הפלוס הגדול / רקפת זהר

הפלוס הגדול

רקפת זהר / עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כמו לכל קיבוץ שמכבד את הבנק שלו, גם לאשמורת בוקר יש מפעל מפסיד מן המניין, הלא הוא "רוכסנית", מפעל הריצ'רצ'ים הגדול בגליל.

איור מאת יעקב גוטרמן

לאחרונה התפטר מנהל המפעל לאחר שהוציא דו"ח הממליץ לחברי הקיבוץ לסגור את "רוכסנית", למכור אותו למשקיע מצפון קוריאה, ולחפש לעצמם מישרות בשוק החופשי. חברי אשמורת אולי אינם המבינים הכי גדולים בכלכלה, אבל הם מבינים מספיק בשביל לדעת שמה שטוב לצפון קוריאה טוב גם למי שאין לו מקורות הכנסה חלופיים, שלא לדבר על סתם מקומות עבודה. לכן, במקום לסגור את המפעל, הם הכניסו לשם את איציק שופל, שיעשה את הבלתי אפשרי ויעלה את המקום על הפסים.

 

בינתיים הקימו גם צוות מיוחד שיחפש מפעל אחר, ואף העניקו לו את השם פלמ"ח, שפירושו "פורום לחיפוש מפעל חדש" (או לחילופין, "פתרון למי שחירבו כבר את הקיבוץ שלהם ועכשיו צריך למצוא להם תעסוקה מכובדת, רצוי כזאת שכרוכה בנסיעות לחו"ל"). והנה קרה, שדווקא מן הפלמ"ח יצאה הבשורה שזיעזעה את "רוכסנית" מכפתור עד מכפלת, ועימה את הקיבוץ כולו. סיימון שוורץ, שהוכנס לוועדה בעיקר בגלל שהוא יודע אנגלית מהבית ויכול לקרוא במהירות פרוספקטים ארוכים עם אותיות קטנות, הגיע נרגש לישיבת הוועדה וסיפר שדוד שלו רוצה להעביר לאשמורת בוקר הזמנה לחמישה-עשר מיליון רוכסנים בצבע חאקי.

 

"באמת?" הגיבו חברי הוועדה בזלזול, "ומה סבתא שלך רוצה להעביר לנו? עשרים אלף כובעי גרב?"

 

אבל סיימון לא ויתר. מתברר כי דודו ברני יושב בוועדת המכרזים של הצבא האמריקני, שמתכונן עכשיו למלחמה בעירק. "ברגע ששמע שצריכים רוכסנים," ציין סיימון, "הוא התחיל ללחוץ שיעבירו את ההזמנה אלינו. תדעו לכם שהוא ציוני גדול, וגם שמאלן. הוא מאמין שצריך לחזק את הקיבוצים."

 

חברי הוועדה התחילו לקלוט את גודל הרגע, ותוך שבוע נהיה ברור לכולם שיוזמתו של דוד ברני עומדת לשנות את פני המפעל ואת פני הקיבוץ לנצח. מדובר בהזמנת ענק, שתכפיל את תפוקת המפעל במאות אחוזים ותזרים לקופתו מאות אלפי דולרים. לראשונה בתולדותיה עמדה אשמורת בוקר בפני האפשרות שתגמור את השנה עם פלוס בבנק. הבעיה הייתה שאף אחד באשמורת לא ידע מה עושים במצב כזה. הנהלת המפעל הודיעה מיד שלאור הפרדת המשק מהקהילה הכסף יחזור למפעל ויושקע בהרחבה ובפיתוח. אבל חברי אשמורת לא נולדו אתמול, ועוד באותו שבוע נתלתה בחדר האוכל עצומה הקוראת לציפי בן יקיר, מזכירת הקיבוץ, להעביר את הסכום המלא לרווחת החברים.

 

'הפלוס הגדול', כפי שנקראה מעתה העסקה המתוכננת, הפך לנושא המרכזי בשיחות החצר, הסלון והמשרד. המוסד הנשכח של שיחת קיבוץ נשלף מן הנפטלין והחברים כונסו להחליט האם הפלוס ייכנס לקהילה או למשק. נאומו המגובה במצגת 'אקסל' מדהימה של מנהל המפעל, איציק שופל, לא הזיז לאף אחד, וההצבעה קבעה חד-משמעית שהקהילה זכאית ליהנות מיוזמתם הברוכה של סיימון שוורץ והדוד ברני.

 

אלא מה, עוד בטרם הספיקה ציפי בן יקיר לחתום את שמה על החלטת השיחה, כבר החלו הוויכוחים לגבי השימוש הנכון שצריכה הקהילה לעשות בכסף. כמה הורים הגישו הצעה להקים גן שעשועים בחורש שליד הקיבוץ, חבורת וותיקים תבעה להעביר את הכסף כולו לתוכנית הפנסיה העומדת ריקה מתקבולים, יורם קריזה עמד בראש התובעים לחלק את הכסף כבונוס חד-פעמי לחברים, וציפי בן יקיר עצמה ניסתה לשכנע את החברים שזו הזדמנות חד-פעמית לבנות חמש-עשרה דירות חדשות שכל-כך חסרות לנו. עלון הקיבוץ הפך בבת אחת לזירה לוהטת של מאמרים, מאמרי-נגד ועצומות, שהגיעו בתכיפות כזו שהעורך נאלץ להשעות באופן זמני את סיום כתיבת ספרו המונומנטלי על התימנים בתנועה הקיבוצית, ולהוציא את העלון פעמיים בשבוע. שיחת הקיבוץ שהבטיח בני קפצולי, מרכז המשק, התכנסה גם היא בתכיפות שלא נודעה כבר שנים וכמה חברות נאלצו להוציא מן הבוידעם את כדורי הצמר והמסרגות וחזרו לייצר סוודרים לפי הוראות מ"בורדה".

 

בשבוע שעבר התכנסה האסיפה המכרעת ומיד לאחריה נפתח הקלפי.

 

מה אני אגיד לכם, אחוזי הצבעה כאלה לא הכירו אפילו בבני ברק. בנים נשכחים הובאו מתאילנד, תושבים ותיקים התקבלו בהליך מזורז לחברות, ויש אומרים כי אפילו כמה ברי-מינן נחפרו אחר כבוד כדי לנצל את זכותם להשפיע. בנוכחות נוטריון נפתח הקלפי והקולות החלו נספרים על ידי צוות מיוחד שמנה את ציפי בתור מזכירה, סיימון בתור היזם ובני בתור קפצולי.

 

ממש באמצע הספירה קיבל פתאום סיימון שיחת טלפון מחו"ל. הדודה סופי התקשרה להודיע שברני נפטר. "הוא ביקש להיקבר אצלכם," התייפחה הדודה דרך הסלולרי של סיימון, "הוא אמר שתמיד ראה את עצמו ציוני וקיבוצניק בנשמתו."

 

פניו של סיימון חוורו. רק לאחרונה הודיעה המזכירות שבית הקברות מיועד לחברי קיבוץ בלבד, וכי אנשים המעוניינים להיקבר בטקס חילוני, בין אלוני הגליל לאלת הממון, יואילו וישלמו על כך במזומן.

 

"זה בסדר, זה בסדר," לחש לו בני בבהילות. "תגיד לה שבשביל הדוד ברני יש לנו תמיד מקום." ואכן, המחפרון של יורם קריזה עבד שעות נוספות, פינה סלעים מחלקת הרקפות היוקרתית שבפאתי בית הקברות, והדוד ברני הובא למנוחות בכל הכבוד וההדר המתבקשים. הדודה הנרגשת הודתה לנציגי הקיבוץ בחום והתנצלה בשם בעלה שלא הספיק לטפל בהזמנת הריצ'רצ'ים המובטחת.

 

"אמרו לו שיהיה בסדר, אבל אתם יודעים איך זה אצל הגויים. בסוף נתנו את ההזמנה לאיזה כפר בסין, מאה אלף איש. שלחו להם מפעל שלם וסניף של מקדונלדס', מה אפשר לעשות," סיכמה הדודה סופי, נישקה את ציפי על שתי הלחיים והמריאה חזרה לניו-יורק.

 

ציפי מיהרה להצניע את תיבת הקלפי במשרדה, יורם קריזה קרע את החשבון שהגיש נהג המחפרון, ורק סיימון תהה בקול: "מעניין איך מאה אלף סינים מחליטים מה לעשות בכסף..."

 

רקפת זוהר

נולדה בקיבוץ ברעם, כיום חיה עם משפחתה בקיבוץ עין שמר.

מלמדת ספרות ומגדר ועוסקת בעריכה וכתיבה.

פירסמה רומנים ("איך ניצחתי במלחמה", "דבק שקדים או ציאניד" ו"האחיות שוסטר נכנסות להריון"), ספרי ילדים ("מיתולוגיה יוונית לילדים" ו"סיפורי תנ"ך לילדים") וטורים ספרותיים בעיתונים "העיר" ו"הקיבוץ", שעובדו בהמשך לספר "עלילות ג'וזפינה" (2005), ממנו לקוח הסיפור הבא.

עדכון אחרון: