הם היו חמישה / רינה זהרוני

 

הם היו חמישה

רינה זהרוני - דגניה ב'

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פורסם שהוא חולה. סיפרו שקרביו נאכלו וניזוקו.

איור מאת יעקב גוטרמן

מומחים בדקו. החליטו לנתחו וקיבלו לכך אישורים מתאימים. הכריתה נמשכה זמן רב.

מסביב לו שתקו.

חבריו התבוננו מהצד בחשש גדול: האם גם זה יהיה גורלנו?

 

הם היו חמישה. למעשה חמישייה, שהגיעו לנוף דגניה ב' יחדיו באמצע שנות השלושים של המאה שעברה.

אומנם קדמו להם אחרים - חלקם גבוהים מהם, חלקם חזקים מהם, ואחרים מקושטים וצבעוניים הרבה יותר מהם; אך כמותם עוד לא היו - רעננים, מסתוריים וחסונים.

 

ראשונים פגשו בהם אסקה אגין (אז הכט) ויהודה רם (אז סליסרבסקי).

 

חדר האוכל המהודר ניצב אז במרכז החצר. סביבו ארבעה בתי הקומות, הרפת, האורווה לול וכמה מחסנים של ענפים. ישבה אסקה בחדר-האוכל. מחלונו ראתה ילדים משחקים במגרש המאובק, פניהם אדומים מחום ובגדיהם לחים מזיעה, השמש הלמה בהם. המראה בכללותו הטריד אותה.

 

ימים אחדים אחר כך נראתה אסקה בחצר עם החמישה. בעזרתו של יהודה סימנה את מקומם, קבעה את החזק מביניהם שיהיה הראשון. יהודה עזר בהחלטה ושניהם, בידיים בוטחות, קבעו את מקומו של כל אחד מהחמישה - שייראו לעין כל בא לחצרנו.

 

לא כולם קיבלו אותם בלב שלם. היו שאמרו שאמנם הם יפים וצבעם רענן, אך שום תועלת לא תצמח מהם ובקבוצה צריכים רק את המועילים. כאלה שיודעים שהימצאותם בתוכנו תניב פרי,

אחרים אמרו שיתכן שצריכים לחכות, צריכים להבין שלא כולם מועילים ישר בבואם אלינו וכך גם אלה, החמישה, שתוך זמן לא רב יתחילו כולם להרגיש בטוב שבהם, ואולי גם לחבב את נוכחותם אצלנו.

 

כששאלו את אסקה למה הביאה אותם לדגניה ב'. תשובתה הייתה שהחמישייה הזו תישאר עוד הרבה אחרינו, בחום ובקור, ברוח ובגשם, בשמש ובשרב.

 

במשך שנים רבות ניצבים החמישה כחומת מגן ומקבלים את פני הבאים בזרועות פתוחות, ובכל השנים מלטפים הם באותן זרועות חסונות את היוצאים לדרכם.

 

במשך כל שעות היממה הם לא נראים לבד. ממקום עומדם ידעו את כל הקורה בחצרנו:

ראו איך נשרף חדר האוכל בהפגזות מלחמת השחרור במאי 1948, שמעו את רעמי הפגזים מרמת הגולן לפני מלחמת ששת הימים ונבהלו משריקות הקטיושות במלחמת ההתשה מדי בוקר עשרות זוגות אופניים מכל הגדלים מגיעים אליהם, גם קלנועיות, גם מכוניות ואוטובוסים.

בערבים, עת החושך ירד, צפו החמישה בפגישות אוהבים, בחיבוקים ובהתלחשויות ראשונות של זוגות רעננים.

 

במשך עשרות שנים ראו הם איך גבהו ובגרו הילדים ששיחקו במגרש על ידם, הם הבחינו איך האפיר שערם של הנערים והנערות. הם הנידו ראשיהם בחום בראותם איך על האופניים נוספו כסאות לילדים, וגם הנידו ראשיהם בעצב למשמע קולות יגון ואבלות.

 

החמישה המשיכו לגבוה ולהתרחב, אך עם חלוף השנים גם בהם נראו אותות הזמן. גופם נחלש וזקוקים היו ליד טובה ומלטפת, מרגיעה ומרפאה. עתה, לראשון ביניהם זה לא הספיק. האחראים קיבלו אישורים מתאימים.

אנחנו קיבלנו הודעה על כי סופו קרב.

ידענו שאין ברירה, ניגשנו להיפרד, בהיסח הדעת ידינו עלו וירדו במגע אחרון איתו. ליטוף של פרידה. כולם ידעו שמתוך תחושת ביטחון לכולנו עלינו להיפרד ממנו.

 

בימים הראשונים של שנת 2012, החלה העבודה. קולות ניסור ונפילה, ריח עץ ועלים. גזעו העבה של הראשון בחמישיה נגדע לחלקים רבים. בור ענק נגלה לעין כל. הגדם שנותר, גדול ורחב, נצבע בכחול כצבע השמים שנחשפו במקום צמרתו שהוסרה.

 

ילדים ונערים, חברים ואורחים, אופניים וקלנועיות מכוניות ואוטובוסים, ימשיכו להגיע אל ארבעת חבריו. גם אליו. אולי עכשיו ירגישו בו יותר, אולי יבחינו בשינוי שבו - לא עוד מָכָסֶה מֵחום וּמֵקור, לא עוד משענת וכתף לבאים להישען עליו, אלא משהו שונה שאפשר לגעת בו, גם לשבת. משהו שבצבעו החדש מחבר הוא בין שני עולמות.

 

הם היו חמישה ונותרו ארבעה, זקופים, חזקים וחסונים וכל כך שלנו, של נוף הבית הזה, דגניה ב' - חמשת הפיקוסים של חצר ילדותנו, נעורינו ובגרותנו. החמישייה הפותחת שלנו חסרה אחד.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: