הקוזאק הנגזל / רפי שפירא ז"ל

הקוזאק הנגזל           

רפי שפירא ז"ל – עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

משום מה לא חלמתי אף פעם להתחפש לשוטר, לקאובוי או למלך. חלמתי להיות קוזאק בחילותיו של סטאלין, העומד בעוז מול הקהל ומרעים בקולו, בליווי ההרמוניקה, את וולגה וולגה. ציורים רבים מאז יעידו על הזדהותי עם עולם המהפכה ועם מחולליה. סוניה לימדה אותי את המילים, ובמפוחית של אמי אלן שלטתי עוד שנים קודמות.

איור מאת יעקב גוטרמן

מאז גיל שמונה היינו עומדים בתור לפני קודש הקודשים, מחסן התחפושות של רגינקה, שהייתה רושמת את משאלות-לב הילדים, ובדרך כלל גם מביאה אותם ל"החלטה הנכונה", על פי עצתה, כמובן.

 

"קוזאק מנגן? רעיון לא רע, אבל לי יש רעיון מוצלח יותר: אתה תהיה קבצן עיוור, לבוש בבלויים המקבץ נדבות מנגינה, אתן לך איפור נהדר של פצעים כאלה עם מוגלה כזאת ואינפקציה על כל גופך..."

 

 "אבל אני רוצה להיות קוזאק, לא משהו מגעיל", התעקשתי.

רגינקה הפטירה בינה לבינה ביטוי פולני של מורת רוח על עיקשותי ואיוולתי, ונכנעה לקפריזות שלי, רושמת את מבוקשי.

והנה, ביום החג באנו לקבל את צרור תחפושתנו שהוכן בידיה האמונות. כולם פתחו בחרדת קודש את צרורותיהם - שמלות מלכה וכתר, כובעי בוקרים ואקדחים. אצתי לחדר, פותח קישורי החבילה בהתרגשות, מגלה את מה שבתוכה ופורץ מייד בבכי: שק מטולא ובלוי של קבצן, קופסת מטבעות ומקל עיוורים. היה זה אבי, הכל-יכול,  ששב מייד לגרסת נעוריו בלודז'. כאיש טקסטיל הוא שיפר את מכנסי הבוקר שלי במחט כך שיידמו למחלצות קוזאק, הסב במהירות חולצת ערב ל"רובשקה", הוריד מהבוידעם את מגפי העור שנשאו את רגליו בימים אחרים במחולות הפולקה, תוך שהוא תוחב לתוכם ניירות כדי שיתאימו רגליי, מברישם היטב במשחה וברקיקות, ואחר כך שואל מאיגנץ את כובע הפרווה, ואף מגייס את אחי אורי הצייר לאפר ולעטר את שפתי העליונה בשפם קוזקים. ובערב, כן, בערב, בפני קהל גדול ורב, פצחתי בנגינה ובזמר: "וולגה, וולגה מאטראדנאיה". התשואות הרמות והמתוקות שלהן זכיתי אז, לא שבו לפקוד אותי מעולם ב"קריירת הבמה העשירה" שלי. הכול חיבקוני ועטפוני, אבא היה מאושר ואימא מחייכת. למחרת, בעת החזרת התחפושות, אפילו רגינקה לחצה את ידי, כשהיא אומרת: "רפי, היית נהדר, אבל אם היית קבצן עיוור, היית נהדר עוד יותר"...

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: