המדרגה הבאה / רפי דנן

המדרגה הבאה

רפי דנן - ארז

איור מאת יעקב גוטרמן

 

את יום שבת השישה באוקטובר 1973 אני זוכר היטב ולעולם לא אשכח אותו. ליתר דיוק, חלקים מסוימים בלבד מאותו היום זכורים לי היטב וכל היתר נבלע לעד במחשכי הזיכרון.

איור מאת יעקב גוטרמן

הייתי בן 8, ילד בכתה ב' בקבוצת שיבולת בתקופת הלינה המשותפת, כאשר בצהרי אותה השבת שהיה במקרה גם יום הכיפורים, התכוננו לקראת טיול אופניים לפרדס הקלמנטינות של שכנינו מקיבוץ אור הנר. חלקנו נמצאו בתוך בית הילדים ואחרים, אני ביניהם, שהינו במרפסת, כשיפתח, בן משק מבוגר מאיתנו, קרא לנו להתקרב ולהאזין לחדשות השעה שתיים. "איזה טיול?" הוא ענה לנו לשאלה מה מעשינו שם. "לא שמעתם? פרצה מלחמה. בואו, תתקרבו ותשמעו בעצמכם".

 

הצטופפנו ליד קיר בית הילדים שממולנו ויפתח, שעמד על כיסא וניבט אלינו עם חצי מגופו בלבד דרך חלון חדרו שבקבוצת גפן, הגביר את עוצמת הקול בטרנזיסטור. במהדורת החדשות המיוחדת נאמר בדרמטיות שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה בשתי חזיתות שונות, ושבעצם אנחנו במלחמה. זכור לי היטב שבאותה מהדורה חילקו לכל אזור בארץ סיסמה ושהסיסמה אותה קיבלנו אנחנו הייתה "חוט צמר". את חלק זה של אותו יום גורלי אני זוכר היטב ובבירור.

 

מיד לאחר שהאזנו לחדשות ורצנו לספר בהתלהבות של ילדים שאין להם מושג קלוש על מלחמות המבוגרים, האחד לשני והשני לשלישי וכיו"ב, קיבלנו משימות שונות לבצע על האופניים. בבתי החברים רוב האנשים ישנו את שנת אחר הצהריים ואנחנו נשלחנו להעיר את כולם משנתם ולהתכונן למלחמה. כן היה עלינו לפתוח את המקלטים ברחבי הקיבוץ ולעזור להכינם מיד לקליטת הציבור.

 

בחלקו האחרון של אותו היום פקדה את קיבוצנו האפלה. מיד עם רדת החושך, כובו כל האורות ברחבי הקיבוץ. אפלה מוחלטת. לא הוארו הבתים ולא הוארו השבילים ביניהם. הוריי הסבירו לי שמחשש להתקפה של מטוסי אויב מצריים עלינו, קיבלנו הוראה להחשיך את האזור כולו. וכך מצאתי את עצמי בעיצומה של אזעקה, ניצב יחד עם הוריי ושלושת אחיי הצעירים ממני, בראש גרם המדרגות המוביל אל תוך הבונקר שנבחר עבורנו. את אחיי התאומים בני השנה אחזו הוריי בזרועותיהם, ואילו אחותי, הצעירה ממני בשלוש שנים, ואנוכי, התחלנו יורדים במדרגות לצידם. יורדים מפוחדים בחשכה מוחלטת אל הלא נודע. ושם נעצרה התמונה. שם זיכרוני קפא לעד-רגע לפני המדרגה הבאה.

 

פעמים רבות אני עובר ליד פתחו של אותו בונקר ממש, אשר נמצא סמוך לכניסה אל אחד מגני הילדים, ושאלות רבות מנקרות בראשי בנוגע לאותו הלילה וללילות והימים שבאו אחריו. מה קרה שם באותו הרגע שנכנסנו פנימה אל המקלט? מה ראיתי שם? האם משהו שראיתי או קרה לי גרם לי בבת אחת לשכוח הכול ולהדחיק את המראות והקולות לעד? ומדוע אני זוכר כל כך בבהירות את הרגעים בטרם הירידה לשם, כאילו הדבר קרה אך אמש?!

 

בעשורים האחרונים, אזורנו נמצא במצב מלחמה כמעט תמידי, בהיותינו יישוב בעוטף עזה. לי כמבוגר הדבר מהווה שגרת חיים רגילה, למעט אירועים חריגים. אזעקות "צבע אדום" נשמעות מפעם לפעם בזמני מלחמות וביניהן, פצצות מרגמה נוחתות לעיתים כמו מבול של ברד, הקסאמים חולפים ברובם מעלינו בדרכם צפונה יותר. לאחרונה אפילו נוסף מימד מסוכן יותר בדמוי המנהרות מהן יצאו בעבר ועוד יצאו מחבלים לפגע. שגרה. אך דבר מכל אלה לא יכול להשתוות לחרדה שעטפה אותי באותו הלילה, עת עמדנו באפלה המוחלטת, אזעקה צורמנית ייללה ברקע ואוזננו דימו לשמוע מטוסי אויב מזמזמים מעלינו, ואנחנו מגששים ברגלינו את המדרגה הבאה אל תוככי הלא נודע.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: