מלחמת החתולים / רינה ברקת

מלחמת החתולים

רינה ברקת - מענית

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

יעקב גוטרמן, העוגן

מעשה שהיה באמת, 1962

 

בהיותם ב"חברת הילדים" גידלו ילדי קבוצת "אלון" שני חתולים, כמו ילדי קבוצות אחרות. לשני החתולים קראו "תולי", ושניהם כאחד, החתול והחתולה, נענו לקריאת שמם בכל עת.

 

בקבוצת "אלון" יוחד לחתולים מקום של כבוד: מיטב המאכלים ניתנו להם: ביציה, חלב וגבינה בבוקר, קציצות ונתחי בשר בארוחת הצוהרים, וגם בארוחת הערב לא קופח חלקם. החתולים היו ישנים במיטותיהם של הילדים, על פי תור שנשמר בקפדנות, וגם בשעות הלימודים הסתובבו בכיתה, כשהם מושכים את תשומת לבם של הילדים ומסיטים אותם מלימודיהם. המורה דב והמטפלת רינה ניסו להילחם בתופעה, ולהרחיק מעט את החתולים מצלחותיהם וממיטותיהם של הילדים, אך ללא הועיל.

 

יום אחד פסק דב המורה: "יש לסלק את החתולים, ומייד!". באותו ערב היה סרט לילדים, אשר הוקרן פעם בשבוע, על הדשא שמאחורי הספרייה. דב המורה היה גם מקרין הסרטים. "הערב יהיו כל הילדים בסרט", אמר דב המורה לרינה המטפלת, "וזו ההזדמנות לסלק את החתולים. את תהיי אחראית לעשות זאת". רינה המטפלת גייסה למשימה זו את יגאל, אישהּ, ושניהם הגיעו עם חשיכה לבית-הילדים, כשהם מצוידים בשק גדול. המרדף אחרי החתולים החל. החתולים המבוהלים נמלטו לגינת השושנים שליד בית-הילדים והמצוד אחריהם גרם לשריטות עמוקות ומדממות בידיהם של הרודפים. לבסוף נתפס חתול אחד והוכנס לשק, אלא שפה התגלתה תקלה: השק היה קרוע בתחתיתו, והחתול המבוהל נמלט חיש מהר… בסופו של דבר פותו החתולים בעזרת צלוחית חלב, הוכנסו לשק שנקשר משני צדדיו והועלו על הטרקטור שהביא יגאל, על מנת להסיעם הרחק ככל האפשר מבית הילדים. רינה המטפלת ויגאל אישהּ נסעו בטרקטור אל המסלולים שמאחורי "שער מנשה", ומכיוון שהמקום נראה רחוק דיו – השאירו שם את החתולים. הם לא רצו לפגוע בחתולים, רק להרחיקם, ועל כן פתחו את השק ושחררו אותם לנפשם. החתולים המבוהלים נסו משם מייד.

 

בינתיים חזרו הילדים מהסרט ולאחר שקריאותיהם הנואשות: "תולי! תולי!" לא נענו, ואף חתול לא הופיע, הבינו שנפל דבר. בבוקר הכריזו הילדים על שביתה. הם לא הסכימו לאכול ארוחת בוקר, לא דיברו אף מילה עם דב המורה ורינה המטפלת ולא ענו בכיתה על שאלותיו של דב.

דב המורה הסביר לילדים מדוע החליט לסלק את החתולים: "אתם הגזמתם מאוד בטיפולכם בחתולים. הם אכלו מצלחותיכם, ישנו במיטותיכם והסיטו את תשומת לבכם מהלימודים. כל אזהרותינו לא הועילו, עד שהחלטנו לסלק את המפגע". הילדים, כמובן, לא הסכימו, והמשיכו לכעוס. יומיים אחרי שהחתולים סולקו הגיעה רינה המטפלת אחרי הצוהרים לצריף שבו גרה, ומצאה על סף דלתה שני גורי חתולים מתים, ולידם פתק: "אנחנו מקווים שאת שמחה שיש עוד שני חתולים פחות בעולם!"

 

חלפו שבועיים, הילדים נרגעו, והחיים שבו למסלולם. בוקר אחד יצאה רינה המטפלת לטאטא את המשטח שבכניסה לבית הילדים, והנה היא רואה חתולה מזת-רעב, מלוכלכת ומדובללת, צולעת לכיוון בית הילדים. הייתה זו "תולי", אחת משני החתולים שסולקו.

 

רינה המטפלת, שהרגישה רגשות אשמה וצער על מעשה סילוק החתולים, שמחה מאוד לראות את החתולה האמיצה והחכמה, שבנחישות רבה מצאה את הדרך וחזרה הביתה אחרי שבועיים!

היא הרימה את החתולה, נכנסה עמה לכיתה ואמרה: "ילדים, תראו מי חזר! החתולה הזו הרוויחה ברגליה הקטנות ובנחישותה את מקומה, והיא תישאר אצלנו".

 

הילדים כולם עטו בשמחה, ליטפו וחיבקו את החתולה הרעבה והמזוהמת, האכילו אותה בחלב, כדי שלא תקלקל את קיבתה בשל זלילה מרובה מדי, ניקו אותה והשכיבוה על מצע רך שהכינו ממגבת שנלקחה מהכביסה המלוכלכת.

 

רינה המטפלת ודב המורה הגיעו להסכמה עם הילדים: תולי תקבל את מנתה בכל ארוחה מהשאריות שיוותרו, תישן בפינה שתוקצה לה ולא במיטות הילדים, ולא תסתובב בכיתה בשעת השיעורים, ובתמורה יוכלו הילדים להמשיך ולגדלה בבית-הילדים ככל שירצו, ולשחק אתה בהפסקות.

 

כשסיימה רינה המטפלת את עבודה בקבוצת "אלון" הכינו לה הילדים, כמקובל, אלבום תמונות, ובו תצלומיהם של כל ילדי הכיתה, דף לכל ילד. בדף האחרון של האלבום הדביקו הילדים תמונה של זוג חתולים, אשר נגזרה מעטיפת קופסה של שוקולד "לשונות חתול", ולידה כתבו: "לזכר מלחמת החתולים…".

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: