איבֶט (במלעֵיל) / רינה ברקת

איבֶט (במלעֵיל)

רינה ברקת - מענית

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

"אני לא ילך היום לַבּיתספר" אמרתי לדודה, "כואבת לי הבטן". "תלכי, תלכי, את לא יכולה להישאר לבד בבית" אמרה לי דודה, "אם תכאב לך הבטן בָּבֵּיתספר תלכי לאחות והיא כבר תיתן לך משהו".

איור מאת יעקב גוטרמן

יעקב אמר לי ולרַחל שהיום, אחרי הביתספר, הוא יקח אותנו לקיבוץ. יעקב אמר לנו שאנחנו נהיה בקיבוץ ושם נלמד ונגור, ויהיו לנו שם משפחות שאצלם נבלה. אף פעם לא הייתי בקיבוץ ואני לא יודעת איך זה. אני גם לא מכירה את המשפחה שאצלה אני צריכה להיות, ובגלל זה כואבת לי הבטן.

 

אחרי הביתספר יעקב בא לבית של דודה ולקח את רַחל ואותי באוטו שלו. הקיבוץ לא היה כל כך רחוק כמו שחשבתי. ראיתי שבקיבוץ יש הרבה עצים וגינות ובתים קטנים שבהם גרים האנשים מהקיבוץ. חיכתה לנו אישה שאמרה שקוראים לה רינה והיא תהיה המשפחה שלי. הלכנו איתה ובדרך נכנסנו לבית של אשה אחרת שקוראים לה עמליה, והיא תהיה המשפחה של רַחל. אחר כך באנו לבית של רינה. נורא פחדתי והבטן מאד כאבה לי, אבל לא אמרתי לאף אחד. בבית של רינה ראיתי את הילדים שלה. היו שם שני בנים ואחר כך בא עוד בן אחד וגם הבעל שלה היה שם. התביישתי מהם מאד וכמעט לא הסתכלתי עליהם.

 

רינה דיברה אלי ואמרה לי שהם יהיו המשפחה שלי בקיבוץ והבית שלהם יהיה הבית שלי, אבל אני לא אישן בו כי בקיבוץ הילדים יושנים בבית אחר, רק שלהם, בלי ההורים. אני, מה איכפת לי, ממילא אני יושנת כבר כמעט שנה בלי ההורים, רק עם דודה, עם רחל ועם ענת. שאלתי אותה אם רחל תישן איתי והיא אמרה שרחל בכיתה אחרת והיא תישן שמה. הייתי עצובה, אבל לא אמרתי.

 

אני יודעת להיות עצובה ולא להגיד לאף אחד. מאז שאבא שלי מת כבר הייתי עצובה ואחר-כך, כשאמא שלי מתה אחריו, הייתי עוד יותר עצובה. עם דודה דיברתי על ההורים שלי ועל איך שאני מתגעגעת אליהם, אבל לילדים בביתספר לא אמרתי כלום. היועצת היתה מדברת איתי הרבה ושואלת כל מיני שאלות ותמיד אמרתי לה שבסדר.

 

אחרי שאבא ואמא מתו לא היה לנו איפה להיות. דודה עליזה, שפעם היתה האשה של אבא והיכרנו אותה, כי היא גם כן גרה בגבעת-אולגה והילדים הגדולים שלה הם גם ילדים של אבא שלי וגם אחים ואחיות שלי, היא לקחה אותנו לגור בבית שלה. אותי ואת רחל ואת ענת. אבי הלך ללמוד בפנימיה בירושלים וכשהוא בא לחופש הוא גר אצל יעקב. יעקב הוא לא מהמשפחה שלי, אבל אחרי שההורים שלנו מתו הוא אמר שהוא יהיה אחראי עלינו.

 

בבית של דודה אין כמעט מקום. לא היה לנו שמה חדר ובלילה דודה שמה מזרונים על הרצפה בסלון ואנחנו יושנות עליהם. בבוקר דודה מעירה אותנו לביתספר והולכת לעבודה וכשחזרנו מהביתספר היא עוד היתה בעבודה, אז לפעמים היינו לבד בבית ולפעמים הלכנו למרגלית או לשמחה לבית ומחכים שמה עד שדודה חזרה מהעבודה. ואז יעקב אמר לנו שנלך לגור בקיבוץ, רק רחל ואני, כי ענת עוד קטנה מדי והיא תישאר אצל דודה. הוא הבטיח לנו שכל שבועיים נבוא לבקר את דודה ביום שישי ושבת ושהוא יבוא לבקר אותנו בקיבוץ. אני לא אמרתי כלום אבל רחל כן אמרה ליעקב, כי היא הגדולה והיא לא מפחדת לדבר ואומרת הכל, אבל יעקב אמר שאין לנו ברירה ושאנחנו צריכים לעשות מה שהוא אומר.

 

דודה אמרה שלא נדאג. אנחנו נמשיך להיות שלה רק שלא נגור אצלה בינתיים. "יהיה לכם טוב שם" היא אמרה, "כי בקיבוץ יש הכל ויהיו לכם חיים טובים".

 

בלילה של שבת בכיתי המון ולא יכולתי להירדם. בכיתי בשקט, שדודה לא תשמע ולא תבוא לדבר איתי. מה זה יעזור אם אני אדבר? במילא יעקב מחליט עלינו.

 

בבוקר לקחנו את כל החבילות של הבגדים והדברים שדודה הכינה לנו ונסענו לקיבוץ. רינה חיכתה לנו והלכה איתנו למקום שקוראים לו קומונה, ושם השארנו את הבגדים, כדי שיכתבו עליהם את השמות שלנו. קצת פחדתי שיקחו לי , אבל רינה אמרה שלא אדאג. אחר כך עמליה לקחה את רחל לכיתה שלה ואנחנו הלכנו לכיתה שלי. המורה של הכיתה דיברה איתי ואמרה לי שקוראים לה ארזה וככה אני צריכה לקרוא לה, ולא "המורה". היתה שם עוד אשה שאמרה שהיא המטפלת וקראו לה נירה. לא כל כך הבנתי מה זה מטפלת ומה היא צריכה לעשות לי, אבל לא שאלתי. המטפלת נירה הראתה לי את החדר שבו אישן ואמרה לי שיושנת איתי בחדר עוד ילדה שקוראים לה ענבל וגם עוד שני בנים. נורא נבהלתי. מה, שאני יִשַן עם בנים באותו החדר? לא ידעתי למי להגיד שאני לא יכולה לישון עם בנים, אז לא אמרתי כלום, רק פחדתי נורא. המטפלת נירה הראתה לי את החדר אוכל שבו אוכלים הילדים ואת המקלחת שבה מתרחצים. היא אמרה לי שהבנות מתרחצות לחוד והבנים לחוד, אבל אני לא יכולה להתרחץ עם עוד בנות שיראו לי, ושוב נבהלתי נורא. אולי רינה ראתה שנבהלתי, כי היא אמרה לי שאני יוכל להתרחץ אצלה בבית, לבד, ולא עם כולם. המורה ארזה אמרה לי שאם אני רוצה אני יכולה להיכנס לכיתה וללמוד, ואם אני עוד לא רוצה, אז שאני ילך עם רינה ויחזור בצוהורים לאכול, ושהילדים יפגשו אותי. רינה הראתה לי כל מיני מקומות בקיבוץ וגם הלכנו לקחת את הבגדים שלי שכתבו עליהם את השם. בצוהורים הלכנו לכיתה אבל נורא התרגשתי ולא יכולתי לאכול. כל הילדים הסתכלו עלי. אני פחדתי להסתכל עליהם ורק הרמתי טיפה את העיניים ומיד הורדתי חזרה. רינה ביקשה מענבל, הילדה שיושנת איתי בחדר, שתבוא לבית שלה אחרי הצוהורים ותהיה אתי קצת ותספר לי על הכיתה שאדע, והיא הסכימה.

 

בערב כל המשפחה של רינה אכלו ביחד בבית שלהם ואני שוב לא יכולתי לאכול, כי כל הזמן רק חשבתי על איך אני ישן בלילה עם בנים בחדר. רינה שאלה למה אני לא אוכלת ואמרתי שאני לא רעבה, אבל באמת הייתי כן רעבה, כי גם בצוהריים לא אכלתי כלום.

 

אחר כך רינה אמרה שעכשיו צריך ללכת לישון. היא תלך איתי והילד הקטן שלה ילך עם הבעל שלה. היא הבטיחה לי שתהיה איתי עד שאתרגל ואסכים שהיא תלך. היא סיפרה לי שבלילה יש אישה ששומרת על כל הילדים והיא כל הזמן באה לראות אם הם יושנים בשקט. אם ילד צריך משהו הוא קורא לאשה השומרת והיא באה.

 

בחדר שאני וענבל יושנות היה רק בן אחד, כי השני היה חולה. הלכתי לבית שימוש ללבוש את הפיז'מה ואחר כך הלכתי מהר לחדר שלי, שהיה הכי אחרון, והתכסיתי בשמיכה. רינה ישבה על ידי וחיכתה שאני יעצום את העיניים, אבל היה לי קשה להירדם. אז היא אמרה שהיא הולכת להגיד לילה טוב לילד הקטן שלה, כי היא הבטיחה לו, ואחר כך תחזור אלי. היא באמת חזרה ובסוף אני נרדמתי, כי כבר הייתי עייפה מאד.

 

אחרי כמה ימים כבר התרגלתי קצת ולא כל כך התביישתי מהילדים, אבל מאד התגעגעתי לדודה ולענת וכל הזמן שאלתי את רינה: "מתי כבר יהיה יום שישי שניסע לדודה"? ואז באמת נסענו לדודה. איש אחד הסיע אותנו ורינה אמרה שבשבת בערב יבוא יגאל, בעלה, לקחת אותנו חזרה. כשהוא בא לא רציתי לנסוע איתו ורחל החזיקה בשמלה של דודה ובכתה, אבל הוא אמר שאין לו זמן ושהוא צריך להחזיר את האוטו לקיבוץ ואנחנו צריכות לבוא איתו עכשיו.

 

 

ככה היה כל הזמן, אבל בסוף התרגלתי קצת יותר. בכיתה שלי היו רק שלוש ילדות חוץ ממני. שתיים היו חברות ביניהם ולא שיתפו את ענבל אז היא שמחה שאני באתי והיא היתה חברה שלי. אחר כך כבר לא התביישתי גם מהבנים ושיחקתי איתם כדורגל, כי בגבעת-אולגה הייתי משחקת הרבה וידעתי איך. בכיתה היה לי קשה כי לא ידעתי הרבה דברים, אז רינה היתה עוזרת לי לעשות שיעורי בית. לפעמים ראיתי את רחל והיא כל הזמן אמרה לי שהיא לא רוצה להישאר בקיבוץ והיא תישאר רק עד שיגמרו הלימודים ואחר כך תחזור לדודה. אמרתי לה שאני גם רוצה, אבל היא אמרה יעקב יחליט.

 

פעם אחת רינה שאלה אותי על המשפחה שלי ועל איך ההורים מתו, ועל איך הרגשתי להישאר לגמרי לבד, בלי משפחה חוץ מהאחיות והאח שלי. אז סיפרתי לה על דודה ועל מרגלית ושמחה והילדים שלהם וגם על שמעון ודויד והמשפחה שלהם והיא התפלאה שיש לי אחים ואחיות, כי היא לא ידעה.

 

אחר כך פתאום רינה אמרה לי שהיום יבואו דודה ויעקב לקיבוץ וכולנו ניפגש ביחד בכיתה שלי, אחרי הצוהריים, כשאין שם אף אחד. כשכולם באו רינה אמרה שהיא מרגישה שקשה לנו בקיבוץ ושבכל פעם שאנחנו נוסעים לדודה ביום שישי אנחנו לא רוצים לחזור ובוכות ושהם מרגישים שאנחנו כועסות עליהם למה שהם מחזיקים אותנו בקיבוץ. עכשיו היא רוצה שדודה תגיד לנו למה אנחנו בקיבוץ. היא כעסה ואמרה שסיפרו להם שאין לנו בכלל משפחה ופתאום הם שמעו שיש לנו ולמה יעקב שיקר להם. דודה אמרה לנו שהיא אוהבת אותנו ושאנחנו שלה, והיא תיקח אותנו לחופה כשנהיה גדולות ונתחתן, אבל עכשיו היא לא יכולה לגדל אותנו בבית שלה, כי הוא קטן והיא גם עובדת הרבה בבית חולים וקשה לה גם לגדל ילדים קטנים. היא אמרה שבקיבוץ דואגים לנו ויש לנו אוכל ומיטה לישון ולא מזרון על הרצפה וגם משפחות וחברים וחברות. היא בכתה מאד, דודה, וגם אנחנו בכינו וחיבקנו אותה חזק.

 

אני לא רוצה להיות של המשפחה בקיבוץ, חשבתי. מספיק שאני של ההורים שלי, אפילו שהם כבר מתו, ואני של דודה והיא בעצמה אמרה את זה, ואני של האחים והאחיות שלי , אפילו שאני מרגישה מאד לבד. אז למה אני צריכה להיות של עוד מישהו?

 

אני חושבת שרינה דוקא אוהבת אותי. היא מרשה לי למדוד את הבגדים שלה מול הראי והיא גם מרשה לי לשכב במיטה שלה, כמו שהייתי שוכבת במיטה של אבא ואמא שלי ואחר כך של דודה. אני רק לא אוהבת איך שהיא קוראת לי. השם שלי איבֶט והיא כל הזמן קוראת לי איבט, אבל אני לא אומרת לה כלום. אני לא יודעת אם יגאל אוהב אותי כי הוא כמעט לא מדבר אלי וגם אני לא מדברת אליו כמעט, רק כשאני מוכרחה. אני דוקא אוהבת את סבתא מוריה. בהתחלה היא לא שמה לב אלי ולא כל כך אהבה אותי אבל אחר כך התחלתי ללכת אליה לראות סרטים בערבית ביום שישי שלא נסעתי לדודה ואז היא טיפלה בי יפה וגם נתנה לי ממתקים וראתה איתי את הסרט. יש גם את סבא נחום, אבל אני מתביישת ממנו ולא מדברת איתו.

 

אני כבר לא כל כך דואגת עכשיו, כי יעקב הבטיח לי וגם לרחל שבסוף השנה של הבית ספר אנחנו נחזור לדודה ובשנה הבאה נלמד במקום שקוראים לו נהלל, אבל בחופשים נגור אצל דודה ולא בקיבוץ. אני דווקא משתדלת ללמוד יותר טוב עכשיו, שיסכימו לקבל אותי בנהלל, כי רחל אמרה לי שיקבלו רק אותה ולא אותי, כי היא תלמידה טובה ואני לא.

 

בסוף השנה עשו לנו מסיבה וגם נתנו לנו מתנות. המורה ארזה נתנה לי אלבום עם תמונות של הילדים מהכיתה, שאני יזכור אותם וגם רינה נתנה לי אלבום עם תמונות של המשפחה וגם סבתא מוריה נתנה לי חולצה במתנה.

 

הבטחתי לרינה שאני יכתוב לה מכתבים, אבל אני לא יכתוב באמת, כי אני כבר גמרתי להיות בקיבוץ ואני כבר לא של רינה יותר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: