על בושות ומבושים / רפי שפירא

על בושות ומבושים     

רפי שפירא – עין שמר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

(ספור ששמעתי מאיגנץ: מדוע  נטר לו זאב שטיין עלבון של שנים)

 

מתוך ספרו: מסעותי אל מחוזות החיך

 

היו אלה ימי השכירות של חברינו בפרדסי מיכלסון ופינר שבמושבה. איגנץ הענק התבלט עד מהרה כאלוף מניפי הטוריה והותיר מאחוריו אפילו את הגברתן מבין הפועלים הערביים המנוסים. עד-כדי-כך, שהועלה למעלת מנהל עבודה.

 

העלאה זו העשירה את קופת הקיבוץ ב-24 גרוש ליום (על פני ה-17 של הפועלים הפשוטים). והניהול  הרי כרוך בניידות מחלקה לחלקה ומקבוצה לקבוצה, להקפיד על קצב ואיכות העבודה. לשם כך גם זכה לאתון נמוכה ופקת ברכיים. גדל מידות הוא איגנץ ומפשעתו לא תאמה כלל ועיקר את מידותיה ושבריריותה של אתונו. אין בסיפורנו עדות לגורלה שלה. יש ויש סימוכין למוצאותיו של איגנץ  מהקשר ביניהם. רוכב לו איגנץ יום ושבוע ואולי אף חודש, רגליו משתלשלות ולוחכות את הקרקע עד כי חישב  שק מבושיו להיקרע, מעלה פריחות ודלקות ומועקה גדולה. בצר לו פונה איגנץ אל רופא המושבה והלה פוסק קצרות ונחרצות: "סוספנסוריום"! (שאינו אלא "מחזיק ביצים" בלשון בני אדם). ומהיכן ניתן להשיג פרודוקט נדיר שכזה? וודאי שלא במושבה, וודאי וודאי שלא בכרכור. יש להמתין לשעת כושר שמי מן החלוצים ייסע "העירה".

 

 זו באה לו בדמותו של זאב שטיין, הדייקן והדקדקן שהיה מזדמן לעתים למטה ההגנה בענייני הסליקים עליהם הופקד. "לכבוד ייחשב לי הדבר, אם תואיל להיכנס לבית מרקחת ולהביא לי" - כאן כשלה לשונו של איגנץ שאינו מורגל בהגיית מונחים מדיציניים-לטינים - "להביא לי "פיסריום" (שאיננו בכלל סוספנסוריום אלא התקן תוך רחמי למניעת הריון). צועד לו זאבנו ברחובות תל-אביב, סנטרו זקור בגאוות חלוצים, פותח את דלת בית המרקחת משל היה "סאלון" במערב הפרוע ופוצח בקול רם בפני הרוקח: "הי חבר, תן לי איזה פיסריום מהרזרבה"! נבעתו פני הרוקח, קפאה הקליניקה כולה על עובדיה ובאיה - הרי תרבות ורשה שלטה אז בכיפה - עיני הרוקח רושפות ומתחננות כאחת ושפתיו הרוטטות מלחשות: "אדוני, כאן זה מקום של קולטורה, אנא הנמך קולך וגש אל הרוקחת. עדיין זחוח, מכחכך זאב בגרונו, הברט החגיגי מתמולל לו בין ידיו: "סלחי לי חברה, אבל אני ממהר, אני צריך בדחיפות פיסריום!" "בשקט אדוני, בשקט", עונה לו בלחש של  שפיפון הרוקחת, "לא מבקשים דברים כאלה בדיבור רגיל" ומייד נפנתה לשפה עניינית: "מידות בבקשה"! נבוך זאב, "מה מידה מי מידה?" "פרודוקט כזה אנו מספקים רק לפי מידה", הסבירה לו בטון דידקטי. "אהה"! קרא זאב משהבין את הנדרש ממנו, "מה פה הפרובלמה, מדובר פה בחלוץ גדול במיוחד, כזה עם אפרט רציני, אם את מבינה למה אני מתכוון" הוסיף בקריצתו האופיינית.  מפה לשם, וזאב מוצא עצמו ברחובה של עיר, מושלך ומושפל ואינו יודע את נפשו. לא עזרו תחינותיו והסבריו של איגנץ כי לשונו ולא רוחו, היא שבגדה בו. לזאב הייתה גרסה משלו שהסתמכה מן הסתם על מעללים קודמים של איגנץ. אך מה התכלית? מבושיו של איגנץ נותרו במדוויהם ונפשו של זאב דוויה אף היא. והאמת? בעצם, למי זה חשוב?

 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: