תומאס מאן בקיבוץ / ראובן קריץ

תומאס מאן בקיבוץ

ראובן קריץ

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

את עולם האהבה גילה רפי צעד-צעד. רותי עוללה לו תעלולים פעוטים, לובשת חולצה שהכפתורים שלה בעורף, וצוחקת כשלא הצליח לפתוח אותם בחושך.

איור מאת יעקב גוטרמן

אז הייתה נכנסת בו רוח תזזית והיה מחבק אותה חיבוק-עונשין, עד שהייתה מבקשת חנינה ומגלה את מקום הכפתורים. רפי נעשה חיוור וכחוש, אך לא חש עייפות ולא רעב. השכנים התלוצצו.

 

רותי הייתה צוחקת בלילה, מגוננת על הצוואר, ששם הייתה הכי 'מדוגדגת', וצוֹוחת צווחות חנוקות: "תפסיק, תפסיק, אוי, אני מתה..."

רפי היה מנסה לסתום לה את הפה: "ששש... השכנים..." ורותי הייתה פותחת את הרדיו ומפטירה, ודווקא לא בשקט: "שיתפקעו!"

"לא חבל לך, שאצלנו זה כל-כך לא רומנטי?" שאל.

"אח, טיפש, אתה לא מבין בזה, אין דבר יותר משעמם מלהיות רומנטי. ניסית פעם?"

רפי הודה, שלא.

"בעצם גם אני לא," אמרה מהורהרת, "ואיך תיארת לך את זה? שמדברים על הכוכבים?"

הם שכבו עירומים זה בצד זה. היה חם בעמדה. המיטה של רפי הייתה צרה, רותי פרסה על הרצפה מחצלת, שמיכה וסדין. העין המגנטית של הרדיו האירה באור ירקרק. רותי התפשטה, שכבה על המצע, נטלה מהכיסא כמה גיליונות נייר ונופפה בהם.

"גועל נפש, החום הזה."

 

רפי הביט מרותק בדפים שבידה.

"מה, זה סיפור חדש שלךָ?"

"משהו כזה," הודה.

"נו, אז יופי לו. זה כבוד גדול בשבילו, שאני מנפנפת בו. ביאליק בטח היה מקנא. או שהוא לא כתב סיפורים? אז שיהיה טשרניחובסקי. העיקר, איך חשבת, שזה רומנטי?"

רפי התפשט, שכב על ידה, ידיו תחת עורפו.

 

"אני יודע? את זוכרת את הסיפור על יעקב ורחל, איך הוא פגש אותה על יד הבאר, נשק לה ובכה? זה נורא הרשים אותי."

"אוי, טיפש, חשבת שמתחבקים, מתנשקים ובוכים?"

"לא בדיוק. אבל ששותקים ונרגשים וחושבים על דברים נעלים. כשהייתי בן שש-עשרה והייתי בא לעיר לביקור, הייתי מסתובב בערב בגן ציבורי להביט על זוגות מחובקים. לפעמים שמעתי אותם מצחקקים והתפלאתי: מה יש פה לצחוק?"

 

"ועכשיו אתה יודע?"

הוא רצה להגיד, שהפשטות שלה כשהיא מתפשטת דוחה אותו וקוסמת לו כאחת. אבל איך לומר זאת?

"את יודעת מה זה פרימיטיבי?" שאל.

"בטח, אבל אם אתה דווקא רוצה, אתה יכול להסביר לי. אני רואה שאתה מת להרצות לי משהו."

"לא, תגידי את מה זה."

"זה פראי כזה, לא?"

"לא תמיד. הפירוש המילולי הוא - ראשוני, קדמון, קמאי."

"אה. נו?"

"אז חשבתי, שאת פרימיטיבית - יש בך משהו קמאי לגמרי, שהתרבות לא קִלקלה. בכל אחד מאיתנו יש משהו קמאי, אבל אצלך הוא גלוי."

"וזה טוב או לא טוב?" שאלה בחשד.

"בטח שזה טוב. הגוף שלך יש בו משהו קדמון."

"די," אמרה במורת רוח, "אני לא אוהבת שמדברים עליי ככה."

"אני לא מדבר רק עלייך, ולא רק על הגוף שלך. בכלל, הגוף הוא פרימיטיבי. זה הקסם שלו. כמו בשיר שקראתי לך אתמול, אַת זוכרת? 'כּי גוּפֵנוּ הַפֶּרֶא, חֲתַן הַדָּמִים,/ עוֹד לוֹהֵט בְּמַסְוֵה הַחִיּוּךְ וְהַבֶּגֶד...'"

"אה, זה על הכושים ביער?"

"כן," הוא היה מופתע, שהיא זוכרת - "בדיוק: 'יְגוֹנוֹ עוֹד עָדוֹי טַבָּעוֹת וּנְזָמִים,/ הֲמוּלַת הַיְּעָרוֹת בְּעֵינָיו עוֹד חוֹגֶגֶת.' - את רוצה שנקרא אותו עוד פעם?"

"אח, לא, רפיק, אתה יודע שאני לא סובלת שירים."

 

שיחות על שירה או על איזו בעיה לא עלו יפה: היא הייתה מראה סימני קוצר-רוח. לעיתים הייתה מקשיבה ובסוף שואלת באנחה קלה: "נו, גמרת?" אז היה אומר: "כן, גמרתי."

"תגידי, רותי," שאל לפתע, "הרי אמרתי לך, שהנייר הזה שאת מנפנפת בו, זה סיפור שלי. למה את לא שואלת על מה זה?"

"אוי, טיפש," ענתה והתרפקה עליו, "הרי כבר סיפרת לי שעה שלמה ובטח עוד תספר לי שלוש פעמים."

 

עתה שתקו. רותי תרה אחרי תכסיס.

"בעצם, מתחשק לי לשתות תה. יש לנו מים בקומקום?"

רפי הפעיל את הקומקום. הרדיו ניגן והקומקום זמזם ורחש. כששמעו, שהמים רותחים, הדליק רפי את מנורת הקיר להוציא ספלים, ראה אותה באור וחיבק אותה. רותי השׂימה עצמה מסרבת, מגרגרת ונחנקת מצחוק ונכנעת.

 

2

לאחר שרפי ורותי היו 'רציניים', ציפו כולם שהם 'יודיעו'. ירדנה שאלה, מתי הם חושבים... ממילא צריכים להכין מסיבה, אז כדאי לרכז כמה זוגות. עמליה טענה, שהטילו על הקיבוץ לקלוט עולים, אין חדרים וצריכים - למרות שזה לא נעים - לפַנות כמה צעירים מהחדרים שלהם, ואת יודעת, איך כל אחד נלחם כארי כשלוקחים לו את החדר, ואם תודיעו...

 

אפילו עופרה השתתפה בשיכנוע: "בעצמך אמרת לי, שזהו זה," שידלה את רותי, "אז מה איכפת לך להודיע? לירוחם ולי לא מתחשק ללכת לבד לרבי הזה. אם נהיה שלושה זוגות, ניקח טנדר וכל הסידורים יהיו יותר נוחים."

בסוף אמרה רותי לאביה: "די, נמאס לי, מצידי אתה יכול להודיע."

 

האב, יוד'ל, היה נרגש, נשק לה על המצח, לראשונה מזה הרבה שנים, וסיפר במוסך. רקפת רצה לעמליה, לבת-שבע ולירדנה, לחנה אָל"ף, לחנה בי"ת ולאסתר גימ"ל. יוד'ל הזמין שכנים ומקורבים לכוסית. לרותי קראו למחסן הבגדים ועמליה ובת-שבע ביקרו בעמדה של רפי לבדוק את המצב.

 

3

ערב. השרב לא הִרפה. קירות הבטון העבים של העמדה פלטו חום. רפי כיבה את האור, פתח את הדלת ואת האשנבים ורוח קלה עברה. רותי פרסה את המחצלת, שיטחה עליה שמיכה וסדין והתפשטה. רפי הטמין את דפי הסיפור.

"מה אתה חושב, עופרה וירוחם יהיו מאושרים?"

"לא יודע," אמר רפי, "מה את חושבת?"

רותי ידעה שזה תכסיס קבוע, אבל מה איכפת לה?

"אני חושבת שלא. הם עוד מתביישים."

"איך את יודעת?"

"מעופרה. היא נורא מצחיקה - רוצה לשאול כל מיני דברים ולא יודעת איך. הם נורא לא חופשיים ולא מדברים בסקס על דברים הכי בסיסיים ובטח מנסים להיות רומנטיים, כמו שאתה חשבת שצריכים להיות."

רותי גירגרה בצחוק. רפי שכב פרקדן ונהנה ממשב הרוח.

"ואיך אתה חושב אורה ואורי?"

"נו, איך?"

"הם יהיו בסדר. אורי מסורבל ותמים, הוא די 'חם' ויחזיק אותה כהוגן בידיים. אבל היא תסובב לו את הראש. היא אומרת, שעוד תוציא אותו מהקיבוץ."

"זה יהיה נורא בשבילו."

"למה זה יהיה 'נורא'?"

"כאן זה הבית שלו שהוא אוהב. יש אגדה על ענק יווני, שלא יכלו לנצח אותו כל זמן שנגע באדמה. היא הייתה אימא שלו והוא קיבל כוח כשנגע בה. אורי אחד כזה."

"אוי, אתה עם האגדות שלך! אתה יודע מה היא סיפרה לי? הם לקחו יחד שבת ונסעו לחיפה לקניות. ותנחש, מה אורי לבש? מכנסי גברדין ונעליים חצאיות מצוחצחות. אתה מתאר לך אותו במכנסי גברדין? הוא לקח את הבגדים למקלחת הישנה שעל יד השער ושם התלבש. היא כבר 'תרכב עליו' חזק ותחנך אותו. אתה יודע מה הם קנו? מחצלת לקיר סביב המיטה, אדום-חום וירוק, וחולצה רקומה לאורה בשלושים ושתיים לירות! בד ירוק בהיר וריקמה של זהב. נפלא! בערב המסיבה היא תלבש אותה. עם חצאית שחורה קְלוֹש."

"זאת חצאית מיוחדת?" שאל רפי בקול רפה.

"עוד מעט תראה אצלי. זאת חצאית רחבה מלמטה כמו פעמון. פעם חשבו, שמותר ללבוש רק חצאיות צרות, שבקושי אפשר לזוז בהן. אבל חכה עד שתראה איך אני רוקדת בה. גם אני אקנה שחורה."

"בסדר, זאתומרת - יופי."

"תגיד, טפשוני, לא איכפת לך, שאני מפטפטת על בגדים?"

"אני מבין, שצריך ללמוד את זה."

"בדיוק," ליטפה אותו לטיפה חטופה, "אז אתה שומע, טיפשון, הם קנו גם... לא תנחש... טבעת זהב!"

"טבעת נישואין?"

"בטח. יופי של טבעת. עם המון שטחים ישרים קטנטנים. גם אני אקנה כזאת."

"את תקני טבעת נישואין?"

"אתה תקנה לי."

"ומה יגידו ההורים שלך? והקיבוץ?"

"שיחשבו אצלי מה שחושבים אצל אורה."

"אבל היא התחנכה בפאריס ואת בת קיבוץ. למה לך טבעת?"

"סתם. ודווקא. מפני שהם אומרים, שלא יפה לענוד טבעת, אני יעשה להם דווקא להרגיז. שלא יתערבו כל הזמן בחיים שלי! אתה שומע, טיפשון, בשבוע הבא לוקחים יחד שבת ונוסעים לחיפה. נסתובב בין החנויות ונקנה כל מיני דברים, אני משתגעת להסתובב בעיר בין החנויות."

"אלא מה - צריך כסף."

"ניקח את התקציב השנתי, ההורים שלי יתנו קצת והאבא שלך יתרום. אורה אומרת, שהם הוציאו תִשעים לירות, אבל אני בטוחה שהם הוציאו יותר."

"מאין יש להם?"

"היא ממשפחה עשירה. יש לה שני דודים בצרפת ודוד אחד באמריקה."

"הדודים שלה גם הדודים של עופרה, נכון? וגם אבא של ירוחם לא חסר לו, הוא פקיד בכיר."

"בטח. אומרים שיש לו וילה קטנה משגעת."

"ולמה עופרה וירוחם לא קונים טבעות וחולצות רקומות?"

"אוי, טיפשון, כי אין להם שׂכל. יש להם עיקרון לא לקבל מתנות. מה יש, גם אתה מתחיל בעקרונות?"

"מה זה חשוב? לנו אין דודים עשירים."

"נכון, אבל אילו היו, אולי פעם היינו עוזבים?"

"מה זה קשור לדודים?"

"לך אין מקצוע וגם דירה אין לנו ודירות עולות המון כסף, אבל לו יכולנו, הייתי עוזבת... זה לא רק בגלל בית הילדים, העיקר זה המטבח. אורה צודקת - החזיות לא נוחות, כי בת-שבע קונה לפי הטעם שלה, והאוכל לא טעים, כי רוֹח'לה מבשלת כמו שלמדה אצל אימא שלה, והכול לא נוח. נורא הייתי רוצה בית קטן בכפר, רק שלנו, ושאוכל לבשל לך. כשתבוא בערב נאכל יחד ונשכיב את הילדים והם יישנו על ידנו ולא בבית ילדים."

 

רפי חש בדמעות שבגרונה.

"עופרה אומרת, שבקיבוץ הבחורה חופשית לפתח את האישיות שלה. תודה רבה, אמרתי, אני מוותרת על זה ורוצה לפתח את האישיות בבית שלי," צחקה רותי במרירות. "אלא מה? אפילו אםּ יכולנו לעזוב, לא היה לי לב להגיד את זה לאב'שלי. מה הם יעשו כאן בלעדיי, ההורים היקרים שלי? הם אומרים, שבנו הכל בשבילי. מה אני אשמה?"

 

רפי שתק.

"נו, טיפשוני, מה אתה אומר?"

"אני לא הייתי עוזב, גם אםּ הייתה לי הזדמנות, כי... יש כל מיני סיבות."

"אתה לא רוצה להגיד לי? למה?"

"לא תביני."

"אולי דווקא כן אבין?"

"בכל פעם שאנחנו מדברים על משהו כזה, על דעות או ספרות, בסוף אנחנו רבים."

"רבים? עוד לא רבנו אף פעם. אני אומרת לך שאתה מדבר שטויות. זה הכל. ועכשיו תגיד."

"לא, בואי נדבר על מה שנקנה בחיפה. אולי גם צנצנת?"

רותי סובבה אליו את הגב.

"מה את אומרת?"

"לא מדברת איתך."

בסוף נכנע.

"טוב, אגיד לך. בטח תצחקי. כששואלים מישהו, למה אתה בקיבוץ, יש כל מיני תשובות: זה חשוב לבניין הארץ, זאת צורת חיים הכי צודקת ויפה, כאן הבית שלי וטוב לי כאן, או מפני שאני כבר פה ואין לי אפשרות לעזוב ובקיבוץ אין דאגות והקיום שלי ושל המשפחה מובטח. יש הרבה תשובות. אבל לי יש משהו אחר..." שוב היסס ונשם. "שמעת פעם על תומאס מאן?"

"לא. הוא חשוב?"

זה הצחיק אותו.

"הוא סופר מהגדולים. אבל אם הוא חשוב? אולי בכלל סופרים לא חשובים. יכולת לחיות בלעדיהם, לא?"

"אל תגיד. לפעמים אני דווקא אוהבת לקרוא. ואני בהחלט זקוקה לסופר אחד טיפשון, שמבין יותר מדי בספרות ופחות מדי בבחורות."

רפי שתק.

"נו, חבובי, תמשיך. לא אגיד כלום. אמרת שהוא היה חשוב."

"להיפך, אמרתי שאולי לא היה חשוב. אמרתי, שאת יכולה לחיות בלי ספרות, אבל הספרות לא יכולה בלעדייך, את חשובה, אבל לא גדולה. הספרות לפעמים גדולה, אבל לא חשובה."

"תפסיק! אני לא סובלת שאתה מדבר עליי ככה. תגמור עם תומאס מאן שלך ותחזור לקיבוץ."

 

כנראה בכל זאת שמעה עליו, חשב. ובקול אמר: "אותו תומאס מאן כתב ספר נצחי ולא חשוב בשם 'יוסף ואחיו'. ושם יש סיפור קטן בתוך הסיפור הגדול, על נערה בשם 'תמר אשת עֵר' שהייתה נשואה לאחד הבנים של יהודה, אבל בעלה מת ולא השאיר לה ילד. אז היא נישאה לאחיו, כך היה המנהג, וגם זה מת, בלי שהוליד ילד. אז חיכתה לאח השלישי, שהיה עוד קטן. אבל פחדו, שכל הבעלים שלה מתים, ולא נתנו לה אותו. אז תמר התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה עצמו, וילדה לו תאומים. הסיפור רומנטי - איך התחפשה ואיך פיתתה, ולא ידעו למי הרתה והתכוננו לשרוף אותה... בסוף מאן שואל, למה היא התעקשה להתחתן במשפחה הזאת? והתשובה שלו: תמר הייתה כנענית קטנה, שהסתופפה באוהל של יעקב ושמעה את הסיפורים שלו והרגישה - זאת משפחה היסטורית, על האנשים האלה יכתבו סיפורים, והחליטה: גם אני, הקטנה, רוצה להיכנס לסיפור הגדול. ולכן נטפלה למשפחה הזאת. וצדקה - כבר כתבו הרבה סיפורים על משפחת יעקב וכמה גם על תמר הקטנה."

 

הוא חש שרותי מקשיבה.

"וככה זה גם אצלי," המשיך, "אני מרגיש שהקיבוץ זה משהו היסטורי. מנסים לפתור את בעיות האדם והחברה. ולא חשוב, אם הכל צודק ויפה... חשוב, שיכתבו על התנועה הזאת סיפורים, בארץ ובעולם. תמיד כשיחפשו דרכים לחיות בצדק ובשוויון, יזכרו את הניסיון הגדול הזה. ובכן, גם אני, הקטן, רוצה להיכנס לסיפור הגדול של הקיבוץ."

 

קולו רעד קצת. אולי הפעם ייגעו לה דבריו ללב?

"נו," שאלה, "וזהו? גמרת?"

"כן," אמר. "גמרתי."

נשתררה דממה.

רותי ליטפה אותו וביקשה שיחלוט לה תה - לשווא. עד ששאלה: "אתה אוהב אותי קצת, רפיק?"

אז נתרכך: "כמובן, ילדונת."

"אבל אתה עצוב?"

"כן," הודה, "קצת."

"למה? הרגזתי אותך?"

"לא, ילדונת."

"אז למה?"

"אינני יודע, ילדה."

לבסוף נרדמה, פרקדן, ראשה מוּטֶה הצידה ופיה פעור קמעה. רפי הביט בה לאורו של מַקלט הרדיו. על פניה הייתה הבעה של שובבות ותרעומת.

 

'לא חשוב, שאת מנפנפת בסיפורים שלי בחמסין ולא משתתפת במחשבות שלי על החיים והשירה. יש לך את חוכמת הגוף ובינת הלב והטבע,' חשב רפי לעצמו וחש בדידות מרגיעה יורדת עליו.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: