זיכרונות מבית הקומותיים / רפי רוזן, ז'ל

 

זיכרונות מבית הקומותיים

רפי רוזן ז"ל - שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קטע מתוך ספרו - "בית הקומותיים נושם"...

איור מאת יעקב גוטרמן

ילדים כבני חמש היינו, כאשר טיילנו לגבעת "דאר טאוויל" עם רבקה הגננת.

 

היה בוקר עם ריח פריחת שקדיות וצבע כלניות אדומות. בין השיחים ראיתי קיפוד. אני כבר לא זוכר אם הקיפוד הוא מהחלום שחלמתי בלילה, או מהסיפור שאימא עוד לא גמרה לספר לי.

 

פתאום אמרה רבקה הגננת: "ילדים הסתכלו על העמק." הפניתי את ראשי וראיתי את כל העמק מכוסה ערפל לבן סמיך, ורק בית הקומותיים שט בתוך הערפל כאונית משחית ענקית, המפלסת דרכה בינות לקרחוני הקוטב, בבטחה, באומץ, בגבהות ועוצמה.

 

יום אחד בא נחום אל הקיבוץ. ילד חוץ עם שני נמשים ליד הסנטר ואף מחודד, ואמר לנו שבחיפה יש בית יותר גבוה מבית הקומותיים ושבאמריקה יש אפילו מגרדי שחקים. אותו יום נחום קיבל מכות גם בגלל היותו ילד חוץ וגם בגלל שרימה.

 

מאז אותו יום עברו הרבה מאוד שנים, אבל גם היום, לאחר שטיילתי בארץ ובערי העולם, כולל עליה על גורדי השחקים בניו יורק ושיקגו, אני יודע ללא צל של ספק, נחום ילד החוץ עם שני הנמשים ליד הסנטר, רימה אז.

 

כי בית הקומותיים של שריד, שראיתי אותו יום רחוק בילדותי שט כאונית משחית ענקית בתוך ערפל העמק הסמיך, הוא הבית הגבוה ביותר שראיתי בחיי.

 

יום אחד סיפר לנו נחום שיש אלוהים ושהוא אפילו יותר חזק מאוטל, שבעיני הוא נראה אז כאיש החזק ביותר בעולם. רצנו לחפש את אלוהים בסביבות הלולים. ליד הקוצים הפסקנו את החיפושים הרגליים, בגלל פגר של צבוע שיאיר ראה שם שלשום. עלינו על בית הקומותיים, כדי לגלות את אלוהים מתצפית אווירית. לאחר שסרקנו את כל מסתורי העמק והרי נצרת צפינו בזווית תלולה אל חצר שריד. באותו היום את אלוהים לא גילינו. אבל דרך חלון מקלחת החברות גיליתי מראה אלוהי קסום של אישה עירומה.

 

בימי מלחמת השחרור, הפכו את בית הקומותיים לעמדת הגנה מול התקפות קאוקג'י. כאשר בא לשריד אחד ממפקדי ההגנה הגבוהים והסביר לחברים שבכל הקיבוצים, שהותקפו על ידי תותחים, בתים מסוג זה התפרקו ונהרסו כמבנה קלפים והיו מלכודת ליושביהם, עמד מולו אחד הוותיקים והסביר לו שבאותם הקיבוצים בנו את הבתים מבטון וברזל, ואנחנו בשעת היציקה, הכנסנו לבטון ולברזל את כל הנשמה. כך שבית זה, גם תותחים לא יוכלו לו.

 

האמת היא, שעד היום, אף פגז תותח לא הרס את בית הקומותיים.

 

לאחר שהפכו את בית הקומותיים למתפרה ול"קומונה" הייתי מגיע לשם מידי פעם לקחת חבילה או למדוד מעיל, אך אף פעם לא קשרתי בינו לבין בית הקומותיים, בית ילדותנו, שבו נתלו בלילות שחורים חלומותינו על אלומת האור של הזרקור שהייתה עוברת מילד לילד, מלטפת, מנחמת, מרגיעה.  ולאחר זאת נודדת אל העמק מגששת, מאותתת עידוד לדורשי טוב ומאיימת על אנשי זדון.

 

ליד בית הקומותיים הייתה אורוות הפרֵדות. יום אחד אבא חזר מהשדה והביא את הפרדות אל השוקת. פתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, החלה אחת הפרדות לבעוט לכל הכיוונים. מזלי, שבאותו רגע לא הייתי באף כיוון, אבל היות ולא ידעתי אם הפרֵדה יודעת שאני באף כיוון, רצתי לתוך בית הקומותיים ומצאתי מסתור בתוך מיטתי. שם, אחרי קירות הבטון הרגשתי בטוח.

 

כאשר החל להחשיך, שמעתי את בית הקומותיים נושם... כן, נושם.

 

בימי קרבות משמר העמק, הפך יצחק שדה את גג בית הקומותיים למפקדה הראשית של המערכה. יצחק שדה גילה מהר מאוד בעזרת משקפת שדה, היכן משמר העמק והיכן חלון מקלחת החברות, או היכן החזית והיכן החזייה והיכן החזה.

 

בבוא היום בו יכתבו את תולדות קרבות משמר העמק, אל יישכח בית הקומותיים ששימש כמפקדה ראשית, אל יישכח יצחק שדה, שהיה מפקד ראשי ואל יישכח אותו חזה נשי אלמוני, ששימש ליצחק באותם קרבות כבדים כהשראה עליונה בקביעת האסטרטגיה הנכונה שהניעה את האויב.

 

ורוניקה הייתה הילדה הכי יפה בגן רבקה. אביה עבד במפעל רוטנברג וגר בנהריים. לאחר שנה בא אביה, אמר לנו יפה שלום, לרבקה הגננת אמר גם תודה רבה ולקח לנו את ורוניקה, הילדה הכי יפה בגן. ואז הגיעו דניאל ורפאל האחים לבית טריפון מאצולת טבריה. לאחר שעזבו הגיע נחום.

 

עד היום נותר בי געגוע לאותה ורוניקה, ילדה נסיכה בגן רבקה.

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: