מי ימלל גבורות ישראל / רקפת זהר

מי ימלל גבורות ישראל

רקפת זהר - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

מתוך הספר "עלילות ג'וזפינה" [הוצאת עין שמר 2005]

 

השבוע חזרה מיכלי מהגן ובידה פתק מהגננת יפעת: "הורים יקרים, הנכם מתבקשים להכין למחר שמונה סופגניות, אשר יישלחו לחיילים אותם אנחנו מאמצים". בדרך כלל אין שום בעיה להכין סופגניות כשזה בהתראה נאותה. טלפון אחד לסבתא יונה והכל מסודר. אבל ככה? מהיום למחר? ומה העניין הזה עם החיילים?

 

"דיברנו בגן על חנוכה," הסבירה מיכלי בהתלהבות. "יפעת אמרה שהחיילים גירשו את אנטיוכוס אז יהודה המכבי שלח להם שמונה סופגניות."

כמובן.

 

כדי לא להכניס את הילדה לסטרס ביקשתי מאימא שלי להכין סופגניות, אבל למחרת בבוקר לא התעצלתי וניגשתי אל הגננת יפעת.

"הקיבוץ החליט לאמץ את חיילי פלזי"ג 10 שעברו מעזה ללבנון", היא הסבירה. "וחשבנו שזה יהיה נכון לשתף בכך גם את הילדים. אחרי הכל הם עכשיו בגיל הזה, של 'טובים ורעים', ונראה לי שיהיה חינוכי מאוד להראות להם את האנשים שמאחורי ההגדרות".

 

לא רציתי להגיד ליפעת מי לדעתי הטובים והרעים בסיפור הזה, אבל החלטתי לזרוק מילה לציפי, מזכירת הקיבוץ. לציפי בן יקיר, אולי כבר הבנתם, יש יחס ברור מאוד לצבא. היא נגד. אל תסבכו אותה עם מלחמת אין ברירה, אל תגידו לה שאנחנו חייבים להגן על עצמנו, אל תנסו לשכנע אותה שדווקא שמאלנים צריכים להיות בעד צבא חזק. בתור מי ששלחה לצבא ילד בלונדיני עליז וקיבלה חזרה חייזר, שום נימוק לא עובד עליה.

 

דקה אחרי שיצאתי ממנה, היא כבר הייתה במשרד של בני קפצולי. "אתה אחראי לאימוץ של הפלזי"ג הזה?" היא שאלה.

"ידעת שפלזי"ג זה ראשי תיבות של פלוגת זין גדול?" קרץ לה בני קפצולי. "חשבתי שזה רעיון יפה. ניגשו אלי כמה משפחות, והציעו שהקיבוץ ייקח על עצמו משימה. מדובר בהוצאות ממש קטנות. בסך הכל לאפשר לחיילים כניסה חופשית לבריכה, אירוח בפאב, שלושה-ארבעה ערבי פלוגה בשנה, וזה הכל. דווקא ועדת חינוך מאוד התלהבה מהעניין".

"באמת? אז אני לא מתלהבת. ולא מקובל עלי שאתה מחבר את הקיבוץ ליחידה צבאית, בלי שהמזכירות מחליטה על זה".

אם יש משהו שבני לא מוכן שיגידו לו, זה מה מותר או אסור לו לעשות. העובדה שהוא רק מנהל משאבי אנוש מעולם לא הפריעה לו לתפקד כמנהל קהילה, גזבר, רכז משק ומזכיר כאחד.

"ציפי, אני לא אומר לך אם לעמוד בצומת כל יום שישי, עם שתיים ורבע נקבות בשחור, שרק מעצבנות את הנהגים ולא מביאות קול אחד לשמאל, נכון? אז אַת אל תגידי לי אֶת מי לאמץ ואת מי לא".

"חשבתי שאתה בעד הפגנות" הביטה בו ציפי בעייפות.

"אני בעד הפגנות יותר ממך, ואני גם משרת במילואים יותר ממך, ובניגוד לך, אני חושב שהבני שמונה-עשרה האלה עושים בשטחים עבודה שאף אחד מאתנו לא היה מוכן לעשות במקומם. אז אני לא אלחם באריק שרון על הגב שלהם".

 

ציפי הכירה היטב את נימוק הילדים המסכנים. יוסף, בעלה-בנפרד, עושה כבר שנתיים מילואים פעילים בחברון. מאז שאפי השתחרר מהצבא עם הלם קרב, יוסף לקח לו את המדים והתנדב להחליף אותו ביחידה, בתור דמות בוגרת שתלווה את החיילים. אף אחד לא צריך להסביר לציפי שהדמות הבוגרת הזאת סובלת בעצם מגבריות אינפנטילית במצב מתקדם. מי שאיבדה את בעלה לטובת תאילנדית בת עשרים ושתיים בשם תאסילי, לא צריכה הסברים. אבל מה שנסבל ברמה האישית לא בהכרח נסבל ברמה הציבורית, וציפי החליטה להביא את נושא אימוץ הצנחנים לישיבת המזכירות הקרובה.

 

מהר מאוד הסתבר לה שהיא במיעוט מזהיר. "תמיד אנחנו מתעסקים רק בעצמנו, וזו ההזדמנות שלנו לתרום משהו במישור הלאומי!" אמרה רחל האם, רכזת ועדת חינוך. "את יודעת כמה משלוח החבילות הזה חשוב לילדים?"

"שישלחו חבילות לחולים בבתי חולים," ענתה ציפי. "שישלחו לקשישים בודדים. שישלחו לנשים מוכות, שישלחו לילדים במצוקה. חסר למי לשלוח?"

"באמת, ציפי. אני מדברת על הבעת תודה כלפי אנשים שתורמים לנו ומגינים עלינו יום יום."

"אז שישלחו לאחיות," התעצבנה ציפי. "או למכבי אש. מצדי שישלחו לגננות, אם את רוצה. מה יש, הן לא מספיק תורמות לנו? חייבים דווקא לשתף פעולה עם הגוף הכי ברוטאלי, היררכי, שוביניסטי ופשיסטי שקיים במדינה הזאת? טוב שלא הצעתם לאמץ את השב"כ".

 

כולם נחרדו מיחסה המעוות של ציפי לצה"ל, והיחיד שלא הצטרף אליהם היה קלאודיו. קלאודיו לוי, רכז המשק, ברח מהמשטר הצבאי בארגנטינה כדי לעלות לארץ, ובתור מוסיקאי בדם ובנשמה, תמיד העדיף שירי מחאה על שירי להקות צבאיות. הבעיה של קלאודיו היא שליאור, הבן שלו, משרת כבר שנה שלמה כלוחם בפלזי"ג 10. והבן הזה מסתכל די עקום על אבא שחלומו הוא בעצם לנגן עם להקת מתופפים מעזה. כעת לא ידע קלאודיו מה עליו להגיד, ופשוט ישב שם עד סוף הדיון ושתק במצוקה.

 

בסופו של דבר החליטה המזכירות לאשר את אימוץ הפלוגה, ולהשתמש לצורך כך בתקציב המיוחד שהמזכירות מקבלת למטרות חברתיות-פוליטיות. ציפי יצאה מבניין המשרדים בטריקת דלת, והלכה להירגע בדירה של הבן שלה, הלא הוא בן חסותי אפי, שמספיק לשבת אתו בסלון חמש דקות ומייד הרעש מוחק לך את המוח קומפלט, יחד עם כל המחשבות הרעות.

 

בנר שלישי של חנוכה הייתה מסיבה בחדר האוכל. ציפי נשארה עם אפי שלא רצה לבוא, וקפצה רק לקראת הסוף, לשמוע את יפעת וילדי הגן מדליקים נר שמיני לחיילינו השומרים עלינו יומם וליל, ולראות שליאור לוי יצא לחופשה. היא שמחה בשביל קלאודיו. מאז שהמוסיקה נהייתה ערוץ התקשורת העיקרי של אפי, היא גילתה שיש בה חיבה מיוחדת למוסיקאים. בתום המסיבה התפזרו החברים, וילדי הקיבוץ יצאו למשחק מחנות בין יוונים לחשמונאים.

 

בשתים-עשרה בלילה ציפי כבר ישנה, אבל קלאודיו הרשה לעצמו לדפוק בדלת. "שמעתי אותם מדברים עכשיו," הוא אמר והתיישב על כיסא במטבח בלי לחכות להזמנה. "ליאור סיפר לבחור מהקבוצה שלו איך דפק שני מבוקשים ממרחק של מטר. הוא אמר שזה היה גדול". ידו של קלאודיו ליטפה את סנטרו בניסיון לעצור את הרעידות. "הוא כזה ילד. ופתאום מדבר כמו רוצח".

ציפי הכינה לו קפה בשתיקה. מעבר לחלון עברה קבוצת המחנה המנצח ושרה בקולי קולות. מכבים אנחנו, דגלנו רם, נכון. ביוונים נלחמנו, ולנו הניצחון.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: