אגדה מקומית / רון טובי

 

אגדה מקומית

רון טובי - כפר עזה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

זה היה כשהייתי קטן. עבדתי במשק הילדים בקיבוץ. משק החי, אז, רק נבנה בעמל וביזע רב של ילדים והורים הבונים יחד.

איור מאת יעקב גוטרמן

מרשתים ברשתות גדולות סביב לסימוני הבטון המוכנים מראש. בונים כלובים למינים שונים של ציפורים, קופים וחיות אחרות. מרתכים, מעשבים ומנכשים עשבים. אחרים שותלים עצי נוי בגן הבוסתן הקטן. במרכזו של הדשא עמדה בריכה גדולה ריקה. בהמשך יוכנסו עליה ברווזים ואווזים. יש גם עיזים וכבשים בקיצור חגיגה שלמה.

 

עוברים כמה חודשי ומשק הילדים כבר עומד לתפארת. מלא בחיות רבות - בעלי כנף צבעוניות שורקות ומזמרות, הולכי על ארבע עמוסים בצמר כאשר אחרים מקפצים ומתרבים. יש גם זוחלים ובעלי זימים יפים. בצד המשק מתפתח לו גן ירק קטן ובו מגדלים אבטיחים, פלפלים ושאר ירקות המובלים ישר לאקונומיה של המשק.

 

חולפת שנה או אולי שנתיים, אני חוזר מבית הספר ומגלה שאני תורן במשק הילדים. אני רץ מייד, מכין את הדליים ומעמיס אותם באוכל טעים. אחר כך לוקח את הלחם הישן מרטיב אותו במים, לש את את הכל לעיסה אחת גדולה וטעימה מאכל לציפורים. כמעט לפני סוף הסיבוב, פונה למקרר הלבן הגדול שעומד בפינה פותח את המקפיא מוציא משם מעדנים לשקנאי - דגים קפואים. אני זורק מעל הגדר הוא מותח צוואר, פותח המקור ותופס את הדגים אחד אחרי השני בלי בעיה. אחר כך הוא פוער את הפה, צוחק אלי, כאילו אומר, בחייך, נסה קצת לאתגר.

 

סיבוב אחרון, מעמיס את המריצה באבוס ואספסת רץ להאכיל את החמורים הצעירים שרק לפני מספר ימים הגיעו למשק הילדים. בחצר שלנו שני חמורים. למעשה חמור אחד אפור ואתונה לבנה. הם נעים לכיווני קופצים משמחה. אני שולח יד מהססת, הרי הללו ידועים כנושכים ולא חביבים לבריות. להפתעתי הרבה, לא באה נשיכה הם שניהם מתרפקים על לטיפתי שנמשכת. הם שולחים נשיפה רכה לידי ואני חש באוויר חם ונעים היוצא מאפם. אחר כך שניהם מתרחקים, ומתיישבים על הקרקע הבוצית. רגע לפני שכדור האש עומד לרדת להתאחד עם הים בצד מערב. לפתע הם נותנים נערת חמורים גבוהה אחר כך קמים ושוב אלי באים. אני לתומי חשבתי שהם רוצים אולי עוד אוכל טעים אבל מבט מהיר באבוס מגלה שהאחרון מלא בכל טוב. בעודי מתחבט ברצונם ואלה לפתע את פיהם פוצים הפעם במקום נערה יוצאת מפיהם בת קול. אני לא מאמין, חמורים מדברים זה לא יכול להיות. אני חושב שאני הוזה, אני צובט את עצמי, בודק אם אין לי חום. פתאום נחמה הקופה שמשקיפה מכלובה צוחקת ומצטרפת לחגיגה. אני חושב שאני שומע אותה אומרת כן הם בעלי החיים מיוחדים יכולים לדבר כמו בני אדם. אני מסתובב והיא צורחת וחוזרת להתיישב בודדה בקצהו של הכלוב. הרבה שאלות מסתובבות לי בראש לא פתורות.

 

החמור והאתון אלי מתקרבים ושוב פוצים את הפה. "היי ילד אל תפחד" הם ממשיכים, "בוא תתקרב... שב". אני המום מתיישב על חבילת הקש הקטנה, עשרים קילוגרם משקלה. "הזמן קצר והמלכה מרובה אין לנו הרבה זמן לספר את סיפורנו אנא הסכת ושמע".

 

למעשה אנחנו איננו חמורים, כי אם בני זוג מלכותיים בני יותר מארבעת אלפים שנים. נולדנו בתקופה הידועה בעולמכם כתקופת הברונזה. אז באותם השנים על הארץ שנקראת היום ישראל ובעבר נקראה כנען חיו עמים רבים. הם חיו בערי מדינה שונות שהיו פזורות על פני כל הארץ. כמו היום, היו אז מלחמות רבות וכיבושים וגם כמובן תקופות של שלום. היו חיים רגילים של עבודה ואהבה. באותן שנים נולדנו. אהובי, נולד בעיר הגדולה שהתחילה להתגבש אז באזור - העיר עזה. ואילו אני האתון הייתי בת מלכות מצרית עשיתי את דרכי עם אבי אחד משרי הצבא של פרעה החיסקוס לראות ולתור את מצודות הדרום ובעיקר את המצודות הגדולות של תל גומא ותל מפלסים.

 

יצאנו ממצרים בשיירה ארוכה ומפוארת. ליוו אותנו אנשי צבא רבים, פרשים על סוסים וחיל רגלים ענק. צעדנו מהדלתא הלכנו לאורך החוף. אני הייתי מפונקת נישאתי על-ידי עשרה גברים, עבדים חזקים שחורים מבני הנובים החיים בדרומה של מצרים. ישבתי על אפריון גדול. למרות שהייתי צעירה, כבר הייתי מיועדת לחתונה לאחד מבניו, נסיכיו, של המלך.

 

באותן שנים, ממשיך החמור לספר - אני נולדתי למשפחה ענייה בעיר עזה. הייתי עובד מבוקר עד ערב, עוסק באומנות העתיקה של בני משפחתי אומנות שעברה בסוד מדור לדור - שרפתי חמר בתנורים גדולים, משפחתנו הייתה יוצרת כדים. העבודה הייתה קשה. בבוקר הייתי מעמיס אסל על גבי, עליו תליתי שני כדי חמר גדולים ובהם מילאתי מים מנהר קטן שזרם בפאתי העיר. המים היו על מנת ליצוק על החומר להפוך אותו לחימר. פעם בכמה שבועות הייתי יוצא ביחד עם אחיי בשיירה גדולה. בשיירה היו מספר חמורים על גבם תלינו שקים ובתוכם כל הפסולת של הכדים. שיירה אחרת הייתה מצטרפת אלינו מוכרת את הכדים השלמים היפים. ככה ההיינו עוברים מעיר לעיר באזור - תל גמה, מפלסים וניר עם ופעם הרחקנו אפילו עד אשקלון. את הפסולת היינו זורקים ליד תל מפלסים בתל הידוע לכם היום בתור גבעת החרסים.

 

האתון פורצת לסיפורו ומספרת - הנה השיירה הגדולה שלנו עומדת מרחק של יום הליכה מהעיר, העומדת בגאון על תל גמא. אבי מסתכל לשמים ומחליט שכבר מאוחר, לא נספיק להגיע לעיר, אנחנו עוצרים ומקימים חניון לילה. הלילה יורד, מכיוון העיר אני רואה ניצוצות של אש גדולה ומדורות שמאירות את כל הסביבה, ברקע המון קולות - תנים, שועלים פה ושם שאגות של אריה- אני מתקרבת עוד למדורה. יש גם קולות אחרים,ריקודים ושמחה - סוף כל סוף עיר שוקקת חיים אחרי ההליכה הארוכה המעייפת במדבר.

 

טלטול האפריון העיר אותי, והנה אנחנו מהלכים כבר רבע היום. אני מבחינה בעיר, מצודה אדירה עומדת על פני גבעה נישאה צופה על פני כל הסביבה. את העיר מקיפה חומה מבוצרת היטב עשויה אבנים גדולות, מסותתות. בחומה מספר שערים ובהם עומדים שומרים רבים צופים בוחנים את העוברים ושבים. השיירה שלנו צועדת ומתקרבת. אנחנו עוברים בין שורה של חלקות שדה קטנות מעובדות. אנשים יגעים מיישרים את גבם, מסתכלים ומנסים לראות מי הם בני השיירה המלאכותית. אנחנו מגיעים לנחל השוצף, הפמליה שלנו מצריכה 3 סירות גדולות. על כל סירה 4 אנשי צוות ביריונים המושכים את דרכם מגדה לגדה, אוחזים בידם בחבל עבה, מעבירים עליו יד אחרי יד, מתקדמים לגדה השניה.

 

במאמץ אחרון, הפמלייה עולה במעלה הגבעה, העבדים הנובים מתנשפים ומזיעים. אבי, נעצר עומד ליד החומה, מלטף את האבנים - את החומה הזו לא ניתן לפרוץ או להכניע הוא אומר בגאווה, בנייה ותכנון של טובי האסטרטגים המצרים.

 

השיירה שלנו נכנסה דרך שער העץ המרכזי. הדלתות נפתחות לפנינו ולעינינו התגלה תוכה של העיר. ראש העיר ומשפחתו הגיעו כולם לבושים בלבן מרכינים את ראשם ומברכים אותנו לשלום. עבדים הגיעו במהירות, אסרו את הבהמות העייפות ולקחו אותן למכלאות. עבדים אחרים מילאו אבנים קטנות, בהן שקערורית קטנה, במים. טבלנו בהם את רגלינו ורחצנו לפני שעברנו את מפתן העיר, כמנהג המקומיים.

 

עבדים נשאו אותי על כפיים לבית מסותת באבן. אומנם לא כמו במצרים אבל היה לי נעים וטוב. שפחות רחצו אותי במים זכים אותם הביאו בכדים גדולים מהנהר ששצף בעמק. הבית בו גרתי, צפה על כל האזור. לעת ערב, בעודי אוכלת חרובים טעימים ומקנחת במים זכים אני צופה מאופק לאופק, נדהמת מהיופי שמילא את עייני- והנה מצד קדם אני רואה את קרני השמש האחרנות מלטפות את ראשי ההרים הגבוהים שהיום אתם קוראים להם הרי יהודה, מצד הים - הלו הוא צד מערב, ראיתי את אמבטית הים הכחולה ועליה שטות ספינות שליטי הים- הפניקים. בספינות, סחורות וריחות מארצות רחוקות ערי יוון וקפריסין. הספינות הגדולות, חונות בערי החוף, עזה, אשקלון ואשדוד פורקות ומעלות סחורות.

 

ביום השני לקחתי מאבי כיכר של זהב, וירדתי אל השוק האדיר במרכזה של העיר. בשוק סחורות רבות ומגוונות והתחרות בין הזבנים רבה - אחדים מוכרים גרעינים, אחרים מוכרים בדים יפים, ישנם תכשיטים עשויים צדפים וכלים מברונזה. כלי חרס מקפריסין וגם כלי חרס מקומיים מהעיר עזה. אני אוהבת את הכלים העזתיים יש עליהם ציורים יפים. ואז פגשתי בו באהובי.

 

איך אפשר לעזור לך נסיכה הוא פנה ושאל. ואני טבעתי בעיניו החומות. פניו כאילו סותתו בידי אומן, עטורות בחתימת זקן. כשפניתי אליה בשאלה, הסתחררתי מריח המור והלבונה שעטף את גופה. היא לבשה שמלת בדים לבנה שחשפו חלקים מגופה השחום. ליבי חשב להתפוצץ... לצאת מגופי.

 

התאהבתי בגופו ובשריריו שהסתרגו שעה שהתכופף להרים את הכד הכבד שרציתי לראות. ביקשתי לראות אחד ועוד אחד. הוא, במקום להתעצבן רק צחק, התכופף והראה לי את הכד המבוקש.

 

הייתה רק בעיה אחת. הייתי מאורסת לאחד מבני המלך, לאחד מנסיכיה של מצריים. והוא לא בן של מלך רק אדם פשוט במעמד קצת יותר גבוה מעבד.

 

לא ידעתי מה לעשות. בעיר הגדולה כולם הולכים אחרי ובולשים. הוא הציע שנפגש לעת ערב, במקום שנחבא בין שני שערים, בקצה הדרומי של העיר. אין שם כמעט שמירה ואם יש, השומרים תמיד שיכורים. הוא הצביע עם אצבעו בלי שאף אחד יראה מסמן את המקום. לעת ערב, עשיתי עצמי כאילו אני הולכת לרחוץ, התחמקתי מעיניהם הפקוחות של השומרים שארגן לי אבי. הגעתי למקום שקבענו. הוא עשה את אותה הדרך רק מהצד השני. נפגשנו ליד החומה הגדולה. "אני רוצה אותך לאשתי", הוא אמר ואני החזרתי, "אתה אהובי".

 

בראשי, אומר החמור, הגיתי תוכנית בריחה. קבענו שבפעם הבאה שאגיע לעיר בשיירת כדים מהעיר עזה, אז הירח יהיה מלא, אז ניפגש שוב. ביום האחרון לשהותנו בעיר, אטמין אותך בכד גדול מחרס שאכין במיוחד, הכד יהיה מסומן, יהיה חרוט הציור הבא - שלושה קווים אנכיים נחתכים בשלושה קווים אופקיים. וכך מבלי שאף אחד ידע או ישים לב, אוציא אותך מהעיר ואקח אותך איתי. אשה אותך לאישה, בעיר עזה.

 

כמו שהוא הבטיח, כשזרח הירח המלא, הוא הגיע. ביום האחרון הוא הטמין אותי בכד הגדול ועברנו את השומרים בלי בעיה. אחרי מספר ימים הגענו לעיר עזה. שם נערך לנו משתה ומסיבה. אבל אז נחתה עלינו הצרה. מסתבר שחרונו של המלך המצרי עלה. וכשהוא שמע מה עשיתי, עוזריו הטילו עלינו כישוף - את תהפכי לאתון והוא יהפוך לחמור וכך תחיו ותסבלו כל חייכם. פעם אחת בשנה, בלילה הקצר ביותר של השנה, כשהירח זורח... לשעה אחת תהפכו חזרה לזוג אוהבים שהייתם ותוכלו לדבר - לפרוק את סבלכם עם בני האדם.

 

בעוד היא אומרת בני האדם אני שומע מכיוונם נערה והם כאילו רוצים להמשיך ולספר אך לא יכולים. אני מסתכל בשעון, עברה שעה מאז שהם התחילו לדבר. דמעה זולגת מעיני, אני ניגש ללטף, אך הם כאילו כלום לא קרה ומעולם לא סיפרו את סיפורם... הם רק רוצים לנשוך את ידי.

 

אני מסתלק, חוזר אל ביתי.

 

עברו הרבה שנים והחמורים כבר אינם, עזבו אותנו למקום אחר. משק הילדים כמעט ונעלם. שכחתי כבר את הסיפור הייתי משוכנע שזו רק בדיה שעלתה בראשי. באחד הימים, בו חגגו את חג השבועות, אנחנו עולים, מספר חברים, לגבעת החרסים, אני מראה להם את האזור ומסביר - שם החץ השחור, כאן הקיבוץ, שם מרחוק העיר עזה. השעה היא שעת בין הערביים בחוץ טיפה קריר. אנחנו חולטים תה ומסתכלים בכדור השמש שצונח במהירות אל הים, צובע את השמים. לפתע אחד מהכלבים שבא איתנו, משתגע, חופר בור באדמה הקשה ולא מפסיק גם שאומרים לו עצור. לבסוף כבדרך פלא, חתיכה של חרס מהבור מתעופפת נוחתת על גופי, אני מביט בה באור אחרון - ורואה שלושה קווים אנכיים הנחתכים בשלושה קווים אופקיים. מרחוק נשמעת נעירה של חמור...

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: