סלמאן / רפי דנן

סלמאן

רפי דנן - ארז.

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

כשנכנסתי בפעם האחרונה אל חדרו הצנוע של סלמאן, ראיתיו ניצב מעל מיטתו היחידה ועליה מזוודה ישנה פתוחה. על גבי המיטה היו חבילות בגדים, וסלמאן היה עסוק בניסיון לדחוס אותם פנימה אל המזוודה. עמדתי בפתח החדר שדלתו הייתה פתוחה לרווחה.

איור מאת יעקב גוטרמן

"לאן אתה נוסע?" שאלתיו מופתע. הוא לא מיהר להשיב לי והעדיף להישאר כשגבו אליי.

"סלמאן?" קראתי אליו בזהירות. הבטתי מסביבי והבחנתי שקירות החדר, שהיו גם כך כמעט שוממים, מיותמים מכל תמונה או חפץ-שהו. גררתי את רגליי לכיוון כיסא בודד שניצב בפינה והתיישבתי עליו. מן הזווית בה עמד הכיסא יכולתי להסתכל ישר לפניו.

"אני צריך לנסוע לבית שלי עכשיו. יש איזה בעיה שם", הוא גמגם ונותר מסתכל מטה על המזוודה והבגדים.

"אתה חוזר? מי ישמור הלילה? והנסיעה שלנו למשפחה שלך ביום שישי?"

"לא. אין נסיעה לבית שלי. לא עכשיו"

"לא? מה... אז מתי-כן?" שאלתי אותו וגוש כלשהו נתקע בגרוני. פתאום החלה לחלחל לראשי המחשבה שכל מה שחיכיתי לו בשבועיים האחרונים, עומד להתבטל. סלמאן בהה במזוודה ולא העיז להסתכל אליי. ידיו פסקו ממלאכת האריזה, ורק טופפו בקצב מעצבן על שוליה. אחרי חצי דקה של שקט, הוא הפנה את פניו אליי רציני וקודר. "תישמע, יא חביבי! אולי לא טוף אתה מסתופף עכשיו פה אסלי. אולי... כדאי תלך עכשיו לבית שלך יותר טוף"

"אבל, מה פתאום סלמאן? כל היום אני מחכה שניפגש אצלך. שתעשה לי תה, ש..." הוא נד עם ראשו לשלילה מוחלטת. זה לא היה אותו שומר הלילה הבדואי שאני מכיר. זה לא היה האיש שכל כך חיכיתי לסיום ארוחת הצהריים בבית-הילדים, כדי ללכת לשבת אצלו מדי יום ביומו.

"אולי אם האבא שלך בא פה עכשיו, אולי הוא כועס עליי ועלייך. וולאק בשביל זה אני חושב לא טוף אתה פה"

"כועס? על מה יש לך לכעוס?"

 

הוא החל שוב אורז ביתר-שאת את בגדיו אל תוך המזוודה, תוך התעלמות מוחלטת מנוכחותי.

"מה קרה סלמאן? עשו לך משהו בקיבוץ? מישהו אמר לך משהו רע? פוגע?"

סלמאן המשיך בשלו. הוא עבר צמוד אליי, מתכופף תחת למיטתו כדי לקחת משם גיליונות נייר מגולגלים, ורק ביקש סליחה בקול ענות, שעה שהרמתי את רגליי גבוה. לאחר כמה דקות בהן הסתובב בכל החדר מתבונן מרוכז, מכניס למזוודתו השנייה פה פריט כזה, שם פריט אחר, העיף סלמאן מבט כללי מאוד בחלל החדר השומם וכיבה את האור.

 

כשבשתי ידיו המזוודות ובין מותנו לזרועו הימנית דחופה נרגילה, הוא פסע בכבדות החוצה ונעמד על השביל מול הכניסה לחדרו. נותרתי לשבת בחושך על אותו הכיסא, מתפלל בליבי שאולי זו סתם הלצה משוגעת, והנה עוד רגע האיש ייכנס חזרה ויפרוץ בצחוק ממזרי, ויחל לפרוק את בגדיו החוצה מהמזוודה. "יא חביבי, בוא תן לי יד כמו גבר-גבר" כעסתי עליו. מה פתאום עכשיו ללחוץ לו יד, מה זה... ככה הולכים? מתכננים תוכניות ביחד, חולמים חלומות ביחד... ואז הולכים?... כשהבין, שלחיצת היד שלי לא תגיע כנראה, הוא המשיך לעמוד ולהתבונן בי בצער. לבסוף אמר: "טוף, אני הולך עכשיו. אז... סלאמ'ת. וולאק, תשמור על עצמך וגם כן אל תפסיק לחלום. חלומות זה טוף" ונעלם מעבר לבניין. לאחר ששמעתי פעמיים את דלתות טנדר-הפג'ו שלו, נפתחות ונטרקות חזרה, נשמע היטב גם רחש המנוע, המוכר לי כל כך. נותרתי לשבת על הכיסא בחדרו הריק, עוד זמן-מה אחרי שהטנדר שלו עזב את המקום ואת הקיבוץ, מבלי לדעת שיותר לא אראה אותו לעולם.

 

אינני יודע, עד כמה הבנתי את משמעות המילה "לגנוב", בגילי הצעיר. באותו יום, פניתי משם אל אבא לקבל הסברים לעזיבתו של סלמאן. כמי שמילא את תפקיד המא"ז בקיבוץ באותם הימים, היה אבי אחראי בין היתר, גם על תיפקודו של סלמאן. הוא לא אמר דבר.

 

כל שאני יודע הוא, שנאלצתי להמשיך הלאה, וללקט 'על הדרך' פה פיסת מידע כזו, ושם פיסת מידע אחרת, עד שאחרי שנים רבות יכולתי סוף-סוף להתבונן על ה"פאזל" בשלמותו ולהבינו.

 

"אין בוכים על חלב שנשפך" נהוג לומר, אך מה בעניין חלב שנגנב? ובכמויות מסחריות...?

 

איני מוכן להישבע, שאי-אלו לילות אחר כך, לא בכיתי אל תוך הכרית. אבל הבכי הזה, אם היה, לא היה לו דבר וחצי דבר עם חלב! אלא בגלל חברות אמיצה, ואולי אפילו סוג כלשהו של הערצה, שנגדעו באבם ביום בהיר אחד וללא כל סיבה הנראית לעין.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: