סמל בוגרים / רפי שפירא ז"ל

סמל בוגרים

רפי שפירא ז"ל - עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

מתוך ספרו: מסעותיי אל מחוזות החך

איור מאת יעקב גוטרמן
 

עשרת ימי התשובה ויום הדין באחריתם הם כאין וכאפס מול חודש הבירורים האישיים ל"סמל הבוגרים". לאירועים ממין זה הייתה דינאמיקה של אובדן שליטה וחוש מידה והתקיימו תחת מעטה של "בגרות ונכונות מתמדת לתיקון האדם". את מקומן של הערבות החבוטות והלמות אגרופים על חזות המתפללים בתפילת "אשמנו חטאנו" החליפו חרצובות הלשון ומוח קודח של נערים מתבגרים בחיפוש נואש אחרי כל נקודת חובה שתיזקף לחובת "נאשם התורן" במעגל ה"בירורים". בתהליך זה של היטהרות, עטנו איש על רעהו כגלדיאטורים.

 

נושאי ה"בירורים" נעו על שלושת צירי חיינו: עבודה, לימודים וחברה, ותת-נושאים כמו: סדר וניקיון ("הוא אף פעם לא שוטף את הרצפה כמו שצריך" נטען כנגדי), סגנון לבוש והרגלי האזנה לרדיו ("מקשיב כל הזמן למצעד הפזמונים"). מטבעות לשון רבות עוד מהדהדות בזיכרוני, מרביתן מילים לועזיות שננקטו אי-אז בפי "הגדולים" ונועדו להרשים את שומעיהן ברצינותו וכובד דעתו של הדובר (הלימודים הם חלק אינטגראלי מסיכויי האוונגרד לנצח, עלינו לדון בדילמה מכמה אספקטים, לפי קריטריונים ערכיים, וכו'). בתום מעגל של דברי קילוסין או קלס (תלוי במהות ה"עבירות" וטיבו של החניך), כ"שהנדון" כבר חשוף ומרוט וה"מערכת החיסונית" במצב קריסה, היה עליו לצאת בהצהרה בת ארבעה חלקים שאי-אפשר לדלג עליה עם חפץ סמל היית:

 

(*)

אני מודה לחברים על ה"ביקורת הבונה",

אשתדל לתקן ולשפר בעקבותיה את דרכי,

אני רואה את עצמי "מגשים" ב"קיבוץ השומרי",

אהיה נאמן כל חיי לדרך הסוציאליסטית העולמית.

 

אל נא תקלו ראש בנכונותנו לאודיסיאה הזאת. עצם המחשבה שקיבוץ שלם, ובתוכו הורינו, יחזה במפקד האש החגיגי, כל חניך ראוי נקרא ע"י נציגי "ההנהגות" הארצית והמקומית לקבל מידם את הפחית הנכספת, ומתחילה להישאל בקרב הקהל השאלה: "מה זה שהבן של בנק ואלן לא מקבל סמל? מה הוא עשה?" רק המחשבה היה בה כדי לצמרר ולהוליך למחשבות אובדניות, לא עלינו.

 

קובי רוזן היה מה שקרוי במקומותינו: "ילד חוץ". לא ניתנה לו שום הנחה על היותו אחיין של נחמיה, חבר קיבוצנו, ובנה של "פולניה כשרה" ו"שומר צעירניקית" בזכות עצמה מנעוריה בווארשה. את מעגל הבירורים, מוצאותיו ותוצאותיו לא שוכח איש מאתנו, אך למען דברי הימים ונכדינו הרכים, הריהו לפניכם כרוחו וכסדרו:

 

לאחר כשלוש שעות דיונים מעמיקים בהם ניטען כנגדו בין היתר שהוא מכור לתרבות האמריקאית, נושא בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס (טפו, טפו) ספרים בכריכה רכה (המינגווי וסטיינבק), ולצדם גם מסרק המעיד על גנדרנות נואלת. אחרי כל אלה פותח קובי בהצהרת ארבעת החלקים.

 

אישרנו במנוד ראש את תודתו לנו על "ביקורתנו הבונה",

חייכנו בסיפוק לשמע הבטחתו לשנות את דרכיו,

היינו ממש בהיי לשמע הצלחתנו בהפנמת הגשמתו העתידית בקיבוץ השומרי, כשלפתע גחה באורח לא צפוי הצהרתו המדהימה: "ובאשר לנאמנותי לעולם הסוציאליזם, אם אדרש אי-פעם לבחור את מקומי, בין הסוציאליזם הנאור שברוסיה לבין הקפיטאליזם החשוך באמריקה, אבחר באפשרות השנייה (!)"

 

בזה הרגע, קפץ כנשוך פיתון יהודה (חבר נצחי ב"ועדות הקבוצה והחברה") ודרש לבטל ומייד את כל הנאמר עד עכשיו כאילו לא שמענו, לא ראינו ולא דננו.

 

וכך, כשהם פרושים על פני ימים ארוכים ומשמימים התקיימו עוד מעגל ושניים של בירורים וכל פעם, ברגע האמת, לא יכלו שפתיו של קובי להגות חיבה ל"קדמה הרוסית" (יודעי סוד ידעו לספר שקרוב משפחה שלו שב מסיביר הסוציאליסטית עם כמה סיפורים "חביבים" על המתרחש שם, עובדה שנודעה לה השפעה על השקפת עולמו ה"אופורטוניסטית").

 

סופו של עניין, שבהיעדר הכרעה הועבר הפרוטוקול לעיונה של "ההנהגה הראשית" מדור "הקן הקיבוצי".

 

לא רחקו הימים וקובי הוזמן אחר-כבוד לפגישה עמם. את שהתרחש ביניהם לא תיעד איש, אך קובי חזר מחויך עם המלצה להעניק לו את הסמל והבטחה "שכאשר יועמד בפני הדילמה של בחירת מקום מחייה, ישקול, ולו לניסיון, לחיות ברוסיה, ורק אם לא ימצא חן בעיניו, תישקל האפשרות האמריקאית.

 

נו, ומאז חי לו קובי רחוק רחוק מרוסיה ואמריקה, אחד הבודדים מבינינו "המגשים בקיבוץ שומרי", בבית-ניר.

 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: