מסיפורי אבו-עלי / רינה ברקת

מסיפורי אבו-עלי

סיפר: אבו-עלי (מיסר), רשמה מפיו כלשונו: רינה ברקת (מענית)

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

תקופת ערב מלחמת העצמאות מנקודת ראותו, זיכרונותיו והסיפורים שסופרו לילד מ"הצד השני".

איור מאת יעקב גוטרמן

אנשי מענית קנו את אדמותיהם מערבי אחד, עפיף עבד אל האדי, שישב ליד המבצר העתיק בקיבוץ ברקאי של היום. הבית שלו עומד עדיין על תילו ומשמש את אולם השמחות של ברקאי. ותיקי מענית היו לוקחים את אותו עבד אל האדי לבית קפה בכרכור, אוכלים ושותים ומשתכרים, ואז היו מחתימים אותו על מכירת האדמות. הסבים שלי עבדו עם אנשי מענית ועיבדו את השטח הסמוך לשטחי מענית, והיו בידידות רבה איתם.

 

בתקופה שלפני המלחמה (מלחמת העצמאות - ר.ב.) היה קו של עמדות מזרחה למענית. הכפריים מקפין וסביבותיה היו באים לעמדות ומהן יורים על מענית. לא הייתה עדיין החורשה ממזרח למענית, וכל מי שהתהלך במענית- היו צולפים עליו. כל סימני היריות על הקיר המזרחי של ה"פילבוקס" במענית הם מההתקפות ההן. הזקנים ביקשו שאנשי קפין לא יפגעו באנשי מענית, אבל הם לא שמעו להם (אגב, היו גם חיילים יהודים בצבא העיראקי).

 

באחד הלילות באו חיילים יהודים לכבוש את מיסר. איך גילו אותם? מישהו מהחיילים טעה ולא מצא את החבר'ה. הוא צעק:"נפתלי!" אלה שהיו בעמדות שמעו, ואמרו:"וואלה, הדול יאהוד" (אלה היהודים).

 

כולם שמעו "נפתלי" ופתחו באש, בכל השטח שליד מחצבת נרבתה. בא הקצין העיראקי ושאל:"מה קרה? למה יריתם?" אמרו לו:"יש בהר יהודים". אמר להם:"טוב, אתם שומעים שועל מילל וחושבים שזה נפתלי. מחר בבוקר, אם לא נמצא סימנים שהיו פה יהודים - אתם תשלמו ביוקר על היריות האלה. כל אחד מכם ישלם מכספו עבור הכדורים שירה ובתור עונש - יכניסו אתכם לטבון!" (עונש מקובל, שבו היו מכניסים את החוטא לטבון הבוער והמעשן, והוא היה נכווה ומשתנק מהעשן).

 

בשעה 4:00 לפניות בוקר באו מקפין ומצאו יהודי שישב בתוך גב עם מקלע ביד, וירה בכל מי שבא מכיוון קפין. היהודים סגרו את הכפר מיסר ועשו עליו מצור. אנחנו היינו ילדים והבריחו אותנו מזרחה מיסר. הלך אבו סאלח, שהיה חשוב מאד ובעל השפעה, אל הקצינים העיראקים, ואמר להם:"היהודים בהר שמול המחצבה. מה לעשות?" הם אמרו לו שמיסר מכותר. "זהו אין יותר מיסר. היהודים יכבשו אותו". אבו סאלח אמר:"אם יכבשו את מיסר – אני אדאג שיכבשו את כל ה'משולש'". עזב את העיראקים שישבו בבקה והלך לכפרים עטיל ודיר, שם היו שבאבניקים (מיליציה של צעירים חמומים). הם אמרו לו:"היהודים נמצאים בהר, ובשעה 12:00 הם יושבים לאכול. אנחנו נבוא מאחורה (מכיוון שדה התעופה, איפה שהיום תחנת הדלק של מצר). בשעה 12"05 אתם תשמעו יריות. תבואו החבר'ה מהכפר, ותיכנסו גם כן לשטח".

 

החיילים היהודים באמת אכלו ב-12:00, אבל הם היו חכמים. הם פיזרו חלק מהציוד שלהם וידעו שהערבים יתחילו לאסוף את זה במקום להילחם בהם. ככה באמת היה, וכשהערבים היו עסוקים באיסוף הציוד המפוזר, היהודים התחילו להתגנב לכיוון מענית. את הבחור , שהיה האחרון בשורה של היהודים, הכיר אחד הערבים, אבו חליל שמו, ולא ירה בו, אבל כשהוא הגיע לגדר של מענית השבאבניקים ירו בו והרגו אותו. זה היה מיכאל אטינגוף ממשמרות. השבאבניקים הגיעו כבר לגדר, איפה שהיום הבוסתן של מנשה. גם העיראקים הגיעו, מנעו מהם להיכנס למענית וגירשו אותם לכפר. הכל היה שוחד ובצע כסף. בינתיים לקחו הערבים את גופתו של מיכאל אטינגוף, קשרו אותה לאוטו ונסעו למיסר. הזקנים של מיסר ראו שמתעללים בגופה וצעקו על השבאבניקים, אשר נסוגו ולקחו את הגופה לבקה. אני לא יודע איך ומתי החזירו את הגופה לידי היהודים; קרוב לוודאי שבתיווך אבו סאלח.

 

סבא שלי רצה שנברח מהכפר. בנימין וינטר, מותיקי מענית, אמר לו:"אבו רחמאן – אתה תישאר במיסר עם משפחתך. אף אחד לא יגע בך!" כשהגיעה עונת המסיק הצבא היהודי לא נתן להם למסוק, כי הזיתים היו בתוך השטח הכבוש. סבי עלה על חמורו הלבן ורכב למענית, לבנימין.

 

בנימין אמר לו:"מחר תביא את משפחתך למטע". הוא הודיע לאנשי הצבא שיסתלקו מהמקום ויאפשרו לערבים למסוק זיתים. "אני מכיר אותם" הוא אמר, "לא הם לחמו בנו, הם דווקא סייעו".

 

"מיסר קיים עד היום - בזכות קיבוץ מענית" מסכם אבו עלי את סיפורו.

 

הערות:

אינני ערבה לעובדות ולדיוק ההיסטורי, אבל ככה סיפר אבו עלי, מזיכרונותיו וידיעותיו על התקופה ההיא. הוא היה אז ילד בן 5, וסביר להניח שהמקור העיקרי לזיכרונותיו הם סיפוריהם של זקני הכפר. חשבתי שמעניין לשמוע איך "הצד השני" ראה את הדברים וחווה אותם.

 

למרות זאת עלי להציג את האמת ההיסטורית של "הצד שלנו" לגבי כמה נקודות:

אדמות מענית נקנו ע"י הקרן הקיימת ולא בעסקאות פרטיות. אף על פי כן - מאד סביר שאנשי מענית בילו עם ידידיהם הערבים בקפה שבכרכור, כמסופר.

התיאור על נסיגת חיילינו עושה חסד עם היהודים. האמת ההיסטורית היא, שהם פשוט ברחו מאימת המתקיפים, והשאירו מאחוריהם את הציוד, שאותו אספו הערבים.

מיכאל אטינגוף, ז"ל, נורה על הגדר שהקיפה את מבנה המחצבה, ולא על גדר מענית. עד היום נקראת הגבעה ההיא בפי אנשי מענית "גבעת מיכאל".

הערבים המתקיפים לא גורשו ע"י העיראקים, אלא נסוגו מכיוון שתש כוחם ונורתה עליהם אש חזקה מהפילבוקס.

עדכון אחרון: