה. והיו לילות של קייצים חמים שדובוש ז"ל היה עושה לנו קסמים משוגעים ובין לבין היו נשמעים קולות קירקור של צפרדעים. דובוש ז"ל היה מתלבש בגלימה שחורה, מנפח בלון ענק מחזיק אותו ביד שמאל ובידו הימנית היה מחזיק מסרגה. אחר כך לוחש בקול, 'הוקס פוקוס' גדול ומכניס המסרגה לתוך הבלון והפלא ופלא הבלון לא מתפוצץ... והקהל כולו היה רוגש מתרגש.

 

מאוחר, בערב, היו מסריטים סרטים רק להורים ואנחנו היינו מתגנבים ומהחלונות מסתכלים. ועוד היו פה ימים בהם נערכו פה חתונות - והחתן והכלה היו מובלים בתוך כף שופל גדולה, ודוד כהן היה מביא להם את עוגת החתונה מונחת בתוך ידו הענקית - והעוגה מעולם לא נפלה ותמיד הגיעה שלמה. ובסוף כולם סיימו בארוחת ערב מופלאה מעשה ידיו להתפאר של בן דויד." והוא נרגש וגועש וממשיך לספר, "ופה בדשא, היינו משחקים כדורגל כל ערב ופעם בזמן חורף סוער במיוחד שהוואדי שצף וגעש לקח גיל אמיר את סירת הקנו והפליג כמעט עד לעזה."

 

הילדים מתלהבים ושואלים שאלות ואישתו מסתכלת עליו ואומרת, "בעלי אוי זה כל כך נפלא." והם הולכים בשבילים והוא מספר להם סיפורים על השסק והתמרים של חורשי, על הגניבות הליליות מהאקונומיה של קיטש, על הסרט המיתולוגי ש, שפן הקסמים' והמחסן של סבא הצגות הבר מצווה ומשחק הטניס המפורסם שנערך ממש פה בקיבוץ בין מנסדורף וגליקשטיין נגד עקיבא ומייק שבינתיים חזר לניו זילנד." הוא לא מפסיק לדבר ולספר עד שמגיע הלילה והם נפרדים מההורים וחוזרים למרכז.

 

הימים חולפים הקאסמים חוזרים ואיתם התירוצים הידועים למה הם לא באים. הוא יושב בסלון, הלפטופ זרוק על השולחן לידו. והילדים ישנים. "אני נכנסת למיטה" היא אומרת מפתה. והוא ממלמל כמו תמיד שיש עבודה. ופתאום הטלפון מצלצל...

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: