הלך רוח / רפי דנן

הלך רוח

רפי דנן - ארז

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אבינועם פז נשם את נשימתו האחרונה ואחריה השיב את נשמתו לבורא עולם. ראשו נותר מונח על הכר במיטת חוליו במחלקה האונקולוגית בבית החולים, עיניו עוד פקוחות היו ואף פיו.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא מת באופן מוחלט, מוות לו ייחל זה מכבר לאחר שחש שאינו מסוגל יותר לסבול את הכאבים הבלתי אנושיים ואת כמויות הסמים שהוזרקו לגופו. שלוש שנים נלחם בסרטן הארור. עבר טיפולים כימותרפיים ועבר הקרנות בגופו, שיערותיו נשרו, משקל גופו צנח פלאים, כוחותיו חזרו אליו ותשו לסירוגין עד שכולם סביב מיטתו ידע ידעו שהכול עניין של שעות. בטרם יצנח אל השינה העמוקה והסופית של חייו, עוד הספיק בין נים לנים להבחין בפרצופים מוכרים הניצבים מעליו חמורי סבר.

 

ממקומו אשר מעל, אבינועם פז התבונן בדוקטור שין אשר הוזעק למחלקה, וראה כיצד עיניו אמרו לאחיות שזהו סוף פסוק עבור הגוף השוכב במיטתו, וראה כיצד האחיות מנתקות את כל הצינורות ומכבות את המכונה, סוגרות את עיניו ואת פיו ומכסות אחר כבוד את פניו בשמיכת בית החולים. ממקומו אשר מעל יכול היה אבינועם פז לראות במקביל את כל האנשים שנמצאו מחוץ לחדרו, שעה שדוקטור שין יצא אליהם ובישר את בשורת מותו, ואת רעייתו ושניים מילדיו נכנסים לחדרו להיפרד ממנו. סביב מיטתו בכו וחיבקו את הגוף אשר שכב שם גלוי פנים וכבוי ארשת לאחר שהסיטו את השמיכה. מחוץ לחדר התחבקו קרוביו ומי מחבריו בעצב, הפתעה וקבלת הדין.

 

בשעת צהריים מוקדמת של קיבוץ ביום עבודתו, הלכה ופשטה לה השמועה ועשתה לעצמה כנפיים אשר אפשרו לה לחדור לחריציה הצרים ביותר של חצר המשק. לא שהדבר הכה בהפתעה מי מן השומעים, הרי המסכן נלחם במחלה לא חודש ולא חודשיים ויתרה מכך, היו מי מחבריו שהביעו בקול את ברכת הדרך שלהם לצאתו אל העולם הבא בקרוב ולגאול את נשמתו המתייסרת בחוליו בעולם הזה. אבל ככה זה כשהשערות והימורים הופכים לעובדה מוגמרת, הצער והאבל משתחררים והדמעות שוטפות את העיניים.

 

ממקומו אשר מעל, אבינועם פז אהב את שהרגיש. אהב את חוסר משקל גופו שנעדר ממנו ויצר עבורו הזדמנות חדשה. את ההקלה בבריאותו והיעדר הכאב הגדול שידע היטב בתקופה האחרונה. אבינועם פז היה לרוח מת אבל טרם הפנים וטרם עמד על היותו כזה וטרם גיבש לעצמו עמדה באשר למצבו החדש. לרגליו נפרש כל העולם כולו והוא רק צריך היה לבחור להיכן לשייט ולאן לנווט את עצמו. הוא התמקד וליווה את גופו עד שהוכנס לתוך המגירה הארוכה, עקב בעניין אחר אדם בחלוק לבן הרושם עניינים בקלסר עב כרס ומדביק מספר סידורי על דופנה הקדמי של מגירתו וסוגר אותה, מותיר את הגופה להתקרר שם לבדה בחשכה. לאחר מכן בחר להתמקד בנעשה סביב מותו בביתו אשר בקיבוץ, ממנו יצא לפני שבועות מספר בשעות המוקדמות של ערב סגרירי אחד.

 

על לוח המודעות בואך אל לובי חדר האוכל, ננעצה מודעת אבל אשר לא בלטה יותר ממודעות אבל אחרות לפניה. מודעות אחרות ומיני רשימות וסידורי תורנויות, נדחקו הצידה וננעצו ברישול זו על גבי זו במעט המקום שנותר שם, ממקדות מן הסתם את תשומת הלב כולה להכרזת מותו ולקביעת מועד הלוויה. הוא מעולם לא הבחין בקורי העכביש ובאבק המצטבר בחלקו העליון של לוח המודעות, כפי שיכול היה עכשיו לראותם ממקומו אשר מעל, אפילו לא כשנתן תורניות שבועיות אחת לשנה. סיום ארוחת הצהריים התאפיין במספר קטן של סועדים. חברים אחדים ישבו בשולחנות מחוברים וכשאבינועם פז ריחף ממש מעליהם, סער ליבו להאזין לשיחתם ולעמוד על מידת הצער אצל כל אחת ואחד. כשבאו ילדי בית הספר, עמדו שלוש בנות קיבוץ בגילאי העשרה ממול למודעת האבל וגלגלו את שמו המלא פעם אחר פעם בניסיונן להרכיב לו קלסתרון. לבסוף הן זיהו אותו על פי בתו שהייתה בוגרת מהן, ובקושי רב דלו מן הזיכרון כיצד היה נראה.

 

על הדשא המטופח בקדמת הבית פרסו חברים כיסאות ושולחנות מפלסטיק, הניחו בקבוקי שתייה וצלחות חד פעמיות שהכילו עוגיות זולות. כלבתם המטרידה של השכנים רחרחה בין הכיסאות ונדמה היה לאבינועם פז שהכלבה גילתה את נוכחותו, ומכיוון שההיסטוריה המשותפת לה ולו הכילה זיכרונות אלימים, בחרה להתגרד הרחק מאוד משם. בסלון נכחו חלקים מבני המשפחה. ילדתו השברירית נתמכה בזרועותיה של בת גרעין המשותף לו ולרעייתו, הוא ראה אותה מתייפחת חרש, אצבעות ידיה של האישה מלטפות את בלוריתה והיא לוחשת דברי ניחומים. ממקומו בחלל, אבינועם פז נכח פתאום שהידיים שלו לא יכולות להכיל את גופה. בצו ליבו, אימץ את כוחו לחבק אותה, ונרתע משהבין שהילדה כלל לא מרגישה את הימצאו בחדר. לאחר מכן הוא הקפיד להישאר במרחק סביר מכולם, תוהה עדיין על הנעשה ומהסס לשחרר מגרונו זעקת אין אונים איומה, שמא יישמע למרות הכול. שקט מעיק שרר בסלון. עיניו שוטטו בין חפציו המוכרים, מתעכבות על שידת הפורמייקה המעוצבת ידי אמן, על הספרייה ועל כל אחד ממדפיה עמוסי הספרים, אשר ברובם המכריע היו ספריו שלו. אנשים נכנסו ובאו ולחצו ידיים וחיבקו והתחבקו ואבינועם פז הכיר את כל האנשים כולם היכרות אישית. גופו שייט בין חדרי הבית, מתחכך לרגע ונזהר. לעיתים הרגיש תחושת ניצחון בהקלת הגוף העצומה ועונג לא מוסבר.

 

במהלך אותו היום אבינועם פז ראה הרבה מאוד אנשים. למרות היכולות החדשות שגילה, להימצא בו זמנית בכל מקום, הוא התרכז בלהיות בסביבת ביתו בקיבוץ. הוא ראה את זרימת האנשים אל הדשא הירוק שטיפח בקנאות ואת הכיסאות הנתפסים בזה אחר זה. הוא פגש את רעייתו ברגע פרטי בחדר השינה שהיה של שניהם, מביטה במראה הגדולה שעל האצטבה והתאמץ לנגב את פניה. במבט מתמשך על המיטה המשותפת, רסיסי געגוע וריח חזק משכו אותו להתכרבל בין המצעים האהובים עליו. הוא לא ראה אותם זה זמן רב. משם שמע היטב את המילים שאמרה לו מבלי שתניע את שפתיה ולא הבין איך זה שהיא אינה שומעת את אשר ענה לה ולמה לא הגיבה.

 

ואז החליט, עשה תפנית ומצא את עצמו בתוך ישיבת מזכירות מיוחדת שדנה בהסדרי קבורתו שמועדה נקבע למחרת היום. גם במקרה שלו, כבכל מקרי המוות שהכיר בעבר, החבר עין צדי המסור נבחר על ידי מנהלת הקהילה לטפל בעניינו ולהנחות את הטקס. בסקרנותו כי רבה, שייט כהרף עין משם אל בית הקברות והסב לנוח על אחד הספסלים למרגלות האורן. דחפור עמד למרגלות הבור שנכרה, זרועו ההידראולית עדיין מונחת בפנים והוא מיישר פינות ברעש רב. משכילה הדחפור מלאכתו, אדם צעיר וחולצתו לראשו, נכנס אל הבור עם כלי חפירה והעלה משם ערמות עפר במרץ רב. אבינועם פז התרשם ממעשיו ותיקן את מקומו מעל הבור, עד להפיכת הבור שיהפוך בקרוב לקברו שלו, לעמוק, רחב ונקי מאדמה מיותרת. משכילה הצעיר מלאכתו, בקושי רב חילץ עצמו מהבור ועמד מעליו תשוש, מחה זיעתו וקילל קללה עסיסית את אבינועם פז ואת זכרו, וכילה ביריקה חדה שבעקבותיה מיהר להביט מעלה בחשש. ממקומו אשר מעל, אבינועם פז סלח לו.

 

במהלך היממה הקרובה הוא לא הרחיק נדוד, ההימצאות בבית הקברות השרתה בו שלווה רבה. רק התמקד כפעם בפעם בנעשה על הדשא הירוק ממול פתח ביתו שהמה אנשים באים והולכים, ושוטט ברחבי הקיבוץ השרוי באבל, מנסה לעמוד על טיבן של שיחות בין הבריות ועל מידת מערבותו בהן. הוא נכח לדעת שבקרב חלקים באוכלוסיה מותו לא הורגש, עד כדי כך שבמהלך הלילה היה הפאב המקומי פתוח באין מפריע, מוסיקת טראנס בווליום בינוני התנגנה, צעירים אחדים רקדו ברחבה הקטנה ואחרים דיברו וצחקו בחסות האלכוהול. ייתכן שהיה קשר בין שיחת טלפון אנונימית שהגיעה לשם, לבין סגירת המקום אולי מוקדם מן הרגיל. ממקומו אשר מעל, לא זכר אבינועם פז מתי בפעם האחרונה ביקר בעצמו בפאב, לא כל שכן, מה הייתה שעת סגירתו המקורית בימי החול.

 

שעתיים בטרם מועד הלוויה, ליווה את רחיצת גופו בחדר המתים שבבית החולים שם נפטר. שני אנשים עמלו על הגופה הערומה, מברישים אותה בחומר משמר וטורחים למזער נזקים שמותו גרם לו בחוסר רגישותו. לאחר מכן היה עד לכיסוי גופתו בתכריכים והכנסתה אחר כבוד לתוך ארון העץ. משם הועמס הארון על האמבולנס של המועצה האזורית ועשה את דרכו לקיבוץ.

 

על גבי משטח אבן, במעלה המדרגות המשקיפות על רחבת מועדון החברים, הונח ארון הקבורה. באי המשפחה הקרובה הקיפו אותו וליטפו את העץ המשויף ומיררו בבכי חרישי נתמכים זה בזה, בניו, בנותיו, רעייתו ואחיו. עננים כבדים הלכו והקדירו את השמיים ושיוו לכל תפאורה נוגה. חברים נגשו אף הם אל הארון ורובם הסתפקו בהתייצבות סמוכה ובהרכנת ראש. ממקומו אשר מעל, אבינועם פז נדד עימם כשחלק מחבריו לקיבוץ אחזו בארון והכניסוהו מבעד דלתותיו האחוריות של האמבולנס. מסע הלווייתו יצא לדרכו, כשהרכב הגדול ובו ארון הקבורה מוביל אחריו שובל ארוך של בני משפחה, קרובים וחברי קיבוץ שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. גלגלי האמבולנס נעו לאיטם כשבראש ההולכים פוסע לאיטו וכולו ענווה, מם גימל, חבר בקיבוץ הדתי השכן, האיש הממונה על עריכת טקסי הדת בכל האזור כולו. הוא הלך ומלמל דברי תפילה וברכות לעילוי נשמת הנפטר ששייט איתו, האזין לדבריו ולמד דברים חדשים.

 

בשערי בית הקברות, בצל האורנים העתיקים, באו ונאספו אנשים רבים מאוד. ממקומו אשר מעל, אבינועם פז התרגש. ראשוני החברים הסתובבו בין הקברים הישנים והחדשים, נעמדים לבקר בני משפחה וחברים אשר הלכו לעולמם. את כל הקבורים משכבר הוא הכיר, את חלקם סייע להוריד אל קרקעית הבור ואחרים הוא כיסה בחולות. אצל מתים אחדים אמר דברי הספד, לאחרים רק הניח אבן זעירה על הקבר המכוסה בחול ועכשיו הם פה בשבילו. תחילה נחלצו כמה אנשים לשלשל את ארונו בסיוע חבלים עבים, ולייצבו בתחתית הבור פנימה. אז הוזמן כל מי שביקש לגשת ולומר לו דברים אחרונים. אצל המיקרופון קרבו בזו אחר זו שתי נשים. האחת הכירה אותו כברת דרך עוד מימי גרעין הנח"ל, האחרת שימשה גננת לשלושה מילדיו והייתה לאשת סודו. נאמרו הדברים, הדמעות עצרו את שטף דיבורן ובקהל חלף כחוט השני גל בכייה. אבינועם פז החריש. שיר שכתב משורר התנגן נוגות ברמקול, הרוח התחזקה מעט והעיפה חולות מראש הערמה וגם שבשה את הניגון. רעייתו התייצבה וניסתה לקרוא מן הכתוב אך לא יכלה. קולה נשבר כשתיארה את מסכת הכאב שעבר, את הימים והלילות לצידו במחלקה, את רגעי הידיעה. היא ניסתה לסכם שלושים ושלוש שנים של אהבה לצידו אך קולה לא עמד במשימה. גם בנותיו פנו אליו בדברים, הן פנו אליו יחד. זו אחזה בנייר וזו אחזה בידה. הן דיברו אליו בגובה עיניו וידו הושטה אליהן וליטפה והרגישה אותן בזו אחר זו וקהל החברים ובני המשפחה חיבק אותן חיבוק רחב. אחד הבנים התייצב למול המיקרופון אך משניסה לדבר וקולו נשבר, התחרט ונבלע לאחור. אחריהם ניצבו ובאו חברים אחדים איש-איש בתורו והם נקטעים לעיתים בקטעי מנגינות שנבחרו מראש. חברים מימי הפלחה משכבר הימים וחברים מתורנויות משקיות, חברים מקורסים ומחוגים שונים ורעים וותיקים מימי הצבא. בהביטו מטה כל העת על קהל המסתופפים שם, לא נעלמו מזיכרונו גם רגעים מביכים בין באי לווייתו. מיני רגעים בחייו הזכורים לו מחברות וחברים שליוו את דרכו בקיבוץ, אשר זכרם היה רע ונקשר לתככים, לעלבונות ולחשבונות בלתי סגורים שהיו ונותרו תלויים באוויר. הוא ידע שאותם האנשים, אולי גם הם, נזכרים באותם הסיפורים. מקומם של בעלי אותם החשבונות לא נפקד מבין המספידים.

 

את הקדיש אמרו בניו ואחיו בסמוך לפתח הבור וניכר היה כי לא הבינו את רוב הטקסט הנאמר בו, קהל האבלים ענה להם באמן. משתם החלק הזה, ביקש איש הדת מאבינועם פז את סליחתו ואת מחילתו ובכך נתן את האות והזמין חברים אל פתח הבור. במהרה נתפסו כל כלי החפירה והחול הרך ניתז אל תוך הבור וכיסה את ארון הקבורה. ממקומו אשר מעל, חש אבינועם פז מחנק גדל והולך כשחבריו לדרך התחלפו ביניהם והיטיבו לכסות כל בדל חיים שבצבץ החוצה. כעבור רגעים ארוכים נשארה רק תלולית עפר מוקפת באנשים הממאנים להאמין כי היה, היה בנאדם ושמו היה אבינועם פז, שהיה חי ביניהם ולא עוד.

 

אחרון באי בית הקברות יצא את שעריו ועננים כבדים ושחורים עטפו את השמיים באבלם. מרחוק התגלגל הרעם וכבר טיפות גשם דוקרניות החלו ניתכות ארצה. אבינועם פז ירד למרגלות קברו הטרי, וסקר בעניין את זרי הפרחים הצבעוניים שהונחו על גבי התלולית, בינות לכל האבנים. על חתיכת בריסטול שננעצה לאדמה, נכתב בדפוס פ"נ אבינועם בן יעקב ודפנה פז. בעלי, אחי ואבינו האהוב. 1953-2015 ת.נ.צ.ב.ה הוא נשאר שם וכל המנגינות שליוו את חייו התערבבו בקולו הניתך של הגשם, ומכל הקברים כולם יצאו ובאו החברות והחברים אותם לא ראה זה שנים. יד לקחה יד והם צירפו אותו למעגל המחוללים את מחול הקבלה לחברות.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: