ילדות / רפי רוזן ז"ל

 

ילדות

רפי רוזן ז"ל - קיבוץ שריד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו: "בית הקומותיים נושם..."

איור מאת יעקב גוטרמן

היינו מפריחים מתוך קשיות בועות סבון דקות, אבא היה קם בבוקר לעבוד את חלומותיו - ואמא הייתה מחכה בחצר, בסינר לבן, לדוקטור רודובנסקי, שהיה בא רכוב על סוסה לבנה ונכנס לחצר שריד, אצילי מאוד, אחת לשבוע.

 

בועות הסבון של אחי ושלי היו מסתכסכות מעט זו עם זו, ולאחר מכן היו עולות, מטפסות אט אט, נלכדות בקרן אור ומִשֶבאה בהן תפרחת צבעונית, היו דואות אל עבר אופקים רחוקים.

אבא היה עובד את חלומותיו וחוזר עם ערב.

 

ואמא, עיניים יפות ומצח גבוה, הייתה עורכת עם ד"ר רודובנסקי ביקור חולים.

 

כאשר סיפרה אמא פעם לד"ר רודובנסקי, רחב הפנים ובעל הנחיריים הפוזלות מעט לצדדים, על חולה אשר דופקו מהיר מהרגיל, צחק הד"ר ואמר אבהית:

"עם עיניים כמו שלך את רוצה שיהיה לו דופק רגיל?" ואמא בסינר הלבן והד"ר רחב הפנים היו נעלמים, מחייכים בין צריפי הקיבוץ. בערב היה אבא יושב ליד מנורת הנפט, רכון מעט, מרוכז וכותב אותיות צפופות. אמא הייתה מגהצת במגהץ פחמים את חלומותיו לקראת יום המחרת, ואנו היינו יושבים חבורת ילדים על מדרגות האבן שלפני הצריף.

 

ירח מלא היה בא בשמים והדוד יעקב היה מספר את סיפור מכירת יוסף:

 

הדוד יעקב היה מספר גדול: הוא הוביל את יוסף אל הבור והאחים שחטו גדי, והמדיינים קיבלו את יוסף וההורים את כתונת הפסים... והדוד יעקב סיפר כל כך אמיתי עד שהרבה שנים אחרי זה לא יכולתי לסלוח לאחי הבכור את מכירת יוסף.

 

בלילות, כאשר תנים שלוחי צוואר, משחילים יללותיהם דרך חלונות חדר הילדים, הייתי מתכרבל עמוק בתוך השמיכה ואמא הייתה באה בחלומי, יפה וטובה, נופלת על צווארי ואני סיפרתי לה בהתרגשות, נחנק מדמעות, את כל קורותיי מאז נמכרתי למדיינים ואמא נשקה למצחי ואני, כל ערמות החיטה אשר צברתי אצל פרעה במצרים, הגשתי לאבא... ואבא ללא היסוסים העמידן לרשות הקיבוץ.

 

ובבוקר, כאשר היה אבא רותם את פרדותיו ויוצא בעגלת חלומותיו, אמא בסינרה הלבן הייתה שולטת ללא עוררין על חדר המרפאה, וד"ר רודובנסקי היה בא אצילי פעם בשבוע על סוסתו הלבנה, אלא אם כן היה קורה שהסוסה באה, אצילית מאוד, ללא רודובנסקי... ואז הייתה אמא ממהרת לגייס ממיטב החברים לחיפושים נרחבים באזור הוואדי. בדרך כלל, בסופו של עניין, היה נמצא תמיד הד"ר רודובנסקי במצב שמיש, אלא שאמא, שחוץ מהסינר הלבן הייתה לה גם מעט חוצפה, נזפה פעם בד"ר רחב הפנים על מחדליו בשטח הרכיבה. הד"ר טוב הסבר סלח לאמא תמיד ורק אמר:

 

"למדתי רפואה ולא למדתי רכיבה, אבל אם את מתעקשת, יש לנו בנהלל אחד שלמד רכיבה, אך לא למד רפואה." אמא העלתה חיוך מיוחד, שהיה שמור עימה למקרים של כניעת ביניים טקטית.

 

ואכן, לאחר כחודש, נראה לפתע מתקדם אל עבר הקיבוץ, עמוד אבק ואדים מלווה רעשים שלא מעולמו הרגוע של העמק – ורק משנמוג אחרון גרגרי האבק, נראתה מכונית כחולה שמישהו אפרפר בעל שיניים לבנות מנפנף מתוכה בידו... יותר מאוחר הצליחו לזהות מתחת לשכבות האבק והפיח את הד"ר רודובנסקי וצהלה גדולה הייתה הולכת מקצה הכפר אל קצהו.

הד"ר לקח אותנו לסיבוב, ואמא חיכתה בסינרה הלבן ליד עץ הפלפל.

 

משהוריד אותנו רודובנסקי מן המכונית, לפני שניגש אל אמא, קשר את המכונית בחבל לעץ, כמנהגו עם סוסתו.

 

ואנו, עוד שעה ארוכה הסתובבנו סביב המכונית כסהרורים.

 

אחר הצהריים היינו מפריחים בועות סבון צבעוניות לעבר המוחרקה.

 

רכבת העמק הייתה עושה דרכה בין כפר ברוך לעפולה, קטר מתנשף מעלה אדים סוחב אחריו קרונות של הלצות, והזמן היה נוטל חופשה ללא תשלום ומתיישב להנפש על המחוג של שעון התחנה בעפולה. אצל ונדרוב שותים קפה עם קוביות סוכר ופטפון ידית זקן מנגן את מרלן דיטריך. והשמש יורדת בכרמל, צבעונית ומרלן דיטריך שרה יפה בתנאי שוונדרוב אינו שוכח לסובב את ידית הפטפון ואימא הייתה צוחקת והייתה יפה, ובחדר האוכל לאור הלוקס, הסתחררו מעגלים של הורות, וחיים במרכז נשף במפוחית.

 

הכול הסתחרר ואמא צחקה לאור הלוקס וחיים נשף במפוחית את כל ריאותיו, ופתע עמדו המעגלים ורק חיים נשף במפוחית וחדר האוכל הסתחרר והתהפך ועוד פעם התייצב, והמעגלים סובבו ומישהו שלף מטפחת מן הכיס והיה מנפנף...

 

ואבא ישב בפינה, העלה עשן והוליך את המלכה על לוח השחמט ל-ה2 ושיפר במידת מה את מצבו, והמעגלים סובבו והאנשים היו רוקדים כמכושפים, והלוקס הטיל צללים על קירות חדר האוכל... ולפתע לקחו את אמא מן המעגלים אל מקרה דחוף. אבא הזיז את הפרש ל-ה3, מסע לא רע. אמא החזיקה בידו של החולה, הביטה בשעון... המצב חמור וד"ר רודובנסקי רחוק, אמא צריכה להחליט לבד - אין יועצים, היא מנסרת אמפולה ומכינה את המזרק...

 

אבא עשה הצרחה קטנה וביצר את מלכו, סיכויו של אבא טובים, לאחר הזריקה אמא ממשיכה להחזיק בידו של החולה ומכינה ברזרבה עוד כמה כדורים ועוד אמפולה, בשעות הקטנות של הבוקר אמא מגיעה עייפה לחדר, אבא התעורר, מחליפים רשמים... אבא הפסיד בשח, החולה של אמא הבריא - "טוב שלא נגמר להיפך," אומר אבא מיושן למחצה, מסתובב ונרדם.

 

שומר חמוש ברובה דו קני צופה בזריחה אדומה, וענן ורדרד דמוי תינוק יונק מפטמת התבור. רכבת של הלצות מעלה עשן בין כפר ברוך לעפולה, והרב זכריה, בעל גוון פנים מפויח מעט, היה מתפלל תפילת שחרית בשביל כל יושבי העמק - והאוטובוס של קימל כבר עבר.

 

סיעת ילדים רצה בחצר לחפש את האלוהים, וכשהגענו למרפאה מצאנו את אמא מקפלת תחבושות. אמא הביטה בנו בעיניים נבונות וטובות, ומששאלנו אותה אם יש אלוהים, היא הביטה סביב סביב ולאחר זאת אמרה בחיוך מסוים:

 

"במרפאה - אין." ואנו כבר רצנו לאזור הלולים אלא, שסבך של קוצים ונחש שחור שנראה שם שלשום, מנעו מאיתנו את המשך החיפושים...

 

ורק מאוחר יותר הוברר לי, ששאלת קיומו של אלוהים היא כנראה שאלה שתישאר תמיד פתוחה - אבל אם היה אלוהים במרפאה, אמא, בוודאי יום אחד הייתה אומרת לו: "פה יש מקום רק לאחד משנינו," ויש להניח, שאלוהים היה נאלץ אז לחפש פרנסה אחרת.

 

פעם הביא סאלח מ"דאר טאוויל", ילד ערבי במצב מחלה מתקדם וקשה, ואמא טיפלה בו במרפאה והייתה מורחת, מזריקה וחובשת ומעודדת ומתמסרת. ולאחר

 

שבועות, משהבריא הילד הערבי והיה צוחק נורא פשוט כמו כל הילדים שלנו, רק עם עיניים קצת יותר שחורות, באו הוריו אל אמא ואמרו: "אלוהים בידיים שלך - אלוהים." ואמא חייכה ואמרה בקול, (כאילו לפניה אסיפה של אחיות ורופאים): "ההצלחה במקצוע האחות היא תוצאה של שלושים אחוז ידיעה ומאה אחוז התמסרות ועבודה," ואנחנו כבר לא חיפשנו את האלוהים. וזכריה בנהלל, עם מצנפת שחורה וזקן מטופח היה מתפלל גם בשבילנו.

 

ורכבת של הלצות הייתה חוצה את העמק. ומרלן דיטריך שרה אצל ונדרוב בעפולה - קפה ומסעדה בע"מ והזמן שעשה נופש על המחוג הגדול של תחנת הרכבת בעפולה, נקרא באופן בהול, והכול בעמק התחיל לנוע במקצבים חדשים.

 

באו המוני פועלים, החלו לפוצץ סלעים והיו מקימים עמודי ענק וחוטים נמתחו, ובלילות לאור כוכבים היו שרים על הזקן מנהריים ובימים היו עובדים ומדברים על חשמל ומכוניות גדולות היו פורקות צינורות לקו הנפט.

 

והיכן שהוא ערבים ירו על מכונית ומישהו נפצע, וחברים היו מסתובבים חבורות חבורות, ואנחנו השארנו את בועות הסבון בקצה השקיות... רצנו אל ערמות החול לשחק במלחמות, והיינו ממטירים מטר של אבנים ומסתערים על הערבים או על הגרמנים... וחברים החלו להקיף את הנקודה בגדר תיל דוקרני.

 

אמא הייתה אורזת לכול חבר תרמיל עזרה ראשונה ומכינה ארגז גדול עם מדפים ותאים ובו סכיני ניתוח, תחבושות, מזרקים - ארגז גדול ונייד - אולי בית חולים שדה ראשון של ההגנה.

 

אני יושב עם אמא אצל ונדרוב בעפולה. אמא לוגמת קפה עם קוביות סוכר, אני מלקק הר של גלידה, מרלן דיטריך שרה מפטפון זקן - ועשן שריפות עולה כבד מעבר קריית חרושת ומתערבב בבועות צבעוניות של ילדותנו. אמא לוגמת קפה, מבטה מטשטש, והיא רואה את עצמה בבית קפה בווינה על שפת הדנובה, עם הוואלסים של שטראוס... פחות שנים ויותר מחזרים.

 

ומשם אל צ'רנוביץ', נהר פרוט - אבא קפדן חוזר מבית הכנסת, נסיעה במרכבה ברחובות העיר והיא, אמא, אחת מהנסיכות מִסֶפר אגדות ישן וכול העם עומדים ברחובות ומריעים. אמא לגמה את הקפה, הציצה בספל הריק, הרימה מבט יפה אלי ואמרה: "בן, אתה רואה את השריפות בקריית חרושת", ואחר סיפרה: 

"לנועה האחות צמחו שתי שיניים", והוסיפה: "אתמול הגרמנים פלשו לווינה".

 

ראיתי לפני אמא שקטה ודואגת, הצצתי לתוך גביע הגלידה הריק, ולאחר זאת לעשן שבשמיים, והבנתי שליקקתי את ילדותי עד תום.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: