לאור פנסים דולקים / רבקה גורפין ז"ל

לאור פנסים דולקים                 

רבקה גורפין ז"ל – עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך ספרה "לאור פנסים דולקים",  יצא לאור בשנות ה-60

 

איור מאת יעקב גוטרמן

גל ישב בכיתה והאזין לדברי מורתו, אבל ניכר בו כי הוא עסוק במשהו אחר, המתרחש מחוץ לכיתה. הדסה המורה הבחינה בכך.

גל, מה קרה לך היום? אולי כואב לך משהו? שאלה.

לא – ענה גל ועל פניו הבהירים עלה חיוך שעשאם בהירים עוד יותר – לא, לא כואב לי דבר . אבל.... אחר כך אספר לך ולכל הילדים מה יש לי היום.

הדסה המורה נפנתה לילדים האחרים, הסכלה בציוריהם, בדקה את המחברות. גל אומנם רשם משהו במחברתו, אבל כל כולו דרוך היה להאזין למה שהתרחש מעבר לכיתה. ידו ציירה מעצמה שטח ישר המכסה שיחים ירוקים, נמוכים ומעליו מתעופפת להקת פרפרים, אך מחשבותיו ולבו לא היו עם היד המציירת.

ופתאום קלטו אוזניו זמזום רחוק, חלש. רק מי שחיכה לו מאוד יכול היה להבחין בו. בן רגע היה הזמזום ברור יותר, קרוב יותר.

הוא ישנו, הוא ישנו! קפץ גל ממקומו  ורץ לחלון.

מי ישנו, גל? התפלאה הדסה המורה.

האווירון של אבא שלי! צעק גל.

איזה אווירון של אבא שלך? עוד הספיקה הדסה להתפלא בקול ואלו הילדים האחרים רק הספיקו להתפלא בלב. אבל כבר מאוחר מדי. מעבר לחלון, נמוך נמוך, חלף אווירון, ומייד נחלש זמזומו – הוא התרחק. גל עמד לי החלון, משלהב כלו ונרגש, ואף אחד לא הבין מה מתרחש. לפעמים מזעיקות הלה וענת את הכיתה לחלון או אפילו החוצה, לחצר, להסתכל באווירון, אבל הדבר הזה הוא מובן: אבא שלהן הוא טייס והוא מסתובב לעתים קרובות מעל לקיבוץ ומברך בצורה זו את אשתו, את ילדותיו, את כל החברים. גם לאורי וגם לרונית דודים טייסים צעירים, ואף הם מופעים לפעמים עם מטוסיהם, מנענעים בכנפיהם ולא אכפת להם בכלל שבגלל הרעש שהם מקימים מתעוררים התינוקות, התרנגולים והתרנגולות נבהלים ומתעופפים כמטורפים. כמובן, שעל לימודים אין בכלל לדבר באותה שעה – מי זה מסגל לשמוע ולו את היפה בסיפורים כאשר ישר מעל הראש מסתובב לו אווירון ומתוכו מנפנפת יד לשלום?

אבל לאבא של גל הרי אין אווירון, הוא בכלל אינו טייס. הוא פשוט פלח. יש לו הרבה טרקטורים ומכונות למיניהן - אבל אווירון?!

מה אמרת גל? – שאלה הדסה, כאשר שככה המהומה והילדים חזרו למקומותיהם – איזה אווירון  של אבא שלך?

האווירון שאבא שלי הזמין לרסס את הכותנה. היום מרססים את הכותנה שלנו, אתם יודעים? הופיעו מזיקים ומוכרחים לרסס את השטחים!

הדסה צחקה וגם הילדים צחקו. מזמן לזמן עוד מגיע מרחוק זמזום של אווירון. הוא התקרב  והתרחק, התקרב והתרחק. ואחרי זמן מה השתתק לגמרי.

האווירון גמר את הריסוס והשמיד את הפרודניה. זה שם המזיק אמר גל.

והוא חזר לשיעוריו, כמו כל הילדים, והיה כרגיל קשוב מאוד. הדסה לא אמרה לו דבר על המהומה שהקים בשיעור. כזהו גל. היא נזכרה שלפני כמה חודשים קרה דבר דומה. בחוץ  התחוללה סופה חורפית אחרונה וברד כבד היכה בחלונות, בעצים, במדרגות. הדשאים התנוצצו בברק לבן של גזיזי קרח. היה נהדר לשבת בכיתה החמה ולראות את הנעשה בחוץ. בעוד רגע, כאשר תיפסק הסופה, יפרצו כולם החוצה וימלאו את הכיסים ברסיסים הנוצצים. והנה פתאם, בתוך השמחה הכללית, פרץ גל בבכי. הילדים הסתכלו בו מפתעים:

-מה קרה גל?

- הסלק, הסלק סוכר של אבא שלי! אבא שלי אמר אתמול, כי אם ירד ברד, הוא עלול להזיק לעלים של הסלק והיבול כלו יסבול - אמר גל בן השמונה אשר אהב מאוד את אבא שלו, את דן איש הפלחה והשלחין וזכר כל מילה שלו. ובאמת, הודות לגל ידעה כיתתו כל שנעשה בשדה: מתי חורשים ומתי מזבלים ומתי מתחיל איסוף הבטנים ואיזה מזיק או מחלה הופיעו בגידולים.

 

רוב הילדים בכיתה ידעו כבר לנהוג קצת על הטרקטורים של הקיבוץ – שרק ירשו להם! כמו גל הם מטיילים בשבת או בשעות אחרי העבודה של הוריהם לשדות המרוחקים, מגיעים למטע תפוחי עץ או לפרדסים או לשטח של עצי האבוקדו הגבוהים או לבין עצי הבננות שעליהם הגדולים קרועים תמיד מרוחות וביניהם תלויים האשכולות הכבדים של הפרי. אבל איש ביניהם לא הרבה כמו גל לשחק בטרקטורים, במכונות לפיזור זבל ובמרססים קטנים וגדולים למיניהם. כלם ידעו כי גל, שיגדל, יהיה פלח ואיש שלחין כמו דן אביו.

 

עברו חודשים מספר מאותו יום של ריסוס הכותנה והנה הזמין דן, איש השלחין, את כיתת בנו לטיול בשדות הכותנה . היה זה מחזה מרהיב: שטח עצום, כולו לבן. ירדו הילדים מהפלטפורמה הרתומה לטרקטור וצעדו לאורך השורות, מיששו את ההלקטים הלבנים והרכים כמו צמר גפן אשר כיסו את השיחים. דן הרשה להם לבחור ולהוריד ענפים יפים, לבנים במיוחד – מתנה להוריהם.

אבא, קח אותנו גם לשטח שבו עובדת הקטפת! – ביקש גל.

ומה חשבת, בני, שלא אוביל אתכם לקטפת? השיב אבא של גל ועל פניו השזופות התפשט חיוך של נחת מהבן, מחבריו ומהשטח  הנאה של כותנה הנראה כמכסה שלג.

כמובן, שהילדים הכירו מזמן קטפת  - זו המכונה האדומה שעמדה ליד המסגרייה והארגז הגדול שעל ראשה מלא תמיד אניצים לבנים רבים של כותנה. עתה ראו אותה לראשונה בעבודתה. היא נסעה לארך השורה וקטפה בזרוע ארוכה את ההלקטים הלבנים וערמה אותם בארגז שעל ראשה. כאשר נתמלא הארגז, כופפה אותו בתנועה זריזה והעבירה את היבול המלבין והרך אל עגלה מיוחדת שהובילה אותו למנפטה הקרובה, שבה מנקים אותה מגרעיניה ואורזים אותה למשלוח.

כמה יפה השדה לפני שעולה עליו הקטפת! הצטערה רינה הקטנה בקול רם – הוא היה לבן ומקושט וחגיגי, וכעת הוא מסכן ועלוב, כמו מצטער שהורידו ממנו את היבול!

והעצים במטע התפוחים אינם יפים יותר לפני הורדת היבול ובפרדם? שאל רובי אשר אביו עובד במטעים.

ואפילו שיחי עגבניות יפים יותר לפני האסיף - אמרה אילנה, בת הירקן.

והוורדים בוורדיה? הוסיפה אילת המסתובבת הרבה במקום עבודתו של אבא שלה, המגדל ורדים.

אין דבר, ילדים. אתם הרי יודעים: רק חודשים מספר ויש שוב תפוחים וכותנה ועגבניות וורדים – אמר דן איש השלחין.

 

יום אחד, כעבור שלשה שבועות, שמע גל, כי אביו אומר לאמו:  אני חושש, כי הגשם יתפוס אותנו לפני סיום אסיף הכותנה. העננים במערב אינם מוצאים חן בעיני, גשם עלול לרדת בכל רגע. ודווקא היום עבדנו בקטיף בלי הפסקה, העגלות היו מלאות ולא הספיקו להוביל את היבול למנפטה. ערמנו שתי ערמות גדולות בשדה ואוי ואבוי אם תרטבנה.

מדוע לא כיסיתם אותן? שאלה אימא.

חשבנו שהגשם יתאפק עד מחר. ואילו עתה...

ואכן, כעבור חצי שעה ירד היורה. הוא פרץ בשאון ובתנופה, כאילו פחד שיאחר, כאילו לא ידע כי כל החרף לפניו. אביו של גל דן איש השלחין, עמד ליד החלון, מסתכל בשמים המכסים אפלולית של עננים כבדים. מדי פעם הבריק ברק ובעקבותיו התגלגל מאיזה מרחקים גדולים רעם עמום. גל לא גרע עין מאביו ולבו חרד. מה הוא שוקל, מה הוא מתכנן?

אני מוכרח לצאת לכסות את הערמות  - אמר פתאם אבא. וכבר הוא עמד לבוש מעיל גשם ונעול מגפים, מוכן ליציאה.

אבא, קח אותי אתך! פנה אליו גל בתחנונים.

דן החליף מבט מהיר עם אשתו וזו ניענעה לו בראשה. עטף דן את גל במעילו החורפי וכעבור רגעים אחדים דהרה בחצר הקיבוץ מכונית ואורותיה הדלוקים האירו זרזיפי גשם הנמשכים מהשמים לארץ, וטיפה רודפת טיפה ומתחברת אליה. אחר כך התרוצצו האורות בשדה, אחר כך התרחקו, אחר כך נעצרו.  היה ברור: לאור פנסי המכונית הדלוקים מכסים האב ובנו את שתי הערמות של כותנה קטופה.

 

הם חזרו רטובים מכוסי בוץ עד שקשה היה להכירם, אבל בעיניהם הייתה שמחה שקטה שהצליחו לבצע את המלאכה. שבגשם השוטף, בתוך ברקים ורעמים, כיסו את הכותנה. דן הכניס את בנו חבוק בזרעותיו לחדר ואמר בקולו הצלול אשר הפעם היה צלול עוד יותר: טוב שגל עזר לי, בלעדיו באמת לא הייתי מסתדר!

 

בחוץ הוסיפו גדמי היורה הנחפזים לרחוץ את העולם כולו מהאבק שנצטבר במשך הקיץ. הוא עזה זאת בליווי ברקים ורעמים אדירים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: